ביקורת תיאטרון ומחול "מונולוגים מהווגינה", יאן פאבר ולהקתו, "מעשה מופלא" יובל שחל 16/03/01 מה כדאי: אפשר להגיד כוס מונולוגים מהואגינה, תיאטרון הבימה. מאת: איב אנסלר. נוסח עברי: שלומי מושקוביץ. בימוי: דדי ברון. תפאורה ותלבושות: דנה צרפתי. וידאו: ג'ראר אלון. מוזיקה: רן בגנו. תאורה: חני ורדי. משתתפות: גילה אלמגור, איילת זורר, לני שחף.מאחר שכמו לרבים, אין לי כזו, אבל כמו לרבים, יש לי שק של פחדים מכזו, הלכתי להצגה הזו עם זו שיש לה כזו, שתסביר לי מתי שצריך, ואפילו תתרגם. להדגים לא צריך. לזו קוראים ל', שם חלקי, והיא באמת עזרה לי לצלוח בשלום את האירוע הלא פשוט הזה. וכבר כאן אפשר להגיד שבמהלך ההצגה הזו ובסיומה הרהרתי יותר מאשר פעם אחת בכל מה שאנחנו מפסידים. לא מפסידות. מפסידים. לשון זכר רבים.מה זה בעצם, המקום המוצנע הזה, שאין לו שום שם נקי בשום שפה נורמלית, ולמה הוא כל כך מפחיד ומעורר ומטריף את כולם, ועכשיו מסתבר פתאום שגם את כולן? ובאופן נקודתי יותר, מה עושה אותו כשיר (לא כשר! כשיר!!) להיות אייטם לתיאטרון? פמיניזם? מודעות?? התקשורת אשמה??? והרי ואגינות היו תמיד ויהיו תמיד וטוב שכך, אנה אנו באים (וגם באות!) בלעדיהן? שם הרי מתחיל הכל, אולי שם גם נגמר.הרבה מונולוגים בהצגה הזו שהי א יותר ערב מהצגה. לא כולם מהואגינה. חלקם מהראש, חלקם מהלב, חלקם מהזיכרון וחלקם מתהומות של עצב ושל ייסורים, ויש גם מקום לדמיון או חלום או פנטזיה. נשים שהואגינה שלהן חייכה אליהן. נשים שאין להן מושג מה לעשות עם המקום הזה (אוי, איך שהזדהיתי איתן­), נשים שאפילו לא יודעות איך לקרוא לזה, ובאמת, איך? מי יכול להגיד "פות"? אז מה, נשארים עם "קוס", אבל א. זו לא עברית, ודאי לא תקנית, ו­ב. מה זה כאן, שוק הכרמל? אצטדיון טדי? אבל דווקא הקטע של התרפיה הקבוצתית בו שומה על קולנו להרעים ביחד ק­ו­ס ואפילו ק­ו­ו­ו­ס, לא עושה שום דבר טוב לאירוע הזה. ומונולוג נורא, קורע של הנאנסת מסרביה או בוסניה או לא חשוב מאיפה, אונס הוא אונס הוא רצח בכל מקום ובכל זמן.הפטנט הזה של הקרנת קטעי וידאו על רצפת הבמה כמו על מסך עובד יופי, משום שאין באולם הצגה, אלא רק ("רק"?) ערב קריאה, והוידאו משלים. ויש גם את המוסיקה הנכונה של רן בגנו והתאורה החכמה, הרכה איפה שצריך של חני ורדי. ואולי לפעמים היא קצת מיותרת, התאורה: אולי המונולוג על האונס היה צריך להיות בחשיכה מוחלטת ואם אפשר, גם עם קור מקפיא בחדר. גם ככה, כשנישא המונולוג הזה, קפאתי.על שלוש השחקניות שקוראות את המונולוגים מהואגינות: אין כאן משחק של ממש, מה שמדגיש יכולות אחרות, קריאה ואינטונציה ורטוריקה שלפעמים היא פואטיקה. גילה אלמגור שמהדרת את האירוע הזה ומכתיבה בו קו של נעימות, ואיילת זורר היפה מאד מאד מאד, שהגיעה מצוננת ואמרה "אני ואגינה עם אנגינה" ואיזה ענן קל קליל של מבוכה השתחרר והתנדף לו פתאום עם האמירה הזו (ואפשר להתווכח אם הספונטניות הזו הבזיקה בה פתאום, או תוכננה היטב, עיינו ערך "צעד קטן לאדם; צעד גדול לאנושות"), ולני שחף שתפסה פתאום שזו הצגה, ושבהצגה צריך לשחק או אפשר לשחק והיא יורדת מכסא הברים שלה ומשחקת, ויש לה המון חן, אבל זו לא באמת הצגה, זה (מעין) ערב קריאה (אפילו שהיה יום שישי אחר הצהריים), ולכן מתבזבז חלק מהחן שלה וקצת חבל. אבל הן שלושתן טובות ושלושתן משכנעות ומלמלתי לעצמי "חבל שלא עשני אשה" (לפחות לרגע, ורגע, כזכור, אינו מוגדר בדיוק בזמן מדוד), ול' ואני הלכנו לשבת באיזה מקום תל אביבי שטוף שמש, כי היה יום שישי אחר הצהריים בעירנו הפורחת תל אביב, ול' אמרה: מה שיש שם, ב"מונולוגים מהואגינה", טוב שיש שם. הבעיה שלי היא עם מה שאין שם. למה אין שם אף מונולוג על מחלות שיש שם? ולמה אין שם אף מונולוג של גבר, מה, פתאום אתם לא בעסק? ומה עם לידה, ואחרי לידה? והתווכחנו על אנתולוגיה, האם היא ובהשאלה מיידית ההצגה או האירוע הזה היא/הוא מה שיש שם או מה שאין שם, ואני חושב שיש שם המון. ולכן אני משיל מעצמי את שאריות המבוכה ומציע לכם, לכן, לנו, לכו תראו את זה, כלומר, תשמעו. אולי לא תלמדו שם שום דבר חדש, אולי דווקא כן, אבל מי שיהיה, מי שתהיה אחר כך פחות במבוכה, זה גם משהו. וזה טיפול יותר קצר ויותר זול מכל אופציה אחרת בתחום. ריקוד המשוגע יאן פאבר ולהקתו, במופע "כל עוד העולם זקוק לנשמת לוחם". 20.3­24.3, 20:30. המשכן לאמנויות הבמה.שמו יאן פאבר, וברשומות סצינת המחול האירופית הוא מוגדר ככוריאוגרף בלגי פרובוקטיבי במיוחד, שכל עבודה חדשה שלו גוררת שובל של ביקורות.פאבר, שהוא גם מפיק, במאי סרטים ואמן ויזואלי, עובד חודשים ארוכים על כל הפקה. רקדנים שעבדו איתו דיווחו על חוויה טוטאלית מלווה במשקעים טראומטיים. נחמד הוא לא. "הבן אדם נאצי בסטודיו" לחש על אוזני רקדן, וסיפר לי גם על האינסידנט שקרה בבלט פרנקפונט. רקדני הבלט רשמו לפני כמה שנים סנסציה בעולם המחול כשסירבו, באמצע העבודה עם פאבר על יצירה חדשה שלו, להמשיך לעבוד עם העריץ. היו מהומות וכמעט מכות ותהליך היצירה נעצר לבסוף בחריקת בלמים עצבנית במיוחד לכל הצדדים.זהו ביקורו השני של פאבר ולהקתו אצלנו. בביקור הקודם העלה פאבר לבימת הקאמרי את המופע "נסיך הצפרדע" שכלל צפרדעים חיות והסקנדל חגג ובגדול. הפעם מגיע פאבר למשכן לאמנויות הבמה (20.3­24.3) עם היצירה "כל עוד העולם זקוק לנשמת לוחם", וכבר כאן כדאי להבהיר שלקונפורמיסטים שביננו עדיף להישאר בבית. בבסיס המופע , אותו מלווה להקת רוק הממוקמת על הבמה, עומד סיפור של המחזאי האיטלקי דאריו פו "אני, אולריק, צועק" המגולל את זיכרונותיו של העיתונאי הגרמני אולריק מינהוף, חבר הצבא האדום ואיש כנופיית באדר­מיינוף. מלבד העיתונאי מתרוצצות על הבמה, עליה פזורות עשרות בובות בארבי, גם זונה, חולה איידס, אמא לשני ילדים, גזען, בחור עם שקית פלסטיק ובה שאריות גופותיהם של בני משפחתו ועוד.צפייה בקלטת הוידאו של המופע הבהירה שלפנינו מופע תיאטרון מחול עכשווי בפול גז, מה שאומר: המון התרוצצויות, המון רעש, טקסטים באנגלית ובצרפתית, צעקות, אלימות, עירום, זריקת ביצים וקמח, מריחת קטושפ וחמאה על הגוף ועוד. מבחינת הצורה הכל מחוספס ופרום ומבחינת התוכן, לפאבר יש המון מסרים אותם הוא נורא רוצה להעביר במופע. נביא לכם כמה מהם ממש מפי האתון: "יש לחיות את החיים בעוצמה, ולא בהליכה שפופה ונפחדת", "חצי עולם עדיין לא חופשי ויש לעשות משהו בנידון", "אנחנו חיים בעולם כאוטי", "יש להגן על חופש הפרט" ועוד כאלה מסרים הומאניים וראדיקליים.אנחנו, בכל מקרה, ממליצים לוותר על הצורך לנסות להבין את כל המסרים האלה ופשוט לעלות על הבלאגן ה נהדר הזה ולנסוע איתו בלי לשאול לאן. ריקוד המשוגעת "מעשה מופלא". מאת דני הורוביץ וקלאודיה דלה סטה. בימוי: דני הורוביץ. שחקנים: קלאודיה דלה סטה, עירית בנדק­נתן, גלנדה סוולד, דיראר סלימן, מיכל צוויבוים, מיכאל קייט, זאב קלתי. נגנים: יבגני טיקוצקי, יובל מסנר, יריב שילה.קתרינה לא רוצה להתחתן. היא כבר בת 30 ויש לה רק אמא, שזו נדוניה די מפוקפקת, במיוחד כשאת חיה בכפר איטלקי קטן שלפני מלחמת העולם השנייה. קתרינה לא רוצה להתחתן, היא רוצה לרקוד באופרה של נפולי. נו, באמת.בעל כורחה נישאת קתרינה לבנו של האופה, והתיעוב והאומללות שלה מקבלים ביטוי נוסף, כשהזוג לא מצליח להביא ילדים לעולם. הם עוזבים את הכפר בניסיון לשנות את גורלם אך שבים אליו, ומצבה של קתרינה מידרדר. באחד הימים, בעודה עובדת בשדה, עוקצת אותה העכבישה המיתולוגית המקומית, והיא הופכת לטרנטטה. מטורללת, בתרגום חופשי. עכשיו היא מקבלת לגיטימציה מלאה לדיכאון שלה, ולא יוצאת מהמיטה. הבעל שלה מציע שתקום לעבודה, אבל בכפר מכירים תרופה אחרת: מוסיקה. את מי שלוקה בתסמונת הטרנטטה, מרקידים עד שהמחלה נעלמת. במקרה של קתרינה, המחלה אכן נעלמה, אבל יחד איתה גם החולה.ההצגה "מעשה מופ לא" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו, בנויה על החיבור בין השחקנים לבין הנגנים והמוסיקה, שיוצרים יחד את אווירת הכפר שיש בה שמחת חיים יחד עם עצב ואיום מתמיד שמרחף על הכל. קתרינה יודעת, וכולנו איתה, שמזל אין לה, וכבר בסצנת הפתיחה מובטח שהיא תיגאל, אבל לא לפני שתסבול כמו שצריך.דרוש מעשה מופלא כדי להבריא את קתרינה, אך זה לאו דווקא נס או התרחשות על טבעית. זו לא העבודה שמשחררת, אלא האמנות, שבעזרתה אפשר לברוח מהיומיום שיכול להיות אכזרי מאוד או סתם משעמם ולא רצוי, במיוחד אם אתה יצור מיוחד כמו קתרינה. היא שמצילה את הנפש ונותנת לה את הטעם, את היופי, את התקווה.וגם, כמובן, האהבה, שהיא לא מובנת מאליה עבור מי שמתחתנת עם מי שמסדרים לה. מרטינו, שאוהב את קתרינה בסתר מאז היתה בת 12, שותף גם הוא לכמיהה ליופי ולניתוק של קתרינה. הוא מחבר לכבודה שירים מפסוקים מהתנ"ך, החברה היחידה שלה לוקחת אותה פעם אחת לסינמה, אבל, כאמור, זה לא מספיק וקתרינה מרקדת אל סופה הידוע מראש.בין כל השחקנים, שמגלמים את גלריית הטיפוסים הכפריים, בולטת דמותה של קתרינה, שהיא ספק ילדה, ספק בוגרת, אבל בעיקר חולמת, ויש בה, גם כשהיא לא נעה, איזה ריקוד פנימי. פנים שמביעות סבל ויחד עם זה תום נצחי, נשמה יתרה שכבולה בחבלי מציאות. המשחק הנהדר שלה גורם לכפר שלם לחולל סביבה, במקום מאוד מסוים בהיסטוריה של איטליה ושל העולם כולו, אבל לא רק, אלא בכל מקום בו בגלל הדת או בגלל צרות המוחין או שלטון הרוע, לא נותנים לנפש להמריא.