קן נשרים אם היינו כותבים תסריט על אבי ואיריס נשר, היו פוסלים אותו בטענה שמדובר בקיטש קרן אוחיון 16/03/01 את בעלה, אבי נשר, כולם מכירים. הוא האיש שבעבר היה אחראי לשלאגרים הבלתי נשכחים "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", והיום מביים וכותב עבור מיראמקס. אבל איריס נשר, פסלת מוכשרת בזכות עצמה, לא קורצה מהחומרים שמהם עשוי בעלה. היא אדם שמתרחק מאור הזרקורים וסולד מראיונות, והיא לא מסתירה את העובדה שהיא לא באה ליהנות, אלא לעבוד. הפעם מקדמת נשר את השתתפותה בתערוכה קבוצתית ראשונה בניו יורק (בגלריה Artsforum שברח' 57), אחרי מספר לא מבוטל של תערוכות בלוס אנג'לס ובאירופה. ­ את מפסלת כמעט ורק דמויות של נשים. למה?"כי אני אישה, והפסלים שלי הם המחשבות וההרהורים שלי, שהם בעיקר על עצמי. זו האמת המסוימת, שהסביבה שסובבת אותי מביאה אותי לחשוף. זה לא שאני לא מחבבת גברים, אבל באמנות אתה נוגע באיזושהי אמת ומתאר את המציאות שאתה מכיר, ואני מכירה ומזדהה עם המציאות של להיות עצמי. אם אפסל גבר, אז אני נוגעת במציאות שאני לא לגמרי מכירה או מזדהה איתה".הפסלים של נשר הם, יחד עם זאת, פונקציונליים. אם יהיה פעם שפל בענף האמנות, הם בהחלט יוכלו להימכר גם בחנויות רהיטים: שולחן, כיסא, ארון, שעון. נשר: "כשהתחלתי לעשות אמנות, אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי היה האלמנט הפיזי, שמאפשר לגעת בחומר. רציתי להכניס את האלמנט התלת מימדי לתוך האמנות שלי. רציתי שהפסלים שלי לא יהיו רק חפץ יפה שאפשר להניח על המדף, אלא משהו שימושי. גם בבית שלנו הפסלים שלי הם חפצים בשימוש יומיומי. אוכלים, שותים קפה ואבי שם רגליים על כיסא קטן וכותב את התסריט הבא שלו".­ זה הזמן לרכל קצת. איך הכרתם?"זה סיפור אהבה שהתחיל כשהייתי בתיכון (ואבי נשר, אז כבר במאי מפורסם, היה מבוגר ממנה ב­13 שנים ­ק.א) ונמשך גם כשהוא עבר להוליווד ואני הגעתי ללמוד בניו יורק. היה לנו קשה כשהוא היה בלוס אנג'לס ואני בניו יורק, אבל בית הספר, סקול אוף ויז'ואל ארטס, מאוד קסם לי. אחר כך הצטרפתי לאבי והמשכתי ללמוד בלוס אנג'לס".בשנים האחרונות הם מחלקים את חייהם בין ניו יורק, לוס אנג'לס וישראל, בנוסף לשאר ערי הגלובוס, בהן שהייתם ארעית יותר. כך, למשל, בקיץ האחרון בילתה המשפחה שלושה חודשים מרתקים בג'מייקה, שם צילם נשר את סרטו האחרון בהשתתפות ג'ניפר גריי ("ריקוד מושחת"), טים קרי וכריסטין ויליאמס. התסריט, עליו חתום נשר, מספר את סיפורן של רופאה ופסלת המטפלות בבחור עם בעיות שמקורן אמור להתברר במהלך הסרט. עד שהרופאה והפסלת יגלו האם מדובר בבעיות פיזיות, נפשיות או מיסטיות, אנחנו מפטפטות על עולם הקולנוע ועל ההשראות. לאבי נשר, כאמור, יש פסלת בבית.איריס נשר: "אני מודה שהוא כתב את התסריט במידה רבה בהשראתי. אני נוסעת עם אבי לכל לוקיישן שלו בעולם, ושם מקימה לעצמי את הסטודיו שלי. זה די פשוט, כי אפשר לשלוח את כל החומרים והציוד בארגזים, ואני מסתגלת מהר למקומות חדשים. גם הפעם הגעתי לסט הצילומים והקמתי שם סטודיו, בו לימדתי את כריסטין ויליאמס לפסל. אני מוכרחה להגיד לך שהיא גילתה כשרון טבעי. חוץ מזה הטסנו לאתר הצילומים פסלים שלי, והרבה מאוד מהעבודות שלי שמופיעות בסרט, עשיתי במקום, בג'מייקה". בני הזוג נשר, כפי שאיריס עצמה מעידה, מעורבים מאוד בחיים המקצועיים האחד של השני. "אני משתפת אותו ברעיון של התחלת הפסל עד השלב הסופי, כולל הבחירה בגלריות והתערוכות השוטפות", מספרת איריס, "ואותו דבר הוא בעבודה שלו. אני קוראת את התסריטים ממש בהתחלה. אנחנו מכבדים האחד את הדעות של השני ומפרים אחד את השני. אני מאוד אוהבת את הסרטים שלו, את הכתיבה שלו, והוא מאוד אוהב את הפסלים שלי".­ הוא כתב תסריט בהשראתך. האם את מתכננת פסל בהשראתו, אולי הפסל הגברי הראשון שלך?"לא", היא צוחקת, "זה כמו שלא אתחיל לפסל ילדים בעקבות תום שלי (בתם בת הארבע של בני הזוג ­ א.ק). יש תחום שאני מתרכזת בו, זו האמת שלי. פיסול הוא מדיום מאוד אמוציונלי, בגלל שאנחנו מרגישים משהו דרך העיניים והניסיון שלנו. זה לא שאני יכולה כמו אבי לכתוב חמש דמויות שונות, מורכבות, באותה מידה של אובייקטיביות. אני מסוגלת לפסל רק מה שאני אמוציונלית מתחברת אליו". תהליך היצירה של נשר מסודר בערך כמו האופי שלה. היא מציירת את הרעיון לפסל, אחר כך מעצבת אותו בדגם מוקטן, וכשהיא שלמה עם הרעיון היא ניגשת אל החומר: "מה שאני הכי אוהבת בתחום הזה הוא שיש לך את היכולת לשנות את דעתך עד סוף התהליך, וכשאני מתחילה לפסל ופתאום המחשבות שלי לוקחות אותי לכל מקום אחר, אני יכולה לשנות. עד שהפסל לא גמור לגמרי, אני עוד יכולה להוסיף ולשנות. זה מאוד מתאים לי". היא יוצקת את החימר לתבניות, וכל פסל שלה מופיע במהדורה מוגבלת של חמישה פסלים. כמעט תמיד, אגב, היא שומרת לעצמה עותק אחד. הפרויקט הבא של אבי נשר הוא סרט בשם "מאסטר מיינד", שיצולם בברלין. "נורא כיף לנו", אומרת איריס. "אנחנו מטיילים בעולם. זו בחירה מסוימת של חיים, כי אנחנו לא מגיעים כמו תיירים אלא מייד מתחברים למקורות, לקהילה. העבודה אינטנסיבית, ההיכרות עם האנשים אינטימית, וחוויית התרבות היא מרתקת".­כמעט מיותר לשאול אם ישראל תזכה עוד בעתיד ליהנות מכשרונותיכם.איריס: "מאוד היינו רוצים להתגורר באופן קבוע בארץ. אנחנו עושים כל מיני דברים בשביל לבלות בארץ לפחות שלושה חודשים בשנה ולפעמים יותר. עכשיו, למשל, אבי קיבל אישור ממיראמקס לערוך את הסרט שלו בישראל, למרות שזה עלה להם יותר כסף, והוא נסע עם חדר עריכה שלם לישראל, ואנחנו איתו. הבעיה היא שבארץ אין כל כך תעשיית קולנוע, ולבן אדם כמו אבי אין לאן להתקדם".