אני וגני בגן "מונטסורי" שבצפון תל- אביב משתדלים להוציא מהגוזלים הקטנים את המקסימום, במינימום חוקים ומגבלות * תערוכת "אני יחיד ומיוחד" ליאת רון 11/02/01 בצהרי יום אחד, כשבאתי לאסוף את טל שלי מהגן, לקחה אותי ביד אלווירה, הגננת של "הגדולים", ולחשה לי, "בואי, אני רוצה להראות לך משהו". משהו בחשאיות הפליא אותי, אבל הרבה יותר הפליא השקט בחדר של גן חובה, שתמיד נשמע כמו שוק בשעות לחץ. כשנכנסנו פנימה הבנתי למה. החלל הפך למיני­מוזיאון והיה ריק מזאטוטים. במשך היום כולו, הקימו הילדים והגננות תערוכה תחת הכותרת "אני יחיד ומיוחד", כשלכל ילד הוקדשה פינה שבה תלה תמונות שלו, של המשפחה, כתב כמה דברים עם ההורים, סידר על מדפים דברים משמעותיים לו שהביא מהבית, והפך אותה למקדש הפרטי שלו. מרוב התפעלות התקשרתי מייד למערכת.למרות שהרזומה האמהי שלי כולל רק שנתיים ותק, ובהחלט שאין לי ניסיון גדול בגני ילדים, המיצג הזה, שהיה סיכום של פרויקט בן חודש וחצי, נגע ללב. המחשבה היצירתית, ההשקעה, המעורבות הטוטאלית של הגננות וההורים בפרויקט והכבוד שנתנו לכל ילד, הפך אותו למרשים כל כך. והרי אלה בדיוק הדברים שהביאו אותי לבחור דווקא ב"גן מונטסורי" בנאות אפקה, לגן של הילד שלי (אחרי עבודת תחקיר מקדימה ומעמיקה). ולכן, כל מה שייכתב כאן, יהיה בפירוש סובייקטיבי וא והד, אז קחו את זה בחשבון. הקאזות של מונטסורי למרות הדיעה המשוחדת, נדמה לי שראוי שהורים רבים ככל היותר ייחשפו לשיטה שפיתחה מריה מונטסורי האיטלקייה, ד"ר לרפואה שהתמחתה בפסיכיאטריה ועשתה הסבה לטיפול בילדים, מכיוון שיש בה ערך מוסף, שיכול להוציא מהגוזלים שלכם את המקסימום; והתערוכה הזאת היא רק המחשה קטנה לתפיסה מיוחדת כוללת.ב­1907 הקימה הדוקטור את ה"קאזה דה במביני", הגן הראשון שלה, בשכונת מצוקה ברומא. היא לימדה את הילדים באמצעות אביזרים שיועדו עד אז לשכלול המיומנויות של תלמידים בגיל בית ספר שסבלו מפיגור שכלי. כעבור שנתיים פרסמה את החיבור הראשון שסיכם את עקרונות השיטה, וספג ביקורת גורפת. אבל התעקשות על העקרונות בהם האמינה, הביאה להתפשטות ה"קאזות" של מונטסורי באירופה ובארה"ב, שם התקבלה התורה שלה בהתלהבות גדולה במיוחד.קשה לסכם את שיטת מונטסורי בכמה פסקאות, אבל ראוי להדגיש שלא מדובר פה בכת שסוגדת למדיטציה וללחם מלא, אלא בתורה שמחוברת חזק לקרקע. מונטסורי האמינה שהחינוך מתחיל בלידה וששנותיו הראשונות של הילד הן בעלות חשיבות גופנית ורוחנית. במהלכן ישנן "תקופות רגישות", בהן הוא מסוגל לקלוט גירויים מסוימים, ויש לאפשר לו גישה אליהם.המוח הילדותי "קולט" את הדברים בתת מודע, בלי מאמץ, כך שהסביבה צריכה "לגלות" את הילד ולא לעצב אותו. כדי למצות את מירב הפוטנציאל, יש ליצור סביבה לימודית בה יתפתח באופן טבעי וחופשי. לשם כך נוצרו אביזרים מיוחדים, רובם מעץ, באמצעותם יכול הילד להרגיש ולהבין מה הוא רואה.מי שחושב שמדובר במהומה נטולת גבולות, טועה לגמרי. יש אומנם לא מעט חופש, אבל גם סייגים. למשל, האחריות על המשמעת מוטלת על הילדים, אבל עם גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור לעשות. אני לא אשכח איך הגעתי עם טל לקייטנה של הגן בחופש הגדול, כדי שיתרגל לסביבה ולגננות, כל פעם לשעה­שעתיים. מעבר לקבלת הפנים החמה (ששבתה אותי), התפעלתי מהדרך שבה התייחסה המייסדת של הגן, רחל לבנטר, לעולל בן השנה וחצי, שהחליט לצייר בעיפרון על ארונות המטבח הלבנים. הגבולות של רחל נמתחים עד השחתת ציוד ופגיעה מילולית ופיזית בחבר אחר. ציפיתי לסוג של גערה בפיקסו המיניאטורי שקשקש לו במרץ. במקום, שלפה רחל כרית לניקוי כלים וביקשה ממנו להעלים את היצירה. טל כל כך התלהב מהמשימה, שהוא שפשף את הפורמייקה עד זוב עץ. אין מבחני קבלה את "מונטסורי" הקימה לבנטר ב­1980, והוא נחשב לגן הוותיק ביותר בארץ שמנוהל על פי השיטה. באגודה האמריקאית, אליה משתייך הסניף, לא רשומים גנים ישראליים נוספים, וגם באיגוד הגנים הפרטיים בארץ אין נציגות רשמית למוסדות חינוך דומים, הפועלים באותה הדרך. זאת, למרות שפה ושם מנוהלים גנים לפי "רוח מונטסורי" (למשל בחולון), ובעבר היה ניסיון להקים גן כזה לבנות דתיות בירושלים, שנסגר בגלל קשיים.לבנטר, בוגרת תואר שני בחינוך לגיל הרך ב"בוסטון יוניברסיטי", נכנסה במקרה לגן מונטסורי אמריקאי במהלך סיור סטאז' בסוף הלימודים, והרגישה שזה מה שהיא רוצה לעשות. אחרי השתלמות של שנה נוספת בשיטה, חזרה לארץ, קנתה את ציוד העץ המיוחד, המיוצר במפעל בהולנד, והחליטה לגנן את הצברונים הקטנים אחרת. כשפתחה, אנשים לא ידעו איך לבטא את השם. היום כבר עושים לה כבוד.היא טוענת שההבדל בין "מונטסורי" לשאר גני המצוינות, המרוכזים באורח פלא דווקא באותו הרחוב ממש, הוא באווירה. "פה הילדים מעורבים. הרוח שונה. יש הרבה כבוד לילד, התנסות, הם לומדים תוך כדי עשייה ואין מבחני קבלה".מילוי שאלונים ובחינות בעל­פה אין, אבל א ת הסלקציה עושה הסכום הלא מבוטל ­ שלא לומר יקר להחריד ­ שעולה אחזקת פעוט בגן הזה, שעומד על 3,250 שקל בחודש. "מעבר לעלות של האביזרים", היא מנמקת, "הצוות כולל ארבע גננות, שלוש סטאז'ריות ושלוש סייעות, על 35 ילדים שמחולקים לשלוש קבוצות. גם גן החובה שנפתח רק השנה, בלחץ ההורים, לא ממומן על ידי משרד החינוך, כמו גני חובה אחרים, אלא באמצעות ההורים, למרות שהוא נמצא בפיקוח הדוק של המשרד".­ יגידו שזה גן יאפי.אלווירה ליסאור: "את צודקת. זה נכון".רחל: "אז מה? אלה אנשים שרוצים שהילדים שלהם יקבלו את הכי טוב וילמדו עם חברים ברמתם. מצד שני, היו לנו כאן ילדים עם מוגבלויות. ילד שסבל מאובדן ראייה בשתי עיניים, ילד שלא יכול היה ללכת. כך שלא הכל עטוף. יש קבלה של השונה, האחר".מתברר שאפשר לחנך על פי מונטסורי גם במימון ממשלתי. בהולנד, למשל, כל לימודי החובה בגני הילדים מתנהלים לפי השיטה, וקיימים בתי ספר הממשיכים לחנך את הילדים על פיה. בארה"ב יכולים הילדים להישאר בחממה המונטסורית (שאינה יקרה בהרבה ממסגרת פרטית אחרת) עד כיתה ח'.וחזרה לצפון ת"א. את השיחה אנחנו מקיימות במרפסת המשקיפה, מה לעשות, על הכביש הראשי בדרך לקניון איילון ברמת גן, ואוכלות כפיסי גזר. זו אחת הנקודות הפחות מוצלחות. לא הגזר, הנוף. גן כזה היה צריך להיות ממוקם במדשאות ענקיות, ולא בבית ממוצע מינוס, שתקוע על דרך ראשית ­ לפי רחל, עניין של אילוץ. אני זוכרת שכשסיפרתי לחברות על הגן העתידי של טל, אמרתי להן שהגן הוא אחד הפחות יפים שראיתי (למרות שבפנים הכל נקי ומסויד), אבל האווירה המיוחדת חיפתה על הכל. וכאן מגיעים לגזר.הילדים היו בדיוק לפני ארוחת צהריים ובאו לבקר אותנו. רחל הציעה להם בשמחה את חתיכות הירק הכתומות. "אין מצב שאם אני אוכלת גזר, להם הייתי אומרת אסור. אותם חוקים מחייבים אותי ואותם. בגלל שהם מטר פחות, זה לא שולל את הזכויות שלהם. אני נותנת המון חופש במודע. למשל, כשמבשלים פעם בשבועיים, הם שוברים לבד את הביצים. אז מה אם המטבח נראה אחר כך כמו לול. יש חשיבות לחוויה ולהתנסות."הכל פה שוויוני לגמרי. הגבול הוא בדברים המסוכנים, אם מישהו מרביץ, פוגע. נורא חשוב שהילדים יפרגנו אחד לשני. שיהיו להם ערכים ­ מילה שנשחקה מזמן ­ כבוד, אחריות, עזרה לזולת. הריצה המטורפת אחר הידע שיבשה לאנשים את השכל . למשל, היה ילד שלא ידע להגיד שלום. הייתי פונה אליו ואומרת 'שלום', פעם ועוד פעם, עד שזה נכנס". אדם הקוסם, נאור האסטרונאוט חוץ מהטיפול השונה במאורעות היום יום, בכל פעם עולים בצוות רעיונות יצירתיים במיוחד, שקשה למצוא בגנים אחרים. בחנוכה שעבר החליט הצוות להעביר ל"בוגרים" את מושג החושך והאור בדרך מקורית. הם נסעו לספרייה לעיוורים בנתניה, למדו מהו כתב ברייל, כיסו את העיניים כדי לחוות מה מרגיש אדם לא רואה, ארגנו עם ההורים מסיבת חנוכה למען הספרייה, מכרו כרטיסי הגרלה וגייסו תרומה של 7,000 שקל.הפרויקט היה מועמד ל"אות חיים בראון" למעורבות עסקית בקהילה, וקיבל פרסום בעיתונות. היתה גם עפיפוניאדה בהשתתפות האבות, צפייה באימון של מכבי ת"א בכדורגל, פרויקט על אמנות אימפרסיוניסטית במוזיאון ת"א, ועוד שפע רעיונות מקוריים להפליא, כמו הפרויקט שהוזכר, "אני יחיד ומיוחד".כמו כל הפקה ראשונית, גם זו התחילה במקרה. אחד ההורים ביקש שלילד תהיה פינה בגן. אלווירה ונירית, הגננות של גן החובה, חשבו שיהיה נחמד לתת ביטוי לכל הילדים ולהעמיק את הקשר ביניהם. לכן, קיבל כל ילד יום משלו, בו היה היחיד והמיוחד, מעין מלך ליום אחד, ושיתף את החברים בדברים האהובים עליו. העסק תפח ותפח, עד שהתחילה תחרות בונה בין ההורים במידת ההשקע ה.נירית גרינוולד: "היה פה שיתוף פעולה אדיר של הילד והבית, המבוסס על המשולש של הורה­ילד­גן. גילינו המון דברים. אדם קרני, למשל, ניהל מפגש של 20 דקות ועשה לכולם קסמים. פתאום כולם גילו שהם אוכלים מרק לארוחת ערב, ומצד שני, נחשפו למאכלים אחרים, כמו גונדי פרסי, פסטה ואצבעות טופו".דניאל שניטקס הביאה לגן בושם והראתה אותו לכולם ב"מפגש", שהוא התחליף המונטסורי ל"ריכוז", "כי אני משתמשת בבושם ויש לי בשמים חדשים מאתמול. הבאתי בובת שפן שאני משחקת איתה ולוקחת אותה למיטה. גם בובה קטנה ותמונות שלי, בגלל שאני אוהבת להצטלם. אמרתי, למה אין עוד יום כזה".את תחנת החלל המקומית ניהל נאור פורת, שהרכיב בעצמו פאזל של מעבורת, . הבאתי לגן גם ספר על הדרדסים וספר המצאות, שממנו קראנו על כתב חרטומים, ואת 'טיס' התוכי שלי".דניאל נאמן, מטרום חובה, הקים גן חיות מפלסטיק עם אריה שואג ולביאה, והקרין לילדים סרט על חיות ואפריקה. עמית שיחור סחב את אוסף הגבישית הכבד שלו והראה לחברים מאובן של צמח עם גביש וגם כמה פוקימונים. "גיליתי שחלק מהילדים אוהבים חלל וחיילים", הוא מדווח, "וגם הבאתי אטלס של חיות והראיתי שממית רחבת זנב ותמונות עם שלג, שראיתי כשהייתי בברצלונה ואנדורה".ענת שיחור, אמא של עמית, מספרת שזאת היתה חוויה ענקית לכולם. "הוא חיכה שיגיע התור שלו, התלבט מה הוא רוצה להביא. הנושא מאוד העסיק אותו. היו בו ציפייה, התכוננות, דריכות, סקרנות. ערב אחד הוא לקח שקית גדולה של 'איזבל' והכניס לתוכה את הבובות, הקלטות, כל מה שתכנן להביא לפרויקט. אחר כך עשינו סינון, מה כן ומה לא, כדי שהבחירה תהיה אמיתית. ישבנו יום שלם מסביב למחשב, מיקי, עמית ואני, כי צריך היה גם לכתוב משהו, ואז עלתה ההתלבטות 'על מה אני בוחר לכתוב'."ערב התערוכה היה מהמם. מה שעמד במרכז, באמת, היו הילדים. כשנכנסנו פנימה היתה המון התרגשות. הילדים התרוצצו ממקום למקום, ידעו לסחוב את ההורים לאטרקציות של החברים שלהם, מה שבעיניהם נחשב מרתק ולאו דווקא דברים חומריים. עבודה ביצירה, תמונה, קטע כתוב וגם משחק קנוי. החלק האמוציונלי אצל כולם היה חזק. זאת היתה חוויה שהגביהה את הילדים. ראית איך הילד, שזה היה היום שלו, פשוט גדל מבפנים".