מטחנת בשר או מקפצה בוגרות מחזור 78' בפנימיית המחוננים בויאר בירושלים מאשימות: "נתנו לנו להרגיש שאנחנו מגיעות ממקום נחות, וניסו למלא אותנו במשהו אחר, מזויף" עדי כץ 02/03/01 הסרט "המחוננות" של הבמאית יוכי דדון­שפיגל, שישודר בשבוע הבא בערוץ בריזה של בריזה, במסגרת שידורי שבוע האשה, עוקב אחר שלוש בוגרות מחזור 78' בפנימיית בית הספר היוקרתי בויאר בירושלים, אבל לא מתרכז בזכרונות נעורים אלא בהאשמה קשה: הכוונה שמאחורי פרויקט המחוננים של בית הספר היתה לנתק את התלמידות מהתרבות המזרחית שממנה באו, כדי להטמיע בהן בכפייה את התרבות הישראלית אשכנזית. לקראת הקרנת הסרט הטעון פגשה עדי כץ שתיים מבוגרות המחזור ההוא בניסיון להבין מה באמת היה שם. בעוד אורלי אהרון רואה בבויאר מקפצה להצלחתה בחיים, תקוה לוי זוכרת מטחנת בשר: "העמידו בפנינו את המודל הזה של הצבר האשכנזי. המסר שעבר היה: 'כאלה אנחנו רוצים שתהיו'". ד"ר פלטי סתוי, מנהל האגודה לקידום החינוך: "יש כאן מידה רבה של כפיות טובה"הן עשו את כל הדרך משכונות המצוקה ומעיירות הפיתוח אל ההצלחה, הקריירה, אל המעמד החברתי והכלכלי הגבוה, אבל הן מרגישות תלושות, עקורות. הן קיבלו, לכאורה, את הצ'אנס שכל אחד חולם עליו, אבל רובן אומרות שנעשתה כאן טעות ושהן משלמות את המחיר עד היום.הסרט "המחוננות" של הבמאית יוכי דדון­שפיגל, שישודר בערוץ בריזה בלוויין ביום רביעי, 7 במארס, עוקב אחר פגישה של בוגרות מחזור 78' בפנימיית בית הספר היוקרתי בויאר בירושלים. במרכז הסרט שלוש נשים: חנה, לאה, ועמליה, בנות למשפחות מזרחיות שסומנו בילדותן כמחוננות, נשלפו מבתיהן ונשלחו לפנימייה המרוחקת שם תיפתח בפניהן, כך הובטח להן, הדלת לחברה הישראלית ולתרבות ה"נכונה".כיום, כשהן בנות 40, ממרומי ההצלחה והביטחון הכלכלי, טוענות השלוש, השחקנית והמחזאית חנה אזולאי­הספרי, עורכת הדין המצליחה לאה חדד המתגוררת בוושינגטון ועמליה ארבל, מרפאה אלטרנטיבית, שהכוונה מאחורי פרויקט המחוננים היתה לנתק אותן מהתרבות שממנה באו כדי להטמיע בהן בכפייה את התרבות הישראלית האשכנזית. המחיר היה ניתוק מהשורשים, מהמשפחה, מהחברים, מהמנהגים ומהמנטליות ללא יכולת להתחבר באמת לישראליות.הן מספרות בסרט על המפגש בבית הספר החדש עם הירושלמים האשכנזים והאליטיסטים, שהיוו את המודל שאליו התבקשו בני הנוער המזרחיים להתאים את עצמם, כיצד "חצו את הקווים" והחלו להתנכר למשפחה, להתבייש בהורים שהגיעו עם סלי האוכל לביקור בפנימייה. על ההתנשאות שפיתחו כלפי אלה שנשארו מאחור בשכ ונה ועל משבר הזהות שהן חוות מאז. "נתנו לנו להרגיש שאנחנו מגיעות ממקום נחות, מחשך תרבותי", הן אומרות, "וניסו למלא אותנו במשהו אחר, מזויף. מהזיוף הזה כבר אי אפשר להיפטר".שתיים ממשתתפות פגישת המחזור המתועדת בסרט הן תקוה לוי ואורלי אהרון (בבו לשעבר). גם הן עזבו בית חם אם כי פשוט, לטובת כור ההיתוך של בויאר. שתיהן הגיעו לבגרות מצוידות בהשכלה וביטחון עצמי שאפשרו להן להגשים את עצמן, אבל חשות מנותקות מבפנים. למרות ההיסטוריה המשותפת, כל אחת מהן רואה היום את הדברים אחרת. לוי מתארת את בויאר כמטחנת בשר, אהרון רואה בו מקפצה. תקוה לוי את תקוה לוי פגשתי בביתה שבחולון, שם היא מתגוררת עם בתה יסמין בת הארבע, שאותה ילדה מחוץ למסגרת הנישואים. היא נולדה וגדלה באשקלון, בשכונת פועלים טיפוסית. בניגוד למשפחות שמסביב, הוריה הביאו לעולם שני ילדים בלבד, עובדה שמסבירה, לדבריה, את המצב הכלכלי המשופר יחסית שהצליחו לקיים אביה, אז פועל בתעשייה האווירית, ואמה שעבדה בתפירה ובניקיון.כשהיתה בסוף כיתה ז' התחילו לדבר בבית הספר על מבחני מיון של פרויקט לקידום תלמידים מחוננים מאזורים טעוני טיפוח, בפנימיות יוקרתיות. בתחילת כיתה ח' נערכו מבחנים פסיכוטכניים וראיון. לוי היתה היחידה בבית ספרה שהתקבלה לבויאר, שנחשבה לפנימייה הטובה ביותר.­ מה ידעת אז על המקום הזה?"ידעתי שבויאר זה שיא השיאים, התגשמות כל החלומות. להתקבל לשם נחשב אצלנו כמו להתקבל להארוורד. לפני היו אולי אחד או שניים מהאזור שלי שעשו את זה. שנים אחר כך אמא שלי המשיכה להציג אותי בפני כולם כ'בת שלי שלמדה בבויאר'".­ ואיך את עצמך ראית את זה?"משך אותי הקטע של הפנימייה, החוויות, זה נראה לי כמו הרפתקה. כילדה בת 13 את חושבת רק על הקטע המיידי, על החוויה הזאת ש אפשר להפיק ממנה הרבה בקטע של הלימודים, של הסטטוס, של החופש מעצם העובדה שאת לא בבית. בדיעבד התברר שזה היה לגמרי הפוך".­ כמי שהיתה מן הסתם תלמידה טובה ביסודי ואולי אינטליגנטית מעל לממוצע, לא שמחת על ההזדמנות להיות עם אנשים כמוך?"אני לא חושבת שהייתי אינטליגנטית מעל לממוצע ואף פעם לא תפשתי את עצמי כטובה יותר. נכון שהייתי תלמידה טובה, אבל תמיד הייתי שותפה לכול, לא הייתי אאוטסיידרית. הייתי בנוער העובד, במועדון השכונתי, תמיד עם חברים. הקטע של הלימודים בא לי בקלות לא בגלל שהייתי מחוננת או גאון, אלא בגלל שבבית הספר שלי, כמו בבתי ספר אחרים בשכונות ובעיירות הפיתוח, הרמה היתה מאוד נמוכה. הגעתי לבויאר עם אנגלית שלא חרגה הרבה מעבר לאיי­בי­סי, וזה יצר הרבה תסכול. מתעודה שכולה עשיריות עברתי בבויאר לתעודה עם שליליים."מה שכן, אהבתי מאוד לקרוא. הייתי קוראת המון. אבא שלי דאג תמיד שיהיו אנציקלופדיות ומילונים בבית. הוא עצמו קרא כל הזמן, הוא היה מנוי על ספריית פועלים. חלק גדול מהידע שצברתי היה מהקריאה, לא מבית הספר".הבשורה על קבלתה לבויאר התקבלה בבית בשמחה גדולה. "לא היו הרהורים א ם זה נכון או לא, אני זוכרת רק את ההכנות, הדברים הטכניים, מה לקחת למחנה ההכנה שעשו לנו בחופש הגדול וכל זה. היה קשה לעזוב את ההורים ואת המשפחה המורחבת שגרה כולה מסביבנו, את החברים, אבל האפשרות לדחות את ההזדמנות הזאת אפילו לא עלתה". "הפרטיות ניטלה ממני" ­ איך היה המפגש עם הפנימייה?"הגעתי לשם עם אמא שלי. לא הכרתי אף אחד, אבל שוב, הכל היה סביב ההתארגנות המעשית. להתחלק לחדרים, להכיר את הבנות שאיתי בחדר, לשים את הדברים בארון, לברר איפה המקלחת והשירותים, חדר הכביסה. להכיר את המקום שאני הולכת לחיות בו".­ היה מרגש?"קצת מפחיד. לא שזה היה הלילה הראשון בלי אמא, יצאתי לפני כן לטיולים ולמחנות, אבל לא ידעתי איך אשתלב, מה סדר היום, איך אני הולכת למצוא את עצמי במקום החדש הזה. מבחינת תנאי המחיה זאת היתה ירידה ברמה בשבילי. מחדר משלי בבית עברתי לחדר עם עוד שלוש בנות, בלי פרטיות, עם תא אחד בארון המשותף, פינת שולחן שצריך לחלוק אותה עם עוד מישהי. הייתי רגילה שהדברים שלי מפוזרים בכל החדר, עכשיו הייתי צריכה להצטמצם לפינה שלי."אצל רוב הילדים בפנימייה זה היה הפוך. מחדר עם עוד חמישה­שישה אחים הם עברו לחדר עם עוד שלושה בלבד, ופתאום היתה להם פינה מוגדרת משלהם. אני הרגשתי שהפרטיות שלי ניטלה ממני. היה קשה להתרגל להיות 24 שעות ביממה עם אנשים זרים".­ הדברים שאת מתארת יכולים לקרות בכל פנימייה."נכון, ולכן אני מתנגדת לקטע של ל הוציא ילד מהבית, מהקהילה, ממחוז התרבות שלו ומהקודים שהוא גדל לתוכם, לתוך מקום שמתוכנן להרכיב לו זהות חדשה."תראי את האתיופים היום, למעלה מ­92 אחוז מבני הנוער של העדה הזאת לומדים בפנימיות. הרבה משפחות התפרקו. עצם העובדה שלוקחים ילד בגיל מעבר כל כך חשוב מילדות לבגרות, שמים אותו בסביבה זרה ומנתקים אותו במכוון מכל מה שהוא מכיר ויודע, זה לבדו מספיק".­ איזו זהות רצו לדעתך להרכיב לכם בבויאר?"עצם העובדה שלמדנו שם עם הירושלמים, שהיו אקסטרנים בפנימייה ורובם באו מהמעמד הבינוני גבוה והיו אשכנזים, העמידה בפנינו את המודל הזה של הצבר האשכנזי. המסר שעבר היה: 'כאלה אנחנו רוצים שתהיו'".­ ובפנימייה למדו רק מזרחיים?"הרוב הגדול. היו גם כמה רומנים, 'השחורים של האשכנזים', כמו שקראנו להם".­ איך היה המפגש עם הירושלמים?"מה זה מפגש? כולם היו חדשים בהתחלה וההבחנה בין הפנימיסטים לירושלמים לא נעשתה מיד, אבל היא התהוותה בהמשך. גם הירושלמים לא היו קבוצה הומוגנית, היו שם גם ילדים מזרחיים מהשכונות, אבל לנו, הפנימיסטים, היתה הוויה משלנו. מהר מאוד גילינו כמה מכנים משותפים יש לנו, כי ה בית זה אותו בית והשכונה היא אותה שכונה למרות שאחת ממגדל העמק והשנייה מאשקלון. פתאום את שמה לב לבגדים, לשפה, לבילויים בשעות הפנאי של כל קבוצה. הירושלמים היו בחופשות נוסעים לחו"ל, אנחנו לא חלמנו לנסוע אפילו לאילת".­ אז נוצרו קנאה, ריחוק?"זה לא חד וחלק, אני לא רוצה להישמע גורפת, היו ירושלמים שנוצרו איתם קשרים, בעיקר עם אלה מהשכונות, אבל בסך הכל היתה תהום בין שני המחנות ובמחזורים שאחרינו זה הגיע לפיצוצים. גם ההוויה הדחוסה והאינטנסיבית והקרבה שנוצרה בפנימייה, ולא רק בגלל הצפיפות שחיינו בה, הוסיפו להבדל".אם לרגע היטשטשו ההבדלים בין שתי הקבוצות, דאגה הנהלת הפנימייה, לדברי לוי, לחדד אותם בשיטה שמזכירה איכשהו את הדי.די.טי שבו התקבלו עולי ארצות המזרח בארץ בשנות החמישים. "הם החליטו על מבצע נקיון ראשים, וזה לא שינה אם היו לך כינים או לא. בתחילת כל שנת לימודים שמו לנו משחה מסריחה וצורבת על הראש, שהיינו צריכים ללכת איתה 24 שעות ולהגיע איתה גם לשיעורים בבית ספר. אני זוכרת אותנו הולכות עם בנדנות על הראש כדי לכסות את הסירחון. זה היה קטע משפיל בצורה לא רגילה. אני לא זוכרת שלמישה ו מאיתנו היו כינים וגם אם כן, אז שיטפלו בו, לא במחזור שלם". "ההורים שלנו נדחקו הצדה" ­ סיפרת קודם שחשבת שבפנימייה יהיה לך יותר חופש מאשר בבית, וקרה בדיוק ההפך."כן, כל יום היה משהו אחר שהיינו נאלצים לעשות. אם זה ללכת לישון בשעה מסוימת, אם זה רק יום חופשי אחד בשבוע שבו אפשר היה לצאת מהפנימייה, אם זאת ההגבלה על נסיעה הביתה רק פעם בשלושה שבועות. חוץ מאלה היו גם אירועי התרבות שהיינו חייבים ללכת אליהם, קונצרטים, תאטרון. עשו לכולנו מנוי לתאטרון ירושלים בלי לשאול את דעתנו".­ ואיך הרגשתם עם זה?"המנוי הזה לא נחת בחלל הריק. גם בבית הספר וגם בפנימייה היתה כל הזמן האדרה של התרבות הזאת. טפטפו את זה מכל הכיוונים. בשיעורים אמרו כמה חשוב ללכת להצגות תאטרון, היה לנו מדריך חברתי, בוגר להקה צבאית, שלימד אותנו את כל שירי הפלמ"ח ונוצרה סביב זה תרבות שלמה של שירה בציבור. עד היום אני יודעת את כל שירי אלתרמן וזעירא בעל פה. זה יצא לנו מכל החורים".­ למען האמת זה לא נשמע כל כך נורא."זה לא היה נורא אם היתה התייחסות גם לעולם שהשארנו מאחור. אני לא זוכרת שיחה אחת שעשו לנו על הקטע של הבית, על בית הספר שלמדנו בו, על המשפחה, ההורים, החברים, המוזיקה, האוכל. משהו שיחד ד את ההבדלים בינינו ובין המקום שהגענו אליו. הם לא מצאו לנכון, למשל, ליזום פעילות משותפת עם ההורים שלנו. ההורים היו באים לימי הורים בבית ספר, שהיו כמובן נפרדים מימי ההורים של הירושלמים. אם היו בעיות או שהיינו חולים, היו מזמינים אותם אבל לא היה ערוץ מסודר וקבוע של תקשורת איתם, כדי ליידע אותם מה קורה עם הילדים שלהם בפנימייה, ולא היתה להם אפשרות לפגוש הורים אחרים".­ ניסיתם לבקש משהו כזה?"לא, זה נראה לנו אז מאוד טבעי שההורים שלנו נדחקים הצדה. מראש השאלה הזאת לא עלתה והמנגנון היה בנוי כך שהיא לא תעלה. לא היה שום פורום שעסק בזה. בפעילות שלנו שרנו ודיברנו על דברים שהיו רחוקים מאיתנו אלפי שנות אור. בינינו ובין עצמנו זה עלה, בשיחות על געגועים הביתה ודברים כאלה, אבל לא היתה קבוצת לחץ שתדרוש להביא את הדברים שלנו לשם".­ גם אתם האמנתם אז שהגעתם ממקום שהוא פחות טוב?"בטח, כולנו אימצנו בשלב זה או אחר את המודל שהם בנו לנו. מי שלא הסתדר עם המודל הזה לא נשאר שם. במחנה ההכנה התחלנו 84 ילדים וסיימנו 51. יותר משליש פשוט נשרו."אני זוכרת שהגענו למחנה עם מיטב המחלצות, מכנסי גברדין וכל זה. בתחילת החמישית כבר לא העזנו לבוא ככה, כי כולם היו עם ג'ינס וחולצות משובצות. בשכונה שמענו זהר ארגוב, אבנר גדסי, שימי תבורי, צלילי הכרם. בפנימייה זה היה רק חוה אלברשטיין. אז בהתחלה ניסינו להתמרד, אבל מי ששמע מוזיקה מזרחית צחקו עליו. אז שמענו את זה רק בביקורים בבית ובהדרגה הפסקנו לגמרי, כך גם עם הגברדין".­ ולקטע של התאטרון התחברתם?"היו כאלה שמאוד התחברו לזה, הם היו אלה שמלכתחילה ששו לאמץ את התרבות הזאת, שהיא לא שלנו. היו כאלה שטעמו והבינו שזה לא בשבילם, אני הייתי ביניהם".­ והיום?"אני הולכת לתאטרון פעם במאה שנה. אני לא אוהבת את זה".­ ומוזיקה?"אני שומעת היום בעיקר את שירי הילדות של הבית, מוזיקה ערבית והרבה זהר ארגוב".­ יש לך רתיעה ממוזיקה מערבית?"לא רתיעה. הרדיו יכול לנגן את זה ברקע, אבל אני לא אקנה למשל דיסק של שלמה ארצי. בחיים לא". "הביאו אותנו להיות זנב לאריות" לפני כמה שנים כתב בן מחזור של לוי בבויאר עבודה סמינריונית באוניברסיטה על פרויקט המחוננים, ובמהלך התחקיר הגיע לפרוטוקולים של האגודה לקידום החינוך. העבודה, שהגיעה לידיה של לוי, איששה את חשדותיה. "כתוב שם מפורשות שכדי ליצור זהות חדשה צריך לגרום לשבר בזהות המזרחית של הילדים שמגיעים לפנימייה. הבנתי שמה שחשבתי כל השנים היה נכון, היתה כאן יד מכוונת."כי מה בעצם עשו לנו? אמרו לנו, 'אתם הנבחרת'. עצם האמירה הזאת כבר מעלה אותך בעיני עצמך בכמה דרגות מאלה שלא נבחרו. לך זה מתאים, להם לא. הירושלמים, לעומת זאת, הגיעו כיתות שלמות. אני מניחה שעשו להם מבחני מיון, אבל הם הגיעו במסות, אותנו ליקטו בפינצטה".­ את לא חושבת שילדים מחוננים, או מוכשרים במיוחד, צריכים לקבל יותר כדי למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם?"אני לא חושבת שאנחנו מחוננים, אבל בבתי הספר המחורבנים שלנו היינו התלמידים הכי טובים. שם היינו ראש לשועלים והביאו אותנו להיות זנב לאריות. אז היו כאלה שהתאמצו בבויאר והוציאו בגרות טובה, אבל רובנו סיימנו עם ממוצע שבע­שמונה. זה היה מאוד מתסכל. אני יודעת על עצמי שבכל מקרה הייתי ממשיכ ה ללימודים אקדמיים, גם בלי בויאר. יש לי בני דודים שנשארו בשכונה ובכל זאת רכשו השכלה והיום הם מהנדסים ועורכי דין".­ ואיזה אדם היית היום אם היית נשארת באשקלון?"אני לא יודעת. זאת ספקולציה שקשה נורא לעשות. אני לא מתכחשת לעובדה שארבע השנים בבויאר היו הדבר המשמעותי ביותר בחיי. התרגלתי שם לעצמאות, להסתדר עם אנשים במצבי לחץ. החיים מחוץ לחמימות של הבית מחשלים אותך בסך הכל. אבל למרות מה שקיבלתי שם, אם היתה לי אפשרות לבחור שוב ברור לי שלא הייתי עושה את זה". "הביאו את ההשכלה לילדים, אל תקחו אותם אליה" לוי היא בוגרת לימודי תואר ראשון בפילוסופיה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ומאחוריה לימודים לתואר שני בספרות עברית שעדיין לא סיימה. בשנים האחרונות היא עומדת בראש ארגון היל"ה, העוסק בקידום החינוך בשכונות, בעיירות הפיתוח ובכפרים הערביים, באמצעות מעורבות הורים.הפעילות בארגון, שהכיוון שלו הוא למעשה הפוך לשיטת העבודה שהופעלה על לוי וחבריה בבויאר, מהווה בעבורה מעין תיקון. "זה תיקון למה שעשו ל­29 הילדים שהיו איתי בכיתה. אני חושבת שכל הילדים שלמדו איתי בשכונה באשקלון היו יכולים לרכוש השכלה גבוהה או לפחות תעודת בגרות, אם היתה ניתנת להם ההזדמנות ללמוד ברמה גבוהה וגם להישאר מחוברים למקום שגדלו בו."אסור, לדעתי, להוציא ילד מהבית, אלא אם כן הוא חשוף שם לסכנת הזנחה או התעללות. אם יש קשיים כלכליים, אז בבקשה, את הכסף שמשלמים על כל ילד בפנימייה שיתנו להורים. עד היום אין בשום עיירת פיתוח בית ספר תיכון עיוני. שיביאו את ההשכלה לבית של הילדים, שלא יקחו אותם אליה".בפגישת המחזור של הכיתה מבויאר מצאה לוי שמרבית חבריה הצליחו כלכלית ועברו להתגורר בשכונות יוקרה. "אחת מהמטרות של הפ רויקט בבויאר היתה לפתח שכבת מנהיגות, לתת לנו כלים כדי שנחזור לשכונות ונקדם את הקהילה שלנו. שמחתי לשמוע שהחברים שלי למחזור מצליחים, אבל היה עצוב לי שהם לא מסתכלים אחורה ולא רואים את כל הילדים שנמצאים היום במצב שהם היו".­ אז אולי את ההצלחה היחידה של הפרויקט?"מישהו באמת ניגש אלי בכנס ואמר לי שאני היחידה שעושה את מה שציפו מאיתנו, אבל אני מבינה גם למה זה קרה. חינכו אותנו שם לתחרותיות ולהישגיות ואתה צריך לעבור תהליכים הפוכים לגמרי כדי לחזור בחזרה למקום שלך, להרגיש לויאלי, סולידרי. זה אבסורד לצפות שאחרי שהפכו אותנו לאשכנזים, מישהו ירצה לחזור לשכונה או לפחות לעזור למי שנשאר שם". אורלי אהרון אורלי אהרון מתגוררת היום ברחוב שקט ברעננה. יש לה חנות בגדים משגשגת בעיר, בעלה ששון הוא גרפיקאי. הילדים, מור בת 12 וחצי ותום בן 10 וחצי, לומדים בבתי ספר בעיר, לובשים מותגים ומדברים על נסיעות לחו"ל. "זה בטח בא מאיתנו", אומרת אהרון, "אנחנו מגדלים אותם במקום מסוים עם מנטליות מסוימת, ובסוף זה מכה בנו. באחד הימים נכנסתי לחדר של הבת שלי והחלטתי שאני לא רוצה יותר עוזרת בבית. אתה מתרגל שמישהו מסדר בשבילך, לי זה צורם".בבית הוריה של אהרון היה ברור שכולם מתחלקים באחריות, שעובדים בשביל דמי הכיס מגיל צעיר, שלא באים בדרישות. היא נולדה ברמת­גן להורים יוצאי עיראק. אביה, פועל במפעל קיבוצי, ואמה, עקרת בית, גידלו את שלושת ילדיהם ללא מותרות, אבל בשכונה לא היה למה להשוות והיא לא זוכרת תסכולים וקנאה. "היו ילדים בכיתה שלי ביסודי שנסעו לחו"ל והיה להם פסנתר בבית (בביתה של אהרון ניצב היום פסנתר ­ ע.כ), אבל זה לא צרם כי היו סביבי המון כמוני".בבית הוריה של אהרון ריחפה באוויר שאיפה בלתי ממומשת להשכלה. "גדלתי בבית עם המון ספרים. אבא שלי קרא הרבה וסיפר לנו סיפורים. הידע הכללי שלי היה רחב מ אוד מגיל צעיר, הייתי תולעת ספרים. קראתי אנציקלופדיות, עיתונים, מה שאפשר".אמה, "אשה חמה של בישולים" כהגדרתה, היתה לדבריה דוגמה מובהקת למה שקרה לעולים מארצות המזרח עם הגיעם לארץ. "היא הגיעה לכאן בגיל עשר, אחת מהילדים שתקעו אותם במעברות והם בקושי הצליחו ללמוד. הם היו אלה ששילמו את מחיר העלייה. אמא שלי היא אדם אינטליגנטי שלא הצליח לפרוץ בגלל הנסיבות. אנחנו הדור שעשה את הקפיצה, ובמקרה שלי זה בין השאר בזכות בויאר".­ הפנימייה היתה בעבור הורייך הזדמנות לממש דרכך את מה שהם לא הצליחו לעשות?"כן. אבא שלי בעיקר מאוד דחף אותנו להישגים. הבנו שאנחנו צריכים לעשות את זה ואני, הבת הבכורה, לקחתי את זה הכי רחוק. את התפקיד של התלמידה המצטיינת, הקצינה בצבא, הסטודנטית באוניברסיטה". "גם כילדה ברמת­גן ניסיתי להתחבר לישראליות" ­ איך קיבלת את הבשורה שהתקבלת לבויאר?"בשמחה אדירה. אני לא יכולה להסביר היום למה כל כך רציתי את זה, למה חשבתי שזה טוב. לא ידעתי בעצם מה זה, רק הבנתי שמדובר במקום יוקרתי. הייתי היחידה במחזור שלי שהתקבלה".­ איך ראית את העזיבה של הבית?"לא חשבתי על זה יותר מדי, לא חששתי שאתגעגע. חינכו אותנו בבית לעצמאות. מצד שני לא היו לי ציפיות מהפנימייה, מהחופש ומהחגיגות שאפשר לעשות במקום כזה. יש לי תכונות של שרדנית. אני מנסה להסתדר עם מה שיש".­ ומה מצאת שם?"היה כיף, זאת היתה תקופה פשוט מטריפה".­ לא הרגשת שמנסים לשנות אותך, לחנך אותך מחדש?"ממש לא. גם כילדה ברמת­גן ניסיתי להתחבר לישראליות. הייתי בצופים. אף פעם לא אהבתי את המוזיקה של אום כולתום ופריד אל­אטרש שההורים שלי שמעו בבית. היום אני מקשיבה לזה מתוך נוסטלגיה. לא שמעתי בילדותי את אבנר גדסי, שמעתי את מצעד הפזמונים הלועזי. במוזיקה המזרחית נתקלתי רק בצבא".­ ולמי שרצה להישאר מחובר לתרבות המזרחית, אפשרו את זה בפנימייה?"היתה לנו בחורה במחזור בשם צביה, בחורה נורא מצחיקה שהלכה עם האמת שלה. היא שמעה מוזיקה מ זרחית, היא הלכה לדיסקוטקים, היא המשיכה ללכת עם העקבים כשכולנו עברנו לקבקבי עץ ירושלמיים. היא לא נתנה למקום הזה לכופף אותה בלירה. היא הלכה עם האמת שלה ואף אחד לא אמר לה כלום".­ חברותייך למחזור טוענות שניסו לנתק אתכם בכוח מהשורשים שלכם."אני לא חושבת שלא נעשו טעויות והן מתחילות עוד בדור ההורים, אבל בשביל לא להנציח את הטעויות שעשו עם ההורים שלנו, בויאר היה אחד הצ'אנסים לעשות אפגריידינג. כפרטים זה דחף אותנו קדימה, זה תרם לנו המון. בנעורי הייתי צריכה ללכת עם סבתא או אמא שלי לרשויות ולהיות הדוברת שלהן. את הביטחון הזה,לעמוד מול נושאי תפקידים ולבקש בקשות, אולי לא היה לי בלי בויאר. מעבר לכל הטענות, בזכות השנים האלה היום אנחנו אחרות, מתנהלות אחרת, עושות עסקים אחרת".­ הן טוענות שבסביבה הטבעית שלכן הייתן יותר שלמות, יותר מאושרות."אני לא מבינה את הטענה. אם הן היו נשארות בסביבה שגדלו בה הן לא היו ממורמרות? יכול להיות שהן היו יוצאות ש"סניקיות. מדובר כאן באנשים אינטליגנטים ונבונים שהיה צריך לקחת אותם לאיזשהו מקום. אף אחד לא רצה לעשות להם רע במוצהר. היתה פטרוניות, אני לא מתכחש ת לזה, אבל צריך לראות את התוצאה הסופית".­ את לא הרגשת את הלחץ הזה להפוך לאשכנזיה?"אני לא יכולה לדבר על לחץ להפוך לאשכנזים. אני חושבת שיצרנו בפנימייה משהו משל עצמנו, זה לא היה כפוי. נכון שהיו כאלה ששינו את השם כשהגענו לשם. חנה הפכה לחני, עמליה למלי, לאה ללילי. בסופו של דבר הן חזרו לשם המקורי שלהן כחלק מהטרנד של חזרה למקורות שאני לא מזלזלת בו. אני מכבדת את המסורת של ההורים שלי. היתה לי סבתא שלא נופלת בכלום מגולדה מאיר. המשפחה של אמא שלי היתה מאוד פעילה פוליטית, הם היו חברים במפלגה הקומוניסטית בעיראק. זאת לא היתה משפחה נחשלת". "לבוא לרמת­גן לא עניין אותי יותר" ­ הרגשת בפנימייה פער ביניכם ובין הירושלמים?"לנו היה משהו מאוד חזק, היה לנו מטען חוויות של אנשים שהגיעו מאותו רקע, של פנימיסטים. לא דיבר אלינו מה שהיה להם. אני אישית לפחות לא נכנסתי לזה, כי ראיתי את זה כבר קודם. זה לא הזיז לי ברמת­גן, לא בבויאר וגם לא היום כשאני רואה אנשים שיש להם יותר ממני. אני חושבת שאתה צריך להחליט עקרונית אם אתה נכנס לעימותים האלה או לא".­ כשהגעת הביתה לחופשות הרגשת נתק מהסביבה הקודמת שלך?"הייתי באה לפרקי זמן מאוד קצרים והייתי מבלה אותם רק עם המשפחה. עם כל החברות שלי מרמת­גן ניתקתי את הקשרים. זה היה מאוד קיצוני, הן לא התאימו לי יותר. היה לי את העולם שלי, החברות החדשות, היינו באותו ראש. לבוא לרמת­גן לא עניין אותי יותר".­ לא הצטערת בדיעבד על הנתק?"לא, למדתי שכל החיים זה מערכות יחסים שמתחברות וניתקות".­ למה לדעתך רוב בני המחזור שלך לא מעורבים בקידום של עדות המזרח?"הבעיה אצל המזרחיים, כמו שאני רואה את זה, היא שאלה שהצליחו לא דואגים לקדם את הסביבה שלהם. הם נהיים כמו האליטות האשכנזיות שדואגות רק למקורבים. הם סוליסטים. נוח להם ל האשים בקיפוח את הסביבה האשכנזית, אבל הם עצמם לא עושים שום דבר בנדון. אם היתה יותר אכפתיות הכל היה נראה אחרת".­ זה נכון גם לגבייך."נכון, אני לא מוצאת את האנרגיות לזה, אבל אני עדיין חושבת שאם אנשים מזרחיים מצליחים היו עושים למען הסביבה, לש"ס לא היו היום 17 מנדטים. המפלגה האופורטוניסטית הזאת מנצלת את המצוקה של האוכלוסיות החלשות, אבל היה לה חלל ריק להיכנס אליו". "אני כבר לא שייכת לשום מקום" אחרי שסיימה את בויאר התגייסה אהרון לצה"ל, עברה קורס קצינות ושירתה במשך תקופה בקבע. אחר כך למדה מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ועבדה במשרד החוץ. לפני חמש שנים נישאה וקבעה את ביתה ברעננה.­ יש משמעות לעובדה שבחרת לחיות בעיר שנחשבת לאליטיסטית?"אני לא יודעת. נעים לי לחיות פה, אבל האמת היא שאני לא מרגישה שייכת. זאת עיר בלי שוק, בלי אשפה, בלי חתולים. הכול כל כך סטרילי. בהתחלה הייתי בהלם, אין עדות שונות, אין צבעוניות, אבל זה מאוד נוח ויש פה אחלה חינוך. אני חושבת שאני כבר לא שייכת לשום מקום".­ זאת הטענה של הבנות שלמדו איתך."אבל זה לא בגלל בויאר. כמו שיש דור שני לשואה, כך אנחנו הדור השני לעלייה מארצות המזרח. אולי לילדים שלנו כבר יהיה יותר קל ויכול להיות שאם לא היינו עושים את הקפיצה הזאת, הם היו היום במצב קשה יותר".­ את לא מצטערת על חוסר השייכות הזה?"אני לא מכירה את האלטרנטיבה. אני לא יודעת מה אני מפסידה. זאת שאלה מאוד כואבת. אולי לאנשים שגדלים כל החיים באותה מערכת ובאותה סביבה והציפיות מהם עקביות יותר קל. הם מחנכים את הילדים שלהם על פי הא מיתות הברורות האלה, אין להם את הדילמות וסימני השאלה שיש לי."אני לא אגיד שאין בי איזו בדידות, למרות שעל פני השטח יש לי המון חברים. אני חושבת שבאיזשהו מקום אני סוחבת את רגשות האשם על מה שההורים שלי שילמו. אני זוכרת את הצורך שלהם לתת ואת חוסר היכולת. אולי התחרות עם בויאר היא שהעמידה אותם בעמדה לא נוחה. אם יש כאן קטע כואב הוא כלפי המשפחה, לא כלפי התרבות המזרחית".­ איזה אדם היית היום אם היית נשארת בבית הורייך?"זאת שאלה מאוד כבדה. אולי הייתי מרובעת יותר בהשקפת עולמי, יותר משלימה עם המציאות. בויאר נתן לי ביטחון עצמי, הכרה ביכולות שלי, פקח לי את העיניים לרבגוניות של החברה".­ לאה חדד, אחת מחברותייך למחזור שגדלה למשפחה תימנית בראש­העין והיום היא עורכת דין מצליחה בוושינגטון, דימתה אתכם לציפור הצבועה של יז'י קושינסקי. הציפור שצבעו את כנפיה מנסה לחזור ללהקה, אבל הציפורים האחרות לא מזהות אותה ומנקרות אותה למוות."הדימוי הזה הוא נורא עצוב. אני חושבת שהציפור אולי צבועה, אבל לפחות יש לה כנפיים". * בוקסה "איש לא יכול להגיד שאנסו אותו" ד"ר פלטי סתוי, מנהל האגודה לקידום החינוך: "להציג את העניין כמאבק בין ספרדיות לאשכנזיות זה מעליב"האגודה לקידום החינוך, עמותה ציבורית עצמאית, הוקמה לפני 40 שנה במטרה לקדם ילדים מוכשרים מהפריפריה. האגודה מתוקצבת על ידי המדינה ומנוהלת על ידי אנשי ציבור, חינוך ואקדמיה."הרעיון שמאחורי האגודה", אומר ד"ר פלטי סתוי, העומד בראשה מאז 80', "גובש בידי אנשי חינוך שחיפשו דרכים לגישור הפערים בחברה הישראלית. הרעיון היה להביא ילדים מהפריפריה לחינוך העיוני. כיום לומדים במסגרת הפרויקט 4,700 ילדים".סתוי מתקומם כנגד הטענות המועלות בסרט ובכתבה. "אני מצטער על התחושה הזאת. היא אולי אישית אבל קשה לי מאוד לקבל אותה. אף אחד לא ניתק את הנערים האלה משום מקום, לא היתה ולא קיימת שום כפייה. המפעל הוקם כדי לקדם צעירים שחיים בנסיבות משפחתיות, קהילתיות או גאוגרפיות שמקשות עליהם להתפתח, לתת הזדמנות שווה לכולם".­ למה לא להביא את החינוך הטוב הזה לפריפריות כדי שכולם יוכלו ליהנות ממנו?"עם כל הרצון הטוב, אי אפשר להעניק את כל מה שאנחנו רוצים בכל מקום. ביישובים רחוקים לא ניתן לספק את הרמה ש יש בבית ספר בירושלים, החל מסיבות אובייקטיביות וכלה בסיבות חברתיות. אנחנו לא קבענו איפה אנשים גרים ומטבע הדברים יש זהות סוציאלית מסוימת לאזורים הגאוגרפיים. זה שהאוכלוסייה בשכונות ובעיירות הפיתוח הופכת להיות הומוגנית מבחינה סוציו אקונומית זו עובדה, אבל אנחנו טוענים שהילדים לא צריכים לשלם את המחיר."כשילד הוא מאוד מוכשר ויכול להתפתח, אבל אין לו אפשרות לעשות את זה במקום מגוריו, באים ומציעים לו לקבל את זה במקום אחר. זה בא באופן וולונטרי וללא שום כפייה, והעובדה היא שהמשפחות נענות לפנייה. איש לא יכול להגיד שאנסו אותו."מצד שני, להציג את העניין כמאבק בין ספרדיות לאשכנזיות זה מעליב. אנחנו מביאים אותם לבית ספר שיש בו אוכלוסייה חזקה כי הוא נמצא בירושלים והוא עיוני וסלקטיבי, ומטבע הדברים הכניסה אליו ניתנת למצטיינים, אבל גם ילד מקטמון או ממוסררה יכול ללמוד בו".­ הקו המנחה שהיה קיים בשנת 78', כשמשתתפות הסרט סיימו את בית הספר, קיים גם היום?"בהחלט. אנחנו חושבים שגם היום זה יותר ממתבקש. הרי אם הילדים היו גדלים בשכונות שלהם הם היו הופכים לפנתרים שחורים וטוענים שקופחו".­ או אולי מצטרפים לש"ס."בהחלט. ש"ס היא האנטי תזה למה שאנחנו עושים. אם זה מה שהם רוצים, אז בסדר. אני חושב שיש כאן מידה רבה של כפיות טובה. המערכת עושה רבות גם כדי לקדם את החינוך בפריפריה וגם האגודה שלנו תורמת לכך היום לא מעט. ברור לנו שהמפגש בין התרבויות הוא לא פשוט, אבל הוא מפרה ומדרבן ונותן לנערים האלה פרספקטיבה שלא היתה להם במקומות שבהם גדלו. הרבה מהם מגיעים אלינו עם תעודות של 10 מההתחלה ועד הסוף, אבל בבדיקה אובייקטיבית מתברר שזו לא הרמה שאנחנו מצפים לה".­ זאת אחת הטענות של המרואיינות."זו באמת בעיה, אבל במהלך השנים זה מתיישר ובסוף התיכון ההישגים של ילדי הפנימייה לא נופלים מאלה של התלמידים מירושלים, ובסופו של דבר הם הולכים לאקדמיה ומצליחים, ועל כך גאוותנו".­ יש טענה שהתרבות המזרחית נדחקה בפנימייה הצדה במכוון."זה ממש פוגע. אני יליד לוב ומנהל הפנימייה כיום הוא יליד קרית­מלאכי ובוגר הפנימייה בעצמו. למה שנעשה דבר כזה? אז הולכים לתאטרון, אבל הילדים יכולים לבחור את ההצגות בעצמם. ובעצם מה זאת תרבות מזרחית? יש תאטרון מזרחי? בכל תאטרון יש יוצרים ושחקנים מזרחיים ומדי פע ם עולים נושאים שקשורים בזה."גם החוגים ניתנים על פי בחירה, אין שום כפייה והתלמידים מעלים ערבי הווי על נושאים שקרובים ללבם. אלה ילדים מוכשרים מדי בכדי שיוליכו אותם כמו עדר".­ ההורים מעורבים במה שמתרחש בפנימייה?"בוודאי, היום המעורבות מאוד גדולה. ההורים מוזמנים לבית הספר כמה פעמים בשנה, הם שותפים לכל מה שקורה, מתקשרים הרבה. אין לנו שום כוונה לנתק את הילדים ממשפחתם".­ ייתכן שלפני זמנך הגישה היתה שונה?"לא, זה לא הוגן לומר את זה. ייתכן שבתקופה שאת מדברת עליה הקיטוב החברתי היה גדול יותר והמעבר היה קשה יותר, אבל לא היתה שום מדיניות מכוונת. הכרתי את האנשים שניהלו את המקום לפני. אלה אנשים נפלאים. זה עוול לומר עליהם את הדברים האלה. מעולם לא נתנו לילדים את ההרגשה שהם חייבים לנו תודה, אבל זה כואב מאוד לשמוע את זה". "הפצע עדיין שותת" הבמאית יוכי דדון­שפיגל: "כל ישראלי ממוצא מזרחי, וגם אני נמנית עם הקבוצה, יכול למצוא את עצמו בסיפור הזה של המפגש עם החברה הישראלית"הבמאית יוכי דדון­שפיגל (לשעבר תחקירנית וכתבת ב"כלבוטק", ב"שידור חוקר", ב"ערב חדש" ועוד) הגיעה אל בוגרות בויאר די במקרה. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט על נשים מזרחיות מצליחות לקראת יום האשה הבינלאומי. כשהתחלתי לעשות את התחקיר הבנתי שהרעיון כללי מדי, היה חסר לי הדבק ואז הגעתי לקלרה יונה, אשה מרתקת ומנהלת בית ספר קדמה בירושלים, שסיפרה לי שלמדה בבויאר. היא היתה יחידה מהקטמונים במחזור שלה, וסיפרה שחבריה היחידים שם היו ילדי הפנימייה."אני ירושלמית במקור ונזכרתי במיתוס הזה של ילדותי, על המחוננים של בויאר. התחלתי להתעניין והבנתי שיש שם סיפור מרתק."איתרתי את כל בנות המחזור הזה. הגעתי לחנה אזולאי­הספרי, שבתחילה לא רצתה להשתתף בסרט. היא טענה שמיצתה כבר את נושא המזרחיות שלה אבל הפגישה בינינו היתה מאוד מרגשת, עם הרבה בכי. הבנתי שהפצע הזה עדיין שותת."רציתי להתמקד בשלוש נשים שונות וכשהגעתי ללאה חדד והבנתי שהיא חיה בגלות, מיד החלטתי שהיא תהיה אחת מגיבורות הסרט. העובדה שהיא חיה שם, מנותקת, היתה בעיני הסיפור הטרגי של הסרט. היא בעצם נמצאת איפה שבויאר רצה לשים אותה. היא עשירה, מצליחה, נשואה טוב, אבל היא נטע זר. היא עקורה. זה נראה לי סמל העניין הזה."עמליה ארבל, הגיבורה השלישית של הסרט, מיד שבתה אותי בקסמה. לאה היא מאוד מנוסחת עם אג'נדה פוליטית ברורה. מעמליה לא תוציאי משנה סדורה על מה שהיה שם, היא מהבטן ולכן הלכתי עליה. העובדה שהיא חיה היום עם אשה ממש לא היתה העניין והבהרתי מראש שלא תהיה כאן הצצה לחייהן. היא אחד האנשים הכי הרמוניים שפגשתי, אשה שמימשה את עצמה גם בקטע של הזהות המינית וגם בקטע המזרחי".­ על מה הסרט מבחינתך?"הסרט הוא לא על בויאר. אין לי שום עניין עם בויאר ולא הייתי עושה סרט נוסטלגי על הימים ההם וכדומה. עשיתי אותו כי היתה לי תחושה שכל ישראלי ממוצא מזרחי, וגם אני נמנית עם הקבוצה, יכול למצוא את עצמו בסיפור הזה של המפגש עם החברה הישראלית. בבויאר זה היה תחום במקום, בזמן, בתוכנית על, אבל המפגש עם החברה הישראלית הוא סוג של שבר גם כשהוא מתרחש בצבא או בכל מסגרת אחרת."כל מי שבא לחברה מתרבות אחרת צר יך בשלב זה או אחר לעשות את הבחירה של מי אני ואיזה זהות אני מאמץ כדי להתקבל. כולם משלמים מחיר, זה פשוט מובנה בעניין של חברת מהגרים."מבחינתי בויאר זה רק שם של מקום כי מה שקרה שם קורה בכל זמן ובכל מקום. את המרוקאים והתימנים החליפו היום האתיופים והרוסים, והם עוברים את אותו התהליך. התחושה שלי היא שלא למדנו שום דבר מאז ולכן אין כאן אצבע מאשימה כלפי בויאר או האגודה לקידום החינוך. זה סרט שמספר על מה שקורה היום, אני לא יודעת אם עוד 20 שנה לא אעשה סרט כזה על האתיופים והרוסים".