רוזנבלום וברנשטיין מתים על זה עמליה רוזנבלום ואסף ברנשטיין גדלו כנסיכים ישראלים, נסעו ביחד לניו יורק, התחתנו אחרי שלושה חודשים, סיימו תארים בהצטיינות וכיוצרי סרטים כבר לקחו את האוסקר של הבקרובים אורי סלעי 23/02/01 ערב לפני שעמליה רוזנבלום ואסף ברנשטיין הגיעו לפגישה שקבענו, הם ישבו עם עצמם בבית ושיחקו במראיין ומרואיין. "כמו לפני פרזנטציה למשקיעים", הם אומרים, "אתה צריך להיות מוכן להכל".קצת מפתיע שאנשים כמוהם עשו סימולציה יום לפני הראיון. שניהם מכירים את התקשורת על צדדיה השונים עוד מהבית. עמליה היא עיתונאית מגיל 14 שכותבת עכשיו ל"סופשבוע" מניו יורק. אבא שלה הוא העיתונאי אדם ברוך. אסף הוא בנו של המשורר אורי ברנשטיין, מנכ"ל אמקור לשעבר, וכבר הספיק בעצמו להתראיין כמה פעמים על סרטים שעשה. ככה שאנשים כמוהם לא אמורים להתרגש יותר מדי מהעובדה שמה שהם אומרים בארוחת צהריים לתוך טייפ יופיע על גבי העיתון כמה ימים מאוחר יותר.מצד שני, הם כל כך יסודיים ורציניים בכל מה שהם עושים ביחד ולחוד בשנים האחרונות, שאין מה להתפלא שגם לעניין הזה, כמו לכל עניין אחר בחיים שלהם, הם התייחסו בחשיבות גדולה. הם ווינרים, והם לא רגילים לעשות טעויות. עניין של אופי כנראה, שדי מוכיח את עצמו.­ אז מה שאלתם זה את זה בבית?עמליה: "אסף שאל אותי איך זה להיות ישראלית מצליחנית שגרה בניו יורק".­ את ישראלית מצליחנית שגרה בניו יורק?"זהו, שפתאום הבנתי שכל העניין הוא שאתה מרגיש נהדר לעבוד. אסף אמר שהוא ירגיש מצליח כשהוא יידע שעכשיו הוא עובד ועוד חודש הוא עובד וגם עוד שנתיים".אסף: "כשאני אדע מה הסרט הבא ומה הסרט אחר כך".עמליה: "אבל בינתיים זה לא ככה, זה בתהליך. יש לנו עוד למה לשאוף".­ למה בכלל עשיתם את זה? לא אמורה להיות לכם סיבה לפחד להתראיין.עמליה: "אנחנו לא מפחדים מהתקשורת, אבל יש בעיה לאנשים כמונו, שההוויה שלהם היא לא רק וורבלית. לחשוב פתאום שהמילים שלנו יופשטו לרמה של הנייר, זה מה שמפחיד".­ אולי אתם מפחדים מצרות עין.אסף: "אנחנו לא אוהבים צרות עין".­ למרות שצרות עין זה מרזה.עמליה: "הייתי אומרת כזה דבר: במקום שקיימת בו המילה 'לפרגן', כמו בישראל, ברור שיושבת כבר הנחה בסיסית שהיא קצת מאיימת. זה אומר שאתה יכול לשמוח בשביל מישהו גם אם לא מגיע לו". חתונה ממבט ראשון למרות שעמליה כותבת איתי באותו עיתון, אף פעם לפני כן לא יצא לנו להיפגש. היא גרה עם אסף בניו יורק בשמונה וחצי השנים האחרונות, וביחד הם מבצעים גיחות קצרות לארץ בערך פעמיים בשנה. למצקצקים ולמפקפקים אקדים ואודיע שגם את אבא שלה לא פגשתי מעולם.כשעמליה היתה בת 18 ואסף בן 21 הם עזבו את הארץ לניו יורק, כל אחד מסיבותיו שלו. עמליה נסעה לחופשה שלפני הצבא, ואסף ללימודי קולנוע באוניברסיטת NYU. הם הכירו בקפה בגדד בתל­אביב, באיזה לילה כשהם הגיעו לשם לחוד, כל אחד עם החברים שלו. אסף דיבר עם רע מוכיח, ידיד של עמליה, והיא ניגשה להגיד שלום. הם גילו שבמקרה יש להם כרטיסי טיסה מוזמנים לניו יורק בהפרש של יום. מהר מאוד מי שעמד איתם הרגיש מיותר ופרש.עמליה: "אחרי כמה זמן מישהו אמר לנו, 'כבר ארבע בבוקר, אולי תשבו. עבר עוד חודש עד שנסענו, עוד שלושה ימים עד שעברנו לגור ביחד ואחרי שלושה וחצי חודשים התחתנו בסיטי הול".­ תגידו, השתגעתם? מי מתחתן בכזה גיל ועוד אחרי היכרות של שלושה חודשים?אסף: "אהבה. כוחה של אהבה ממבט ראשון".עמליה: "פשוט לא היינו מוכנים להיפרד".אסף: "אין לזה הסבר. זה היה מאוד פתאומי, אבל זה היה ברור מהתחלה".עמליה: "זה היה כל כך טבעי לנו, שאפילו לא היה לנו עד מעל גיל 18 שנוכל להביא לשם, לחתונה. זכרתי שבארץ פגשתי איזו חברה של חברה שגרה בניו יורק. התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני מתחתנת ביום שלמחרת ושאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא להיות עדה שלנו. היינו כל כך מעופפים שאפילו לא הבאנו טבעת. היא הורידה את הטבעת ונתנה לנו. נגמר הטקס, הלכנו וישבנו בלאקי סטרייק, איזה בית קפה, אכלנו לאנץ' וזהו".­וההורים היו מרוצים?אסף: "ההורים של עמליה לא הכירו אותי עד אז".עמליה: "אסף אמר שקודם נתחתן ואחרי זה נודיע להם שאנחנו עומדים להתחתן. ככה הם גם ירגישו בעניין וגם לא תהיה להם השפעה".אסף: "אחרי זה ההורים שלי ראו את עמליה וישר התאהבו בה, ככה שלא היתה בעיה".עמליה: "אבא של אסף, בביקור הראשון שלו בניו יורק, רמז לי שאולי זה הכיוון כי הוא קלט שאם אני אחזור לארץ להתגייס אז אסף יחזור גם וזה יהיה נורא חבל לו. בדיעבד התברר לי שאחרי שהתקשרתי להורים שלי בפעם הראשונה לארץ להגיד להם שאני קצת משהה את החזרה שלי, אמא שלי אמרה לאבא שלי: 'היא משהה את החזרה שלה לארץ ואתה תראה, בסוף היא לא תחזור'".אסף: "וכך היה". מניו יורק לאתר קרוונים "אני פורים", שישודר ביום ראשון הקרוב במסגרת רצועת "ראשון בדרמה" של ערוץ 3, הוא דרמת מתח שמתרחשת במהלך חג פורים באתר קרוונים של עולים חדשים. גופה של ילד אתיופי נמצאת באיזה בור של זבל ושני שוטרים (דרור קרן ואילן וייס המצוינים) מגיעים לחקור ומתחילים בחיפוש אחרי הרוצח. החיפוש מוביל אותם למפגש עם המנהיג של חבורת הריצה המקומית (שי פרדו), רוסי שיכור ואלים (ולדימיר פרידמן בתפקיד נפלא), ובעיקר מביא אותם להתמודד עם עצמם ועם השקרים שעיצבו את חייהם. לבד מהמתח ומהסקרנות, הסרט מרגש, עטוף בחוטים דקים של כאב וגורם למשתתפים, כמו בחג פורים עצוב, להוריד את המסכות מעל פניהם ולגלות את פרצופם האמיתי.הפורים האחרון של עמליה ואסף בארץ, לפני שעזבו, היה הפורים של מלחמת המפרץ, ש"דווקא היה פורים מאוד שמח". עמליה ואחיה, עידו, התנוססו על פוסטרים של "אני נשאר בתל­אביב", למרות שהם בכלל לא נשארו. אסף היה אז בכיתה י"ב וזוכר בעיקר שהיה כיף בכל מיני מסיבות שהיו באמצע היום.זה לא הסרט הראשון שהם עושים ביחד. בשנים האחרונות הם כותבים ביחד תסריטים ("יונה סידס", שזכה בפרס וולגין), כשבדרך כלל אסף מביי ם ועמליה מפיקה. את הסרט הזה הם התחילו לכתוב בניו יורק וצילמו בארץ, כשהגיעו לכאן בקיץ לארבעה חודשים. די מפתיע שדווקא הם, שחיים בניו יורק חיים נוחים, ומנותקים מן הסתם מלב לבה של החברה הישראלית, הצליחו לייצר סרט עם אמירה חברתית מדויקת.עמליה: "הגירוי הראשוני היה שביקשו מאיתנו לתת הצעה לתסריט שמתאר את ישראל בשנת 2000. חלק מהחומרים היו אצלנו בצורה נפרדת, אבל לא בתסריט. אבל פתאום, כשביקשו מאיתנו את התסריט, הכל אצלנו התחבר. היה לנו גם יותר קל לבודד את שנת 2000 בישראל בגלל שאנחנו לא גרים פה, כי פשוט לא חווינו את כל השנים שבדרך".­ מה שמוזר זה שבחרתם לעשות סרט שמתרחש באתר קרוונים, שזה אולי הדבר הכי רחוק מהנוף היומיומי שלכם בניו יורק.אסף: "הנושאים שאנחנו מטפלים בהם בסרט הם דברים שמאחדים בני אדם, גם אם הם גרים בקרוונים וגם אם הם גרים בתל­אביב".עמליה: "זה הנוף שלנו מבחינה תרבותית וגם מבחינה נפשית".­ אבל זה אנטיתזה לחיים שלכם.עמליה: "אני לא חושבת שזה אנטיתזה מבחינה נפשית".­ תסבירו.אסף: "אנחנו חיים כזרים במדינה אחרת וזה סרט שעוסק בזרות. יש פה חיבור נפשי. זה ס רט שמתעסק במהגרים ובבדידות".עמליה: "אחד הדברים העיקריים שהתפתחו בתרבות בשנים האחרונות זה שלא כמו באטלסים בשנות השישים, כשהמדינה היתה צבועה בצבע מסוים והיה לה רק דגל אחד, היום המפגש בין אנשים יוצר נקודות חיכוך מעניינות. אתר הקרוונים איפשר לנו גם מבחינה דרמטית וגם מבחינה מציאותית לחבר הרבה מהדמויות האלה שמאוד רצינו אותן מבחינה אינטגרלית".­ למרות שאתם לא גרים פה, הצלחתם ליצור סרט מאוד אמין.אסף: "זה היה תחקיר מאוד אינטנסיבי. חצי שנה אספתי כתבות מהמדורים הפליליים של עמודי החדשות. היה לי חשוב להבין מה קורה במדינה ומה בדיוק השתנה. המשטרה, למשל, וסוג האלמנטים שמטפלים בהם שם. למשל, הסצנה שוולדימיר פרידמן מאיים שהוא ידקור את הילד אם יבואו לעצור אותו. זה קיצוני נורא אבל זה אמיתי. זה קורה וחייבים לגעת בזה".­ היו אלמנטים מהחיים שלכם בניו יורק שנכנסו לסרט?עמליה: "אני חושבת שכן".אסף: "מה למשל? אני חושב שזה לא ברמה גאוגרפית, זה יותר ברמה של אנשים".עמליה: "למשל, אנשים שעסוקים בעבודה שלהם עד כדי כך שהם מאבדים את הקשר עם האנשים היקרים להם".­ למה בכלל היה לכם חשוב לבוא ולעשות סרט בארץ? אתם מצליחים מספיק בניו יורק, לא?עמליה: "זה לא שיש מפיקים שישנים מחוץ לדלת שלנו".­ או.קיי, אבל גם אתם לא ישנים מחוץ לאף דלת.אסף: "נכון, אבל מאוד רצינו לעשות את הסרט הזה".­ כדי להוכיח לכולם?עמליה: "לא בטוח. תמיד התקבלנו פה מאוד טוב. זה רעיון מעניין אבל אני לא מתחברת לזה. הסרט הזה היה חשוב לנו. ידענו שאנחנו רוצים לעבוד עם דרור ואילן, למשל. הם קראו את זה עוד בשלבים מוקדמים, וחלמנו על זה ביחד. היה לנו חשוב שזה ייצא אמין ושזה ייצא מרגש".­ למה?אסף: "כי זה סרט בעינינו. מה שאתה זוכר בסופו של דבר מהסרט זה פנים של אנשים ורגש".­ וזה מה שחשוב, מה שאתה זוכר?עמליה: "זאת שאלה טובה, כי אני חושבת שמה שבן אדם זוכר זה בעצם מה שאתה משאיר לו. כקולנוען אתה בוחר מה אתה רוצה שבן אדם ייקח איתו. רגש זאת גם הדרך הכי אפקטיבית להיכנס לעולם של הסרט. מצחיק מה שאנשים זוכרים, אבל מישהי שאלה אותי אם השתמשנו בקטעים דוקומנטריים בסרט".אסף: "אבל הכל היה אחד לאחד לפי התסריט".­ואז אתם מגיעים לפה מהזכייה בטקס של האוסקר של הפרומואים בארצות הברית, ומבלים את כל היום שלכם באתר קרוונים.אסף: "אתר הקרוונים הוא רק לוקיישן".­ לא בדיוק. הוא גם מייצג משהו.אסף: "אתה צודק, הוא לוקיישן נפשי". יהדות התפוצות ­ למה בעצם אתם לא גרים פה?אסף: "הסיבה שאנחנו לא גרים פה רוב השנה היא פשוט בגלל שאנחנו עובדים בארצות הברית".­ זה תירוץ. אולי הסיבה שאתם עובדים בניו יורק היא בגלל שאתם גרים שם?עמליה: "אסף למד ואז אני התחלתי ללמוד ועשיתי שני תארים וכשאתה מסיים ללמוד אתה מבין שזה לא הגיוני פתאום לחזור לארץ אחרי הלימודים".­ למה? כי כמו כל ישראלי גם אתם רציתם לנסות את מזלכם באמריקה?עמליה: "תראה, קודם כל היתה הרבה פחות עבודה בארץ בשנים ההן".אסף: "גם אני וגם עמליה, המטרה שלנו שם זה להשתלב בעבודה".עמליה: "אני גם חושבת שניו יורק זה מקום מאוד מפרה. יש לך את החלל הזה שהוא לא מציאות יומיומית ולא פנטזיה, ובחלל הזה יכולה להתרחש תרבות. כל עוד אני צעירה ואין לי ילדים אני רוצה להיות במקום שאני יכולה לחוות את הדברים האלה".­ אתם אומרים, למעשה, שניו יורק היא מקום הרבה יותר שפוי, לפחות מבחינת היחס לתרבות.עמליה: "בדיוק. זה לא קשור להצלחה או לכישלון. זה קשור לאורח החיים שלך".אסף: "עצם העובדה שאתה יכול לראות המון סרטים בשבוע, והמון תערוכות".­ המון הכל, לא?אסף: "נכון . זה פשוט קניון אחד ענק של תרבות".­וכשאתם חוזרים לארץ, מה אתם מוצאים?עמליה: "שהאוכל משתפר מפעם לפעם. אנשים גם עושים הרבה יותר סמים, ותודה לאל אנשים פה כבר יכולים לעשות אמנות. היה נורא כיף שכשחיפשנו צלמים ואנשי מקצוע לעבוד איתם מצאנו אנשים שהיו ברמה מדהימה".אסף: "הופתענו שהיתה לנו הרבה בחירה".­ אני מתכוון לשאול מה מצבנו בעיני מי שכמוכם נמצא בחוץ.אסף: "גם מהביקורים שלי בארץ נהיה לי הרושם שישראל נורא השתנתה וזה לא ישראל של אריק אינשטיין כבר, ישראל שבה גדלנו".­ זה נשמע קצת מתנשא לשמוע את זה ממישהו שגר בניו יורק.אסף: "זה לא, פשוט ישראל מאוד אחרת, הרבה יותר בינלאומית, גם בדברים הטובים וגם בדברים הרעים שבה".עמליה: "מבחינת תעשיית הקולנוע, אחד החסרונות היחידים, והוא לא אשמת אף אחד, זה שלהרבה אנשים לא מתאפשר לראות מספיק סרטים. זאת בעיה באיזושהי רמה".­ ברמה של העשרה.אסף: "זה דבר שהוא חבל מאוד, כי אנשים נותנים פה את הנשמה".עמליה: "אין מספיק עידוד לדבר הזה וזה משפיע על העולם שאתה מתייחס אליו כשאתה יוצר".אסף: "לעומת זאת שחקנים פה, וזה דבר שתמיד חשבתי, הם שחקנים כמעט טבעיים. יש להם יתרון אדיר כי הם מאוד קרובים לרגשות שלהם".­ מה מצאתם שונה בהתנהגות של האנשים בארץ ובניו יורק?אסף: "הדבר שאני הכי אוהב באנשים בארצות הברית זה שהם לא צינים כמו האנשים בארץ".­ אולי לא צינים, אבל בטח יותר צבועים.אסף: "מאה אחוז. הם פשוט אחרים. יש להם קודים שונים לגמרי".­ במה?עמליה: "אני אתן לך דוגמה קטנה. היינו בדירה של חברים והיה רצח בבניין. כולם היו צריכים להישאר בדירות והגיעה פלוגה כזאת של קשוחים מהמשטרה. אנחנו כבר מאצלם, מהחברים, רצינו להתקשר להורים הביתה לספר. זאת חוויה אדירה. שאלתי את זאת שהיינו אצלה אם היא לא מתקשרת להורים לספר, אז היא הסתכלה עלי במין מבט כזה של 'איזה רעיון משונה את מציעה'".אסף: "הניכור בתוך המשפחה שם הוא מדהים, וגם מושג החברות הוא שונה, כי הערך העליון שלהם הוא עצמאות".עמליה: "אמריקאי יחשוב שאם הוא יציע לך להזמין אותך במסעדה זה אומר בעצם שאתה לא עצמאי. הוא גם לא יבקש ממך טובות ומאוד לא יאהב כשתבקש ממנו משהו. היה לנו ידיד ששבר יד וההורים שלו לא ידעו. כשלי נשברת ציפורן אני ישר מתקשרת לאמא של י".­ ובתוך כל זה, מה אתם מצליחים לשמור מהישראליות שלכם?אסף: "אין לנו אישיות אמריקאית. עצם זה שאני ועמליה חותכים אחד את השני תוך כדי שיחה זה נורא ישראלי. אני אוהב את זה וזה משהו שכן יישאר לנו תמיד, החוסר פורמליות הזה".עמליה: "אני חושבת שאתה לא יכול להשתנות כשאתה נמצא שם. הרי זאת גם חלק מהסיבה שאתה שם. אבל קשה לשים את האצבע כי עזבתי בגיל 18 ואני לא יודעת איזה ישראלית הייתי יוצאת. בשנים האלה נהייתי יותר חרדה לפרטיות שלי, נהייתי אדם שזקוק ליותר מרחב, לשקט. כשאנשים מדברים אלי בצורה אגרסיבית אני מופתעת כל פעם מחדש ולא מבינה מאיפה זה בא. אני חושבת שאלה דברים שהם כבר חלק ממני בגלל שאני חיה בניו יורק".­ ועד כמה היהדות שלכם באה לידי ביטוי, אם בכלל?עמליה: "אנחנו לא מחוברים לזה חזק, אולי גם בגלל שאין לנו ילדים".­ קראת את "סדר יום" של אבא שלך?עמליה: "כן, קראתי. מה שנקרא 'רכשתי אבל טרם הספיקותי לעיין'. אני חושבת שגם המניעים של אבא שלי בעניין הזה הם מאוד מורכבים. אבל אני לא מחוברת לזה, החתונה שלנו לא היתה יהודית. אנחנו מחוברים ליהדות הרבה יותר במובן התרבותי שלה". נערי זוהר לפני עשר שנים עמליה נחשבה לנסיכה תל­אביבית. היא כתבה אז טור במקומון "תל אביב", "עמליה בת 14" קראו לו. היא הסתובבה במקומות הנכונים, ובמונחים פנים ברנז'איים של סוף האייטיז היא נחשבה לילדת פלא מאוד מבוקשת.עמליה: "עד כיתה י' הייתי התלמידה הכי טובה. מגיל 15 התחלתי לצאת כל לילה בערך, היתה לי חבורה כזאת שהייתי הולכת איתם לכל מקום. כשלמדתי בא.ד גורדון הכל הסתדר, כי זה היה אז בית ספר די מיוחד. אחר כך, במסגרת ממש רגילה, בתיכון, לא הסתדרתי. עברתי לעשות אקסטרני ואבא שלי לקח את זה קשה והסביר לי שבתקופה שלו רק יתומים היו הולכים לעשות אקסטרני. אני חושבת שזאת היתה תקופה קצת מבהילה בשביל האנשים סביבי".אסף באותה תקופה היה תלמיד די גרוע. הוא גדל בהרצליה, העיפו אותו מהתיכון והוא התגייס ליחידת ההסרטה של הג"א. הדבר המשמעותי ביותר שהוא זוכר משירותו הצבאי היה השיער הארוך שהוא הסתיר מתחת לכובע: "זאת היתה הגאווה שלי. אחרי הצבא גזרתי אותו. לא הייתי צריך יותר את המרד הפרטי והאווילי הזה. לא הייתי ילד טוב ולא חייל טוב". כשהוא הגיע לניו יורק עמליה לימדה אותו ללמוד, והוא סיים את הלימודים N YU­ב בהצטיינות. "כולם היו בהלם", היא מספרת.בזמן שאסף למד קולנוע לתואר ראשון, עמליה התחילה ללמוד פילוסופיה ואנתרופולגיה באוניברסיטת ניו סקול וסיימה מצטיינת מתוך מחזור של 3,000 תלמידים. היא המשיכה לתואר שני באנתרופולגיה וסיימה עם ממוצע 100. אחרי ששקלה לרגע להמשיך בקריירה אקדמית היא החליטה לעזוב הכל וללכת לעשות סרטים עם בעלה. יחד הם הקימו חברה, קיוסק פרודקשן, שיחד עם JCS הפיקה את "אני פורים". "הבנתי", אומרת עמליה, "שזה שאתה טוב במשהו לא אומר שאתה צריך להמשיך לעשות אותו. קשה לפעמים לזכור את זה".השהות בניו יורק הרחיקה אותם מהעיסוק התקשורתי הגדול יחסית שלו זוכות המשפחות שלהם. מהצד של אסף יש את אבא שלו, אורי ברנשטיין, משורר מוערך שחשוף גם בשיריו וגם לרגל עסקיו. מהצד של עמליה יש את אמא שלה, אריאלה שביד, צלמת שהציגה תערוכת צילומים על מחלת הסרטן שלה במוזיאון ישראל. אבא שלה, אדם ברוך, מפרסם טור קבוע ב"מוסף שבת" של "מעריב", מכהן כנשיא בית הספר קמרה אובסקורה, מונה לאחרונה לאוצר העיר תל­אביב והוציא לא מזמן את הספר "סדר יום". אפילו אח שלה, עידו רוזנבלום, כבר קיבל את 15 דקות התהי לה שלו, בזכות הרומן המתוקשר (שהסתיים לאחרונה) עם איגי וקסמן.­ גדלתם והתבגרתם די חשופים, לא?עמליה: "אני חושבת שבאמנות אנשים יכולים להישאר גם מכוסים. יש תמיד את השאלה של כמה אתה מעז".­ וההורים שלכם העיזו.אסף: "גדלתי עם זה, אז זה טבעי לי. אבא שלי הוא משורר מהדור של השירה הצעירה של שנות החמישים והשישים. לגדול עם אמנות בבית, כדרך חיים לגיטימית, זה משהו שמאוד עזר לי".­ היו לך כעסים על החשיפה שלו? הוא כותב הרבה על אמא שלך בשירים שלו.אסף: "לא, לא היו לי כעסים בכלל".­ ולמה את צוחקת?עמליה: "כי אני חושבת על אנשים אחרים, שבמקרה שלהם אני יכולה לחשוב על כעסים. במקרה של אמא שלי, והתערוכה הראשונה שהגדירה אותה כאמנית, התערוכה על הסרטן בירושלים, זה היה דבר מאוד חזק והיה מאוד מרגש מבחינתי בתור סטייטמנט, בתור מודל. למרות שזה דבר מאוד אינטימי, היא הרי עמדה שם חצי עירומה".­ ולא היית נבוכה מזה?עמליה: "לא. הייתי נורא­נורא גאה בזה. כבר לא הייתי ילדה וגם הייתי עדה לתהליך שהיא עברה. לגדול בכאלה בתים זה נתן לנו ביטחון מסוים. אחד הדברים שאנשים יכולים ליפול בו זה שה ם מפחדים לעמוד מאחורי משהו בכל לבם".­ ולכם לא היה את הפחד הזה כי ראיתם את ההורים שלכם?עמליה: "ראינו שזה שווה את זה. ככה אתה עושה אמנות, רק כשאתה מתחבר למשהו אמיתי בדמך. ברור שזה יכול גם לקרות בבית שההורים בו לא אמנים".אסף: "עמליה מדברת על לא לפחד ללכת עם משהו שאתה מרגיש".­ ובכל זאת, בארץ היו מסתכלים עליכם בתור בנים של.עמליה: "אני חושבת שזה קשור לזה שאנחנו חיים בניו יורק".­ את מדברת על האנונימיות?עמליה: "בדיוק".אסף: "זאת אנונימיות משחררת".­ זה קשור גם לרמת הציפיות שהיתה לסביבה מכם?עמליה: "לא. זה היה אינסטינקטיבי. זה להיות במקום שאף אחד לא יודע מאיפה באת ואתה נשפט רק על מה שאתה מייצר. יש בזה משהו מתיש ויש בזה משהו מרגש".­ ואולי בלי ההורים שלכם לא הייתם מגיעים לאן שהגעתם?עמליה: "זה אבסורד. הייתי באוניברסיטה והגעתי למקום שהגעתי בלי אף אחד. אני לא חושבת שהייתי יכולה ללמוד בישראל בלי שההורים יכירו את המרצים וכל מיני דברים כאלה. עובדה שבהארלם זה לא קרה".אסף: "אני מרגיש טוב עם זה שעשינו את הכל לבד".עמליה: "באיזשהו מקום, הלוואי שהם ה יו קצת יותר ידועים בארצות הברית".אסף: "אין שום קשר בין מה שאנחנו עושים למה שההורים שלנו עושים".­ זה לא מדויק. אתה יודע, זה לא שההורים שלכם עוסקים בביולוגיה ואתם שחקני כדורגל.עמליה: "אני חושבת שהעניין שלהם מאוד עוזר. הם ראו את הסרט בווידאו בבית, עשינו להם הקרנה מיוחדת".­ יש בכלל טעם לשאול מה הם אמרו?"לא באמת. הם נורא התרגשו". האיש שלנו בשטח שי פרדו, 25, משחק ב"אני פורים" את אברהם, מנהיג נבחרת הריצה של אתר הקרוואנים. בעקבות פשיטה של מס הכנסה על חדר הכושר של הקבוצה, הוא מסבך את עצמו ואת הילדים בנבחרת בעסקת סמים מפוקפקת. במהלך העבודה על הסרט, פרדו היה זה שעזר ותיקן לעמליה ולאסף בכתיבת התסריט בכל מה שקשור לסצנות עם השחקנים האתיופים. הוא הסביר להם, למשל, שהם לא ימצאו שחקנית אתיופית מבוגרת שתסכים לעמוד מול המצלמה עם סיגריה, והמליץ להם להחליף את הדמות בשחקנית יותר צעירה.פרדו הגיע לארץ בשנת 84', במסגרת מבצע משה. המשפחה שלו, 12 אחים ואחיות, נקלטו בכרמיאל, ופרדו מספר שיחסית לאחרים הקליטה שלהם דווקא לא לוותה בבעיות מיוחדות.בגיל 13 הוא עבר ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ונשאר שם, בפנימייה, עד הצבא. בינתיים ההורים שלו עברו לירושלים והוא התגייס ושירת באוגדת איו"ש ברמאללה. הוא שמע על קבוצת התאטרון נטלה בירושלים ­ קבוצה משותפת של אתיופים ושל צברים, וביקש מהמפקד שלו רשות להגיע לחזרות של הקבוצה בערבים. המפקד הסכים, ולמעשה עד השחרור הוא כבר הספיק ללמוד שלוש שנים תאטרון.חצי שנה אחרי השחרור הוא קיבל תפקיד של עוזר במאי ושחקן בקבוצה. בגיל 22 הציעו לו תפקיד ב"מידה כנגד מידה" של שייקספיר בתאטרון החאן, שבו הוא משחק עד היום. הוא הספיק לשחק ב"השחף" של צ'כוב והיום הוא משחק ב"צל חולף", עבודת אימפרוביזציה של מיקי גורביץ'. במקביל הוא התקדם בקבוצת התאטרון עד לתפקיד המנהל האמנותי, שאותו הוא עזב לפני מספר חודשים כי "די, צריך להתקדם הלאה".לדבריו, אין לו שום בעיה כאתיופי להתחבר למחזות אירופאים וליוצרים ישראלים. "אמנם באתי ממנטליות אחרת לגמרי ואני גאה בה מאוד, אבל בוא לא נשכח שכבר שני שליש מהחיים שלי ביליתי בישראל. היתה גם תקופה שהרגשתי שאני ישראלי לגמרי, אפשר לקרוא לזה 'תקופת הכחשה', אבל מהר מאוד הבנתי שתמיד צריך לזכור מאין באת ולאן אתה הולך".­ נתקלת בקשיים לקבל תפקידים בגלל שאתה אתיופי?"הרבה מהתפקידים שנבחנתי אליהם, איכשהו מתקשרים לעדה האתיופית ולאנשים שחורים. זה פוגע, אבל המטרה שלי היא לא להתגונן או להתלונן. המטרה שלי היא להסביר להם שבסך הכל אני שחקן שרוצה לעשות תפקיד, כל תפקיד".­ זה בטח קשה כל הזמן להרגיש שאתה מייצג ומדבר בשם עדה שלמה."אם יש משהו שאני מאמין בו, זה קוד ם כל החלום שלי, שזה להיות שחקן ולהצליח בתחום. הרבה פעמים אני מוצא שהחלום שלי נותן כתף לאחרים וזה משמח אותי. אבל קודם כל זה אני. אתה מתקדם וככה אתה יכול להגיע למקום שבו תוכל לעזור גם לעצמך, גם לקהילה שלך וגם לאחרים".