המשחק של חייו ברוך חגאי הוא הספורטאי הנכה הראשון שיקבל את פרס ישראל. הוא לקה בשיתוק ילדים כשהיה בן שנתיים, והספורט, שהתחיל כמפלט מהתמודדות עם הסביבה, הפך למקצוע מאת חן קוטס­בר 16/03/01 ברוך חגאי נחשב פעם למייקל ג'ורדן של כדורסל הנכים. על כיסא גלגלים הוא רץ וכדרר וקלע לסל, והוביל את נבחרת ישראל, בין היתר, למדליות זהב משתי אליפויות עולם ולעוד שתי מדליות זהב אולימפיות. חוץ מזה, הוא הספורטאי הישראלי היחיד שזכה בארבע מדליות זהב אישיות בארבע אולימפיאדות רצופות, בטניס שולחן. אחרי כל אלה, ברוך חגאי נשאר כמעט אלמוני. הרחוב הישראלי לא מעריץ נכים. גם התקשורת לא. לפני כשבועיים פורסם כי חגאי, שסובל מצליעה קשה (לכן את הכדורסל וטניס השולחן שיחק בכיסא גלגלים), יקבל השנה את פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף. לפניו, הוא אומר, קיבלו את הפרס בקטגוריה הזו אסתר רוט­שחמורוב וטל ברודי. כשאמר לרופא המשפחה שלו שהוא זוכה בפרס ישראל, הדוקטור הרים גבה. הוא לא הבין על מה. כמו רובנו, גם הוא לא בקיא בספורט הנכים ולא שמע על ברוך חגאי. "לא מראים כיסאות גלגלים בטלוויזיה", אומר חגאי. "אולי זה לא מספיק יפה, לא מספיק אסתטי. לאנשים לא נוח עם זה. לא יודע. לפני כמה שנים נחשבתי לעיוות. כשהיו רואים אותי עובר ברחוב, צולע, היו מצביעים עלי באצבע. היום המצב השתפר, החברה הישראלית התבג רה קצת. פרס ישראל לספורטאי נכה הוא צעד נוסף קדימה. ביום שבו הודיעו על הזכייה שלי, אני בטוח שאנשים הרגישו גאווה שהם נכים. הם לא היו מוכנים לוותר על הנכות שלהם. למחרת אולי כן, אבל לא באותו יום. הפרס הזה הוא לא הפרס שלי. זה פרס לנכה באשר הוא נכה. זה נצחון הרוח".­ וברגע אושר כזה, לא עולה המחשבה "לו לא הייתי נכה, לו הייתי אדם בריא"?"אני לא יכול לתאר את עצמי בלי הנכות. אולי היום, עם הטכנולוגיה, אפשר לעשות איזה סימולציה, לראות איך ברוך חגאי הולך בלי נכות וצליעה, אבל אני לא יכול לדמיין את זה. אני חושב שאני הולך נורא יפה עם הנכות. "אני לא יודע מה הייתי עושה אם היית נותנת לי זריקה והייתי מתחיל ללכת כמו אדם בריא. אני לא יודע מה זה ללכת רגיל, איך זה לא לצלוע. אולי זה יהיה לי משונה, אולי דווקא זה ייראה לי עיוות. בכלל, אני לא בטוח שאם ייתנו לנכים תרופת פלא, שתאפשר להם אפשרות ללכת רגיל, זאת תהיה אפשרות כל כך טובה".­ היית לוקח תרופה כזאת?"רק אם תהיה לי אופציה לחזור חזרה להיות נכה, בגלל שזה יכול לגרום למין שוק לאדם, הלם, שהוא נורא ירצה לחזור למצבו הקודם. אני נפגעתי בגיל שנתיים. זה לא כמו בן אדם שנפגע בתאונה או בצבא, ויודע מה זה ריצה וקפיצה ופתאום לוקחים לו רגל. אני לא זוכר את עצמי הולך רגיל. אני לא בטוח שאדע מה לעשות עם שתי רגליים בריאות. ממילא גם אין את האופציה הזאת כרגע, אבל אני לא חושב שאוכל להתמודד עם היכולת לקום על שתי רגליים ולצאת לעשות ריצה קלה ברחוב. אני רץ על כיסא גלגלים, ובשבילי לפחות זה בסדר". במקום לרוץ הייתי זורק אבנים חגאי, 57, נולד בטריפולי, לוב. הבכור מבין 11 ילדים. כשהיה בן שנתיים חלה בשיתוק ילדים (פוליו). הרופאים בלוב הודיעו להורים ש"הילד נכה. הוא לא ילך יותר". "בארץ", אומר חגאי, "לא ידעו אז מה לעשות עם פוליו, אבל בלוב ידעו עוד פחות. הציעו להורים שלי לקחת אותי לנסות ללכת בחול ים, ובמקום ללכת לגן ולבית הספר אותי שלחו לחולות. אמא שלי, אשה דתייה, האמינה שעוד יהיה טוב. היא הקריבה חלק מהחיים שלה בשביל זה. כשהודיעו שאני מקבל את הפרס, את רוב זרי הפרחים מקרובי המשפחה היא קיבלה. אבי נפטר בינתיים, אבל לה כתבו 'הפרס מגיע לך, לא לברוך'". בגיל שבע עלה חגאי יחד עם משפחתו לארץ. הם התגוררו בשכונת מונטיפיורי בתל­אביב, 13 נפשות בחדר וחצי עם שירותים משותפים לשלוש משפחות ברוכות ילדים. במקביל החל מסע הטיפולים הרפואיים של חגאי. הוא נותח מספר פעמים בבית החולים תל השומר, ואושפז שוב ושוב, כל פעם לכמה שבועות. אט­אט, בעקבות הטיפולים, השתפרה הליכתו ורק הצליעה הקשה נותרה. "אני התגברתי כבר בגיל צעיר", הוא אומר, "אחרי האשפוזים והטיפולים והפיזיותרפיה והרבה לילות של סיוט מרוב כאבים. אני זוכר שאמא שלי היתה מגיעה אלי לבית החולים. היא היתה נוסעת באוטובוס במחיר של כרטיס אחד ויורדת איפה שהיה צריך להוסיף כסף, כדי לחסוך. אחר כך היתה ממשיכה ברגל עד תל השומר. ככה כל יום. בסופי שבוע אבא היה בא איתה. היום, כשיש להורים ילד נכה, הם כל הזמן מלווים אותו, מגוננים עליו, 24 שעות ביממה. לפעמים נדמה לי אפילו שלא נותנים לילדים נכים להיות היום עצמאים, וזה רע. עלי היו צוחקים, היו קוראים לי 'צולע', הייתי רב, מועד, נופל, אבל התמודדתי. היום ילד נכה שיגידו לו 'צולע' יסתגר בקונכייה שלו, בבית. הוא לא יוכל להתמודד".­ צחקו עליך?"היו עלבונות. היו קוראים לי 'צולע' ומתחילים לרוץ, ואני לא יכולתי לרוץ ובטח שלא להשיג אף אחד. אז הייתי לוקח אבנים וזורק על הילדים. הייתי ילד אלים. פצעתי הרבה ילדים מהאבנים האלה. בדיעבד אני יודע שהיו משפחות שהרחיקו ממני את הילדים שלהם. הפוליו לא מידבק אחרי שהוא משתרש בגוף, אבל הסטיגמה היתה שיש לי מחלה מידבקת. לקחו את הילדים הבריאים והרחיקו אותם מאיתנו".היום, ממרחק הזמן ולרגל המעמד אולי, חגאי ממעט לחטט בפצעי העבר. נדמה שהדברים קרו למישהו אחר, לא לו. שוב הוא חוזר ליל דים הרצים, והוא הנכה לא יכול לרוץ בעקבותיהם. "היתה התמודדות, לאורך כל הדרך. כשהיינו משחקים משחקים, אני תמיד הייתי זה שנתפס ראשון. הייתי בונה לי עגלות מארגזי ירקות כדי שאוכל כביכול לרוץ, הייתי משחק כדורגל על קביים, אבל זה לא שהשמש זרחה. הייתי חריג".­ מה הדבר שהכי הפריע לך שאתה לא יכול לעשות?"לרקוד. בגלל זה גם לא הזמינו אותי למסיבות סלוניות. זה משהו שמפריע לי עד היום".­ וצבא?"כל אחיי היו ביחידות קרביות, חוץ ממני. לי היה ברור שאני לא יכול להתגייס. מזל שהיה לי את הספורט במקום זה. אני זוכר שהלכתי, עשו לי בדיקות רפואיות ואמרו 'אתה נכה'. זהו. שמו עלי איקס. זה לא כמו היום שאפשר להתנדב. אז זה היה כמו להגיע לירח. את רוצה, את יודעת שאת לא יכולה, שזה לא הגיוני, אז את מוציאה לך את זה מהראש ומוותרת". הספורט היה בשבילי הצלה בגיל 16 הצטרף חגאי למועדון איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) ­ מרכז הספורט רמת­גן, ממש סמוך להקמתו. אמו עודדה אותו להצטרף למועדון אחרי שראתה את חוסר האונים והמצוקה שלו. חגאי ידע אז שלמועדון מגיעים נכים מלידה, כאלה עם פגיעות מוחיות, נפגעי ראש, לעתים גם נפגעי תאונות דרכים ותאונות עבודה. "הסטיגמה לא הפחידה אותי", הוא אומר. "כבר הייתי נכה כשהגעתי לשם. זה לא שהמועדון הדביק אותי במשהו. להפך. אני יודע שישנם הרבה הורים, גם היום, שלא מביאים את הילדים שלהם לאיל"ן בגלל הסטיגמה. כאילו אם הם עושים את זה אז הם משלימים עם הנכות של הילד. הורים הופכים עולמות כדי להפוך ילד נכה לבריא, וזה כמעט בלתי אפשרי. "מועדון הספורט בשבילי היה הצלה. בשנתיים הראשונות שלי שם כבר צלחנו את הכנרת ועשינו את צעדת ארבעת הימים. הילדים בשכונה שלי עוד לא ידעו לשחות, ואני כבר הבאתי מדליית זהב בשחייה באולימפיאדה. אני זוכר שהייתי נוסע לחוץ לארץ, לתחרויות, וכל הקרובים היו מגיעים יחד איתי לשדה התעופה. זה היה אירוע. מילד נכה הפכתי סלבריטי".חגאי ניתב את עצמו לשני ענפי ספורט מרכזיים: כדורסל וטניס שולחן. רשימת ההישגים שלו כוללת מדליות בינלאומיות רבות. בין יתר הנימוקים שהביאה הוועדה שבחרה בו לפרס ישראל, נאמר כי הוא "הספורטאי הישראלי הבולט והמוצלח ביותר בספורט הנכים, בארץ ובחו"ל". הוא היחיד שזכה ארבע פעמים ברציפות במדליית זהב באולימפיאדה, ציינה הוועדה, בטניס השולחן, ומי שהוביל את נבחרת כדורסל הנכים של ישראל לזכייה בשתי אליפויות עולם, שתי אליפויות אולימפיות ושלוש זכיות באליפות אירופה. לאורך השנים, במקביל לעיסוקו בספורט, עבד חגאי כטכנאי מכונות במפעל הארגז. הוא היה מסיים את העבודה אחר הצהריים ומגיע למועדון לאימונים. כשהיה יוצא לבלות, היה עובר אחר כך דרך המועדון וזורק כמה כדורים לסל. בשנת 76', כשהוא בשיא, פרש מטניס שולחן. ב­88' פרש מכדורסל, אחרי שנפצע באימון באולימפיאדת סיאול. בשנים האחרונות הוא מאמן קבוצת כדורסל במועדון איל"ן יחד עם אולסי פרי, ומרכז את נושא הספורט הפעיל במועדון. לפני שנה פרש גם מעבודתו במפעל, ואת רוב זמנו הוא מקדיש לקידום ספורט הנכים."יש לנו בעיה לגייס חבר'ה צעירים לספורט הישגי באיל"ן", הוא אומר. "אני לפעמים מתבדח בפגישות של כל מיני עסקנים. אני אומ ר שכדי שהמועדון יפרח מחדש, צריך אולי לא לתת שנתיים חיסון לפוליו, וככה יגיעו עוד אנשים. אומרים לי לא להגיד את זה אפילו בצחוק. "בפועל, רק בודדים מהצעירים שנפגעים היום בתאונות דרכים ותאונות עבודה מצטרפים אלינו. הספורט אצל נכי צה"ל מאוד אטרקטיבי. לשם מגיעים חבר'ה צעירים שנקלטים בצורה מהירה. אין להם גם בעיות כלכליות, לעומת הנכים ה'רגילים' שלהם יש בעיות כלכליות קשות, וגם כל מיני עורכי דין לא חכמים שמייעצים להם 'תהיו מסכנים, תשבו בבית, ובסוף תקבלו אולי יותר פיצויים בבית המשפט'. בגלל עצות מהסוג הזה האנשים האלה לא משקמים את עצמם נפשית. לנו היה מקרה של בחור שנפצע בתאונת דרכים, הצטרף למועדון וזכה באליפות ישראל בטניס לנכים. הוא הגיע למשפט, ועורך הדין של הצד השני אמר: 'הנה, הבחור השתקם, הוא אפילו אלוף ישראל'. הבחור הזה קיבל פחות ממה שמגיע לו. זה לא הוגן. הרי גם עם המדליה הוא נשאר נכה". דודה של אסתר לא רוצה נכה ­ יש מי שאומרים שבספורט הנכים יש הישגים כי זה קל יותר, שזאת לא חוכמה."אני יודע. גם הנכים אומרים את זה לפעמים, שזה לא 'הטופ שבטופ'. אני מוכרח להיות הגון; כשמביאים מדליה אולימפית בספורט נכים, היא לא רק על פי מקצוע, היא גם על פי דרגת הנכות, מה שמצמצם את מספר המתמודדים על התואר. זאת אומרת שמדליה אולימפית בשחייה למאה מטר, למשל, לא שווה למדליה של בריאים. יש פחות מתחרים. אז יש למדליה של נכה פחות ערך סגולי מלמדליה של אדם בריא. אז מה? אני לא יודע אם בכלל כדאי לכתוב את זה. תארי לך, עוד ייקחו לי את הפרס בחזרה...".­ אתה חושב לפעמים אם היית מצליח לזכות במדליה לו היית בריא?"אין לי שום ספק שאם לא הייתי נכה הייתי עוסק בספורט, ואני אומר לך עם כל הצניעות, שהייתי מצליח ברמות מאוד גבוהות. לפני זכו בפרס ישראל בקטגוריה הזאת טל ברודי ואסתר רוט­שחמורוב. יכול להיות שהייתי כמוהם. לא יודע. אני לא רוצה להישמע לא צנוע, אבל אני חושב שהייתי זוכה בפרס ישראל גם כספורטאי בריא".­ באיזה ספורט?"אני חושב שכמו כל העם, הייתי נוטה כנראה לכדורגל; רוזנטל, ברקוביץ', רביבו, אלה אנשים שזכו לת הילת עולם. אני מאמין שהייתי מגיע לזה. איפה שהייתי שם את היד בספורט, הייתי מצליח".מאז היה בן 21 הוא נשוי לאסתר, מורה למתמטיקה, ויש להם שלושה בנים ושלושה נכדים. עם בחורות, הוא אומר, אף פעם לא היו לו בעיות. בכל זאת, דווקא סיפור החתונה שלו עם אסתר חושף משהו על ההתמודדות שלו עם הנכות. אסתר היא בת לוותיקי בנימינה. לפני חגאי היה לה חבר רופא, והשניים עמדו על סף נישואים. "היה כמובן דיון בתוך המשפחה", אומר חגאי, "מה עושים עם הילד הצולע, הנכה, הספרדי מהמשפחה ברוכת הילדים. דודה של אסתר עשתה הכל כדי שהקשר הזה יינתק. היא אמרה: 'אסתרק'ה צריכה מהנדס או רופא או עורך דין, והכי חשוב, בריא ולא צולע עם פוליו'. היא כתבה מכתב לדוד של אסתר, שהיה אז נספח בוושינגטון, וצירפה גם כתבה שהיתה עלי בעיתון בנושא הספורט והנכות. הדוד ענה לה: 'אני חושב שהבחור מקסים, תראי איך הוא מתמודד עם הנכות שלו'".­ מה היא אומרת עכשיו?"היא התקשרה אלי, בעקבות ההודעה על קבלת הפרס, יחד עם הדוד. הוא אמר: 'אני מברך אותך, ולא יכול לשכוח כל מה שעברת במשפחה. אני שמח שמה שחשבתי עליך מתגשם'. היא אמרה לי: 'ברוך, טוב שלא ויתרת לי. טוב שהתחתנת עם אסתר'".­ אסתר מדברת איתך על זה, על הנכות?"לא. זה לא נושא. זה אף פעם לא היה. חוץ מזה שהיא ויתרה על הריקודים בגללי וחבל לי, כי היא אוהבת לרקוד".­ והילדים?"מקבלים את הנכות כמובן מאליו. אני לא חושב שהם אי פעם התביישו בזה אפילו. הם הרי גדלו במועדון איל"ן, בחברה של נכים. הם צמחו עם זה. הרבה פעמים רואים ילדים של נכים במועדון, והם הולכים ועושים את עצמם צולעים, למשל. הם מחקים את הנכים. הבן הקטן שלי, למשל, היום הוא כבר בן 25, אמר לפני כמה שנים, כשהוא היה בערך 17: 'אני רוצה להיות נכה ולהגיע להישגים של אבא'. ככה, פשוט. הוא כל כך גאה, בי שהוא היה מוכן לוותר על הבריאות שלו בשביל להיות כמוני. את מתארת לך? "אני גם אף פעם לא חרדתי שהם יחלו או שיקרה להם משהו והם יהיו נכים. זה אף פעם לא הפחיד אותי. אני לא רואה את הנכות שלי כדבר טראומתי שאי אפשר לחיות איתו. אם הייתי חושב ככה הייתי כל הזמן בדיכאון. בבית שלי, בין הילדים והאשה שלי, אני לא חריג. אני נכה, אבל ככה הם מכירים אותי ומקבלים אותי. ככה הם אוהבים אותי. זה כמו שבן אדם מרכיב משקפיים. אני מרכיב מ שקפיים ואנחנו אף פעם לא מדברים על זה. למה שנדבר על הצליעה, על הפוליו?". מה זה פה, פספוסים? ההודעה על קבלת פרס ישראל באה לו בהפתעה. חבר השופטים ­ פרופ' מיכאל שגיב, פרופ' שאול לדני ועו"ד חנוך קינן ­ קבע כי הוא ראוי לקבל את הפרס ואף ציין כי חגאי "מגלם את ספורט במיטבו ומשמש דוגמה ומופת". לפני כשבועיים, בעקבות החלטת הוועדה, צלצל הטלפון בביתו של חגאי, ואסתר הרימה. מזכירתו של ראש הממשלה היוצא וממלא מקום שר החינוך אז, אהוד ברק, אמרה שברק רוצה לדבר עם ברוך חגאי. אסתר לא הבינה מה ברק רוצה מבעלה, אין בין השניים כל היכרות מוקדמת, אבל הבטיחה לנסות ולאתר אותו. היא מצאה אותו במועדון איל"ן. "בהתחלה היה נדמה לי שזה משהו לתוכנית 'פספוסים'", הוא אומר. "התקשרתי, העבירו לי את ברק ואמרתי לו 'אתה אהוד ברק האמיתי?'. הוא אמר 'כן', אבל אני הרי יודע שטוביה צפיר יודע לחקות אותו אז עדיין לא האמנתי. אחר כך הוא אמר 'אני שמח לבשר לך על זכייה בפרס ישראל בספורט ותרבות הגוף'. הרבה פעמים אנשים אומרים שרגע לפני המוות עוברים לנגד העיניים כל החיים. זה מה שקרה לי. כל מסלול חיי עבר לפני; המשחקים, המתחרים, הקשיים. התקשרתי הביתה והודעתי למשפחה. אחר כך התקשרתי לאמא שלי. היא אמרה 'פרס ישראל? ב רוך, זה הפרס הכי גדול שבן אדם יכול לקבל'. אני לא בטוח שהיא היתה מאושרת כל כך אם הייתי מתמנה לראש ממשלה. כל מה שהיא עברה איתי כילד עבר לה בראש".­ אתה חושב שלפני 20 או 30 שנה יכול היה נכה לזכות בפרס ישראל בספורט?"לא. יכול להיות שגם לא לפני חמש שנים או שנתיים. אני חושב שהרבה זז בעקבות האולימפיאדה של סידני וקרן ליבוביץ' (זוכת המדליה ­ ח.ק.ב). לקרן יש בזה חלק, בהחלט. צריך לזכור שספורט הנכים בארץ נמצא בעדיפות אחרונה. גם התקשורת נזכרת בנו אחת לארבע שנים, באולימפיאדה, אבל זה הכל. "אני זכיתי בכל כך הרבה מדליות, אבל מי בכלל מכיר אותי במדינה? אם עיתונאים לא יודעים מי אני, אז איך הקהל יידע? עצם הענקת פרס ישראל לספורטאי נכה אולי תעלה את ספורט הנכים בשלוש­ארבע מדרגות. זאת הכרה לאומית ברמה הכי גבוהה שיש, כלפי האנשים הבריאים אבל גם כלפי הנכים. אני עכשיו מרגיש סמל. גם קודם הייתי מודל לאנשים עם נכות, אבל עכשיו יש לי הרבה יותר מחויבות; לעודד, להסביר".­ יש מסר לילדים הנכים?"ילדים הם אכזרים, על כל צעד ושעל הם ינסו להקניט ולדרוס כל ילד פגוע. אני מכיר את זה. אני הייתי שם. מה אנ י יכול להגיד לילד נכה, שיזרוק אבנים? שיבליג? אני רק יכול להבטיח לילדים האלה שזה לא סוף העולם, הנכות, שיש אור בקצה המנהרה, אפשר להגיע לכל דבר, בכל תחום, אפילו לפרס ישראל".