רפי, תכיל אותי אימגו היא שיטת טיפול זוגי בה מנהלים דיאלוגים בטכניקה ייחודית הנקראת "הכלה". הרעיון הוא להקשיב, ולא רק לשמוע יעל טבת 14/03/01 הנה סיפור קטן שיכול לזרות אור על הדרך בה אנחנו בוחרים בן זוג: כשלאמא זברה נולד תינוק יש לה ריטואל ­ במשך שבוע שלם היא מקיפה את הזברה הקטן שלה סביב סביב. היא עושה זאת כדי שהוא "יצלם" בזיכרונו את צורת הפסים שלה ויוכל לזהות אותה מבין כל הזברות האחרות. גם אנחנו עושים את אותו הדבר: יש לנו מצלמה פנימית ואיתה אנחנו מצלמים תמונות בתקופת ילדותנו ­ תמונת הזוגיות של ההורים שלנו, של היחס שלהם אלינו, של האווירה, של הקשר שלנו עם אמא ועם אבא, עם האחים. אנחנו יוצרים מה"תמונות" אלבום אישי ואיתו אנחנו יוצאים לחפש בן זוג. הלא מודע שלנו עושה עבורנו את התפקיד של מחלקת כוח אדם, הוא סורק את המועמדים ובוחר בעבורנו את מי שהכי קרוב לאלבום התמונות שלנו. את הסיפור הזה אוהבים לספר הדי ויומי שלייפר, פסיכולוגית ומהנדס מארצות הברית, שמסתובבים בעולם ומעבירים סדנאות לזוגות ולמטפלים זוגיים בשיטת "אימגו". אימגו, בלטינית "דימוי", היא שיטת טיפול זוגי בה מנהלים בני זוג דיאלוגים בטכניקה ייחודית, הנקראת "הכלה" (מלשון להכיל). בני הזוג שלייפר הפכו את השיטה לאורח חיים וליאורה גרינהאוס ואורית שיפר, מטפלות זוגיות ומשפחתיות ממכון "שינוי" בהרצליה, הציצו, נפגעו ומיהרו לאמץ את השיטה. בפגישתנו שמעתי מהן איך הופכים מישהו למכל, מה שמים במחסן, מה אנחנו הכי רוצים בעולם ולמה טוב לעשות את זה בשניים.­ למה אנשים הולכים לטיפול זוגי?שיפר: "בשורה התחתונה: כי לא טוב להם בזוגיות. משהו מהחוזה הראשוני שהיה להם בראש שיקרה, הפסיק לעבוד. בזוגיות יש תמיד את הרצון לחזור לשלב הרומנטי בו מתגייסים במלוא האנרגיות אחד בשביל השני ומבינים זו את זה כפי שאף אחד בעולם לא מבין. למעשה הכמיהה לביטחון הראשוני של ההתחלה אינה נפסקת. זוהי השאיפה הבסיסית של כל אדם, שירגישו אותו כמו שאמא מרגישה ילד. הייחול לתחושה העוטפת של מישהו שיודע בכל רגע מה אנחנו צריכים, דקה לפני שאנחנו צריכים אותו, קיים תמיד: שהחלב יגיע דקה לפני הבכי, ושדקה אחרי הפיפי יוחלף החיתול. במציאות זה לא קורה כמובן, כי היחס למבוגרים הוא לא כמו לתינוק".­ מה קורה בטיפול?גרינהאוס: "כשבני זוג מגיעים לטיפול, הם באים להתלונן אחד על השני. שעה שלמה יכולה ללכת על תלונות, ואם נאפשר להם זאת ניצור את אותה אווירה לא בטוחה שיש להם בבית. במקום, אנחנו מ זמינות אותם לערוך סוגים שונים של דיאלוגים. הם עושים את העבודה שלהם, כשאנו עוזרות להם לרקום מחדש את תחושת הביטחון בזוגיות. בטיפול הזה הטכניקה היא הכלה, והתוצאה היא ביטחון. הביטחון הוא לא מטרה אלא אמצעי. אם הם ירגישו ביטחון בזוגיות שלהם, האנרגיות החיוביות שמתניעות אותם יצאו טוב יותר מאשר בביטחון מוגבל".­ מה זו הכלה? איך מכילים?גרינהאוס: "כשאני מסתכלת על בן הזוג שלי ורואה שהמילים שלי נכנסות, שהוא מכיל כל מילה שאני אומרת, אני מרגישה בטוחה שאני יכולה להגיד לו איך אני מרגישה. הוא לא צוחק עלי, הוא לא עסוק בעצמו. הוא מרוכז בי. בכל מפגש בן זוג אחד מדבר, והוא נקרא 'השולח'. בן הזוג השני, שמקשיב וחוזר על הדברים, הוא המכל. מדי מפגש הם מחליפים ביניהם תפקידים". האופן שבו מתנהל הדיאלוג הוא ייחודי, וכדי שלא נבלבל אותו עם מה שאנחנו מכנים "דיאלוג", ביקשתי מגרינהאוס ושיפר לערוך הדגמה קטנה של חילופי הדברים. גרינהאוס גילמה את דן, שהיה במפגש הזה המכל, ושיפר היתה דנה, השולחת. הן התיישבו זו מול זו בישיבה שהן מכנות טובה להכלה (לא עם ידיים שלובות על החזה, למשל) כשהמטפל, המכונה בשיטה זו "ה מאמן", אמור לשבת לצידן. להלן חילופי הדברים:דנה: "אין לך חלק במה שקורה בבית. אתה בא הביתה ומתיישב בחדר שלך עם המחשב. כל החיים שלך זה המחשב. אני הקמתי את הבית הזה ומגדלת את שלושת הילדים שלנו, ואני הולכת ובאה ואתה איננו. אני מרגישה מאוד בודדה". דן: "אני שומע שאת אומרת לי שאין לי חלק במה שקורה בבית, שאני בא הביתה ומתעסק עם המחשב ושזה כל חיי. שאת הקמת את הבית שלנו ומגדלת את שלושת הילדים שלנו ושאני איננו, ושאת מרגישה מאוד בודדה. שמעתי אותך נכון?".דנה: "כן".דן: "יש לך עוד?". דנה: "כן. אתה יודע שבשבילי להיות בודדה זה הדבר הכי גרוע בעולם. אתה יודע שגדלתי בלי אבא והייתי ככה חלק גדול מהחיים שלי. התחושה הזאת שאין לי אותך, היא בלתי אפשרית. זה לא שאני צריכה אותך שם בשביל להחליף חיתול לילד, זה בגלל שהלבד הזה גומר אותי".דן: "אני שומע שאת אומרת לי שהתחושה הזאת של הלבד היא הדבר הכי גרוע לך בעולם. שאני דווקא צריך לדעת ולזכור שגדלת בלי אבא והיית בודדה חלק גדול מהחיים שלך. התחושה הזאת שאין לך אותי היא בלתי אפשרית עבורך, לא בגלל שאת צריכה אותי בשביל להחליף חיתול, אלא כדי לא להרגיש בודדה ושהלבד הזה גומר אותך. שמעתי אותך נכון?".דנה: "כן".דן: "כמעט?".דנה: "לא. שמעת נכון".דן: "ספרי לי עוד". דנה: "נמאס לי להיות לבד. אני צריכה אותך. אני רוצה שתהיה איתי, שתקשיב לי. אם אני מבקשת עזרה במחשב, שלא תגיד לי קחי מישהו שיעזור לך, תפתחי דפי זהב. אתה הרי אלוף המחשבים, אז למה אתה לא יכול לעזור לי? כל הזמן הבדידות הזאת. זה מה שאכפת לי, לא המחשב. אתה לא מבין את זה בכלל, צא כבר מהאדישות שלך". דן: "אני שומע שאת אומרת לי שנמאס לך להיות לבד, שאת צריכה שאהיה איתך ושאקשיב לך. את מצפה כשאת מבקשת עזרה במחשב, שאני לא אשלח אותך לדפי זהב. שבעצם כאלוף המחשבים אני יכול לעזור לך...". "הדגמנו קטע מאוד התחלתי של הדיאלוג", אומרת שיפר, "המכל תמיד פותח במילים 'אז אני שומע ש...'. הוא מסיים את הציטוט שלו בשאלה: 'שמעתי אותך נכון?', והוא תמיד ישאל בסוף דבריו 'יש עוד?'. זה יימשך עד לתשובה 'לא, אין עוד, זה מה שרציתי שאתה תכיל'. ליאורה יודעת את מלאכת ההכלה, אבל לזוגות רגילים אין בהתחלה את המיומנות הזאת, ועל זה בדיוק אנחנו עובדים. ההכלה האופטימלית היא לחזור במאה אחוז על מה שמישהו אומר. לא רק להוכיח ששמעתי מאלף ועד תו, אלא שאני קשוב לחלוטין. קוראים לזה 'שיקוף', ולמעשה זה לבצע פעולה של מראה. זה יכול להיות מאוד קשה עבור המכל, אבל הוא יודע שבפעם הבאה אנחנו נדבר עליו. הביטחון הראשוני, שמתקבל כחיצוני, יהפוך לאט לאט לביטחון אמיתי שבן זוגי בונה קשב חדש אלי"."אנשים הרבה פעמים נדהמים שזה מה שהולכים לעשות", מוסיפה גרינהאוס, "הם מגיעים לטיפול בציפייה שהמטפל יכיל אותם: הם יתלוננו והוא יצדיק אותם. אני עושה להם סוויץ' עוד לפני שאנחנו מתחילים עם הדיאלוג. אני אומרת 'בוא תספר לי מה קשה לה איתך? תגידי מה קשה לו איתך?'. ישר אני הופכת אותם למכלים. בשיקוף אין כזה דבר לתת פירוש אחר או לצטט במילים שלך, כי ברגע שאתה עושה את זה אתה בעצם חוזר לעולם המושגים שלך. לפעמים בן הזוג יגיד 'קשה לי לשקף, כי אני בכלל לא מסכים איתה'. אני אומרת לו 'לא חשוב מי צודק, כרגע מה שחשוב זה להיות איתה באיך שהיא רואה את הדברים'".אחרי ה"שיקוף" בא "הסיכום": המכל מתבקש לסכם את מה ששמע. השלב שבא אחריו, "האישוש", קשה יותר: המכל מתבקש לגלות הבנה ­ איפה הקושי נשמע לו הגיוני ומו בן, ואיפה הוא מתחבר למה שנאמר לו. אחרי האישוש באה "האמפתיה". אם האישוש זה "אני מבין מה אני עושה לך", האמפתיה זה "אני מבין מה את מרגישה".­ איפה אתן, כמאמנות, נכנסות לתמונה?שיפר: "בעיקר בעזרה למכל. צריך לעזור ללמוד להקשיב באופן פתוח ומלא, הרבה פעמים זוגות אפילו לא שמים לב שחצי מהדברים הכי חשובים לא נאמרו בשיקוף. כשהשיקוף נעשה כהלכה, הכניסה לרבדים העמוקים מהירה יותר. תוך כדי הטיפול יתחיל להיבנות ביטחון, והם יעברו מהדיאלוג הבסיסי לדיאלוגים מורכבים יותר".גרינהאוס: "אנחנו נולדים לתוך קשר, קשר של אמא וילד. בשנה הראשונה של החיים אולי יש לנו אמא שקופצת לכל פיפס שלנו, אבל בהמשך אנחנו נפצעים בקשר הזה, כי אין במציאות הכלה של %100. אנו נפצעים ומביאים את הפצעים הללו לתוך הזוגיות. לזוגיות אנו מגיעים עם חסמים שנוצרו מאדפטציות שעשינו כדי להתקדם במסע של החיים. אם גדלתי עם אבא ביקורתי, אז בהישרדות שלי לימדתי את עצמי מה לעשות כדי לא לחיות 24 שעות בתחושת ביקורת. לימדתי את עצמי לרצות: הוא רוצה שאלמד וזה יכול להפחית את הביקורת שלו, אז אני אהיה תלמידה מאוד טובה. הוא רוצה שאהיה חייכנית וחברותית, אני אהיה. כלפי חוץ אני ילדה טובה. מה הורדתי למחסן? את האותנטיות שלי, את החלק שמסוגל לכעוס ואומר: לא רוצה לעשות את זה, מה תעשה לי? יש לי חסם ­ אני לא יודעת לכעוס ולשים את הצרכים שלי בעדיפות".­ מה זה מחסן?שיפר: "מחסן זה כל מה שלא ביטאתי כדי לשרוד. כבן זוג אני אבחר את המחסן שלי. למה? כי אני מתגעגעת לחלק הזה אצלי שלא נתתי לו לצאת. אני רוצה שגם ה'אני האבוד' שלי יבוא לידי ביטוי. אנשים נמשכים למחסנים שלהם, לאלה שיש להם בחוץ את מה שהם הורידו למחסן. היתה לנו מטופלת שסיפרה שאבא שלה כל החיים אמר לה 'אם אין לך משהו חכם להגיד, אל תדברי'. עד היום, דקה לפני שהיא מדברת היא שומעת את הקול שלו ושואלת את עצמה: 'אני הולכת להגיד משהו חכם, או לא?'. יכול להיות שהיא בחורה סופר­אינטליגנטית, שיש לה דברים חכמים יותר או פחות לומר, אבל היא לימדה את עצמה לשתוק אם אין לה משהו פנטסטי להגיד. נוצר איזשהו חסם שאמר: 'אני לא חכמה מספיק, אז מה פתאום שאני אדבר'. "אנחנו מגיעים עם החסמים האלה לזוגיות. הבעל שלה לא יודע שום דבר על החסמים האלה, הוא מכיר את המשפחה שלה אבל אין לו מושג שבכל פעם שה וא אומר לה: 'תפסיקי לדבר שטויות' או 'תגיעי לשורה התחתונה' ­ המקום ששומע את זה, זה אותו מקום ששמע 'אם אין לך משהו חכם וכו''. הוא יוצר חסימה על חסימה שכבר קיימת. היא כמובן נמשכה למישהו שמדבר בקלות ואומר כל מה שהוא רוצה. גם אצלו, בסיכומו של דבר, התכונה שהיא נמשכה אליה הופכת להיות מקור הבעייתיות, כי הוא ידבר כל הזמן וגם לידו היא לא תצליח לפתוח את הפה. הוא, לעומתה, הוריד כנראה למחסן את היכולת להבליג ולהיות מאופק, ובאופן טבעי נמשך לתכונות האלה אצלה. בשלב היותר מתקדם, באמצעות הדיאלוגים, הם יכולים לראות אחד את המחסנים של השני, ובזה שהם מעלים אותם למעלה הם נותנים מעין מתנה אחד לשני והופכים את הטיפול לריפוי הדדי".­ מאחר וטיפול יכול להיות קשה, אולי יותר פרודוקטיבי לעשות אותו לבד ולא כשלידך מישהו שבאותו זמן אתה לא מרגיש שהוא בצד שלך?גרינהאוס: "הטיפול המשותף מאפשר לבני הזוג להבין שהטענות הן נגדם, אבל לא בגללם. זה מוריד מהם עומס גדול. אם אני שואלת אותך 'למה לא חיבקת אותי', זוהי טענה שאני מפנה אליך, אבל אני מבינה שזה בגלל שהורי לא חיבקו אותי מספיק כילדה. השאיפה בטיפול הזה היא לה גיע לביטחון דרך מסע של הכלה. אם אתה מכיל רק את עצמך, אז זה משהו שעשית הרבה שנים. בשביל הכלה טובה צריך פרטנר, היא חייבת להיות בשניים. בחיים אנחנו נולדים לקשר, נפצעים בקשר ויכולים להירפא רק בקשר".