חינוך בחיוך נראה לפעמים שגידול הילדים מטיל עלינו כובד ראש כזה * למה זה קורה? * מה שצחוק אחד יכול לעשות אראלה טהרלב­בן שחר 11/02/01 ילד אחד היה רזה ולא רצה לאכולהתרגזה אמו ואמרה בקול:"אם לא תאכל לא תהיה לי ברירהאני אקרא למכשפה נוראה, שתאכל אותך מיד.אבל הילד לא פחדוהאמא הזמינה מכשפה.באה המכשפה והתחילה לצעוק:"מה זה, עושים ממני צחוק?לבוא כל כך מהר ומכל כך רחוק ­ בשביל ילד כזה?קטן ורזה?אני לא אהיה שבעה מזה.ואכלה את האמא.(מתוך "שירים רעים לילדים טובים", מאת אפרים סידון).אמהות שקוראות את השיר הזה, בטנן מתהפכת. אפרים סידון, כותב השיר, אומר שלעתים הן אפילו נעלבות. מדוע הן לוקחות את זה כל כך קשה? האם זה בגלל הפחד מן המכשפה שתאכל אותן? אולי זה בגלל שעושים צחוק מן הדיבורים הרציניים שלהן על אוכל? אבל אולי רק האזכור של העובדה שיש דבר כזה, הומור, הוא כשלעצמו, לדעתי, יכול להעליב אמהות הנמצאות בתוך קרביו של התהליך הפרטני והיומיומי של גידול ילדים. להזכיר הומור ליד אמהות, זה כמעט כמו להזכיר מין ליד נזירות.נראה לפעמים שגידול הילדים מטיל עלינו כובד ראש משמים כזה, וגורם לנו לאבד את ישותנו המתבדחת בשעה שאנו מתפקדים כהורים. למה זה? האם זה בגלל המימרה ש"גידול ילדי ם זה עניין רציני?", אולי זה בגלל המחסור בשעות שינה? ההסבר האמיתי טמון, לדעתי, בעמדת הכוח של האמהות. אמהות ­ כמו מלכים, כמו ראשי ממשלה ­ הן בעמדת שליטה, ושליטים כידוע, אמורים לעצב את המציאות, לא לצחוק עליה. כמו שאומר אפרים סידון: "הומור זה דרך קיום, דרך התגוננות, דרך להתמודד עם מצב קשה. למעשה, ההומור הוא הנשק של החלשים, של אלו שלא יכולים לשנות את המציאות. ההומור הוא דרך של התחמקות מהמציאות".אז האם מה שאני רוצה לומר הוא שחוסר ההומור בחינוך, נובע מתחושת העוצמה המופלאה של האמהות היושבות מוגנות בעמדת הכוח שלהן? או שמא בעצם במאבקי הכוח עם הילדים ידנו על התחתונה, ולשם כך אנו נזקקים ל"אמצעי לחימה" שונים כמו הומור, שעוזר לנו לעקוף את המציאות אבל גם לאכוף את החוקים.נכון הוא שכהורים האחריות לגידול ילדינו והרצינות שאנו מייחסים לתפקידנו, מונעות מאיתנו אפשרות "לקחת מרחק" מן הסיטואציה. אבל נראה שחוסר ההומור במצבי קונפליקט ועימות, מוכיח דווקא את החרדה והדאגה שהורים חשים מחשיפת השבריריות של מצבם. הם ממהרים לעמוד ולהזכיר את יחסי הכוח בינם לבין הנתינים, במקום להשיג את שלהם בצחוק ובנ ועם.דני קרמן, הומוריסטן מקצועי, בוחל ברעיון של שימוש בהומור כטקטיקה. כמי שמביא את ההומור לדרגת שכלול של אמנות גבוהה, השימוש בהומור כטקטיקה נראה לו כמעין תחבולנות לא הגונה. "בן אדם ישר והגון לא מתעסק בטקטיקות", הוא אומר, "אלא אם הוא מגיע למצבי הישרדות קשים".ומדוע אין הוא רואה בהורות מצב שכזה, אני חושבת בלבי בבושה, אלא שאז יוצאת התשובה מפיו של קרמן, שהוא כאמור אדם ישר ויקר: "האמת ­ לא אני גידלתי את הילדים שלי", הוא מודה, ואני ממהרת למצוא כאן את ההסבר.כשאני שואלת אם לדעתו ניתן לתרגל את הריחוק שיש להומוריסטנים, קרמן מזדעזע. עצם המחשבה שאדם שאין לו חוש הומור, יילמד בעצמו את ההומור רק בגלל שנאמר לו שזוהי טקטיקה טובה, נראית לו טפשית. בהקשר זה הוא מספר על בן מלך שהיה אידיוט. לא ידעו מה לעשות איתו, אך לבסוף נמצאה אוניברסיטה שהופכת אידיוטים לחכמים. למד בן המלך באוניברסיטה וכשחזר שאלו אותו אודות מה שלמד שם. אמר להם בן המלך: אם תשימו בכפי כף יד סגורה אוכל למדוד מה יש בתוכה בלי שתפתחו את כף ידכם. ואכן בא אדם ובכפו טבעת ובן המלך אומר: יש לך משהו עגול, קטן, חלול בפנים, וכן הלא ה. מתפעלים כולם ואז אומרים: ומה זה? אומר בן המלך, באמת, את זה לא לימדו באוניברסיטה הזאת. אם אתם שואלים אותי נראה לי שזהו גלגל של אוטו. עד כאן על מה שניתן ללמד.* * * לא מניפולציה, כן קומוניקציה אבל אנשי חינוך, שאיכות ההומור עומדת פחות לנגד עיניהם, ואיכות החינוך יותר ­ כן מכירים ביכולת לכוון את השימוש בהומור על מנת להיסחף פחות למצבי קונפליקט וכפי שאומרת אורנה עוזיאל, העוסקת בטיפול משפחתי ובאבחון ליקויי למידה "כשאני רואה ילד שאין לו הומור, אני מודאגת".בעזרת הומור, מסבירה עוזיאל, אפשר לדבר על דברים שאחרת קשה לדבר עליהם, כמו למשל פחד. הצחוק נותן דרך להתייחס לנושא מבלי להתייצב מולו פנים אל פנים. מעבר לכך הצחוק עוזר להקנות לילדים בוחן מציאות (למשל בספר "הלו, הלו אבא" הצחוק שמעורר הבלתי אפשרי מלווה בתרגול ההבחנה בין אפשרי ללא אפשרי). באותו אופן ההומור יכול לעזור בהתייחסות לחבר דמיוני שההורים חוששים לפעמים שהילדים אינם יודעים באמת שהוא אינו אמיתי. כך צוחקים על קיומו ­ לא כועסים ולא כופים על הילד תפיסת מציאות ­ אלא רק רומזים לו בדרך נעימה מהי המציאות האמיתית.גם ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, רואה בשימוש בהומור "דרך רחבה ועמוקה של תקשורת בין ההורה לילד". הוא מבחין בין ההורה כמחנך, להורה כמי שיש לו קשר עם הילד "ההומור אינו מניפולציה או דרך חינוך," הוא טוען, "אלא סוג של קומוניקציה, קומוניקציה מן הסוג העמוק ביותר שמפגישה את הצד הצוחק של ההורה עם הצד הצוחק של הילד. סוג כזה של תקשורת מצליח להחזיר את הקשר בין הילד להורה למרכז העניינים, במקום שבמרכז תהיה איזו תכלית מקומית כמו ­ שהילד יצחצח שיניים, יאכל, או יתלבש. ההומור מאפשר יצירת קשר עמוק גם כיוון שהוא יוצר אינטגרציה בין כל חלקי האישיות ­ יש בו התייחסות לתוקפנות, ליצרים לחשיבה, לשפה, ואף לגוף".מעבר לאפקט המקומי של השימוש בהומור ­ שיכול לרכך קונפליקט ולספק שביל מילוט, יש לשימוש בהומור גם אפקטים ארוכי טווח, מסביר ד"ר פלשמן. "מן הבחינה הקוגניטיבית, השימוש בהומור מפתח את החשיבה המופשטת, כיוון שההומור מחייב שינוי זווית הסתכלות, ומן הבחינה הרגשית הוא עוזר לילד לעצור מעגלים אוטומטיים של חרדה ובושה, כיוון שהוא מספק 'כביש עוקף מחסום', והידיעה של הילד שיש בנמצא 'כביש' כזה היא בעצמה מספיקה בשביל לגמד את המחסום".* * * לא לצעוק, כן לצחוק אז איך עושים את זה? לפניכם כמה שיטות להשתמש בהומור בחינוך:1. לצחוק במקום לשרטט גבולותנניח שאתם קמים בבוקר רגיל. גם בבוקר זה נראים חייכם כאי המאיים לטבוע בתוך ים של משימות שלא נעשו. שעת פגישה מפחידה בעבודה מתקרבת בצורה מעוררת חלחלה, אך הבית עוד לא מאורגן והילדים עוד לא לבושים.אתם מחליטים להתייצב באומץ מול משימות החיים, ובקור רוח להרוג את המפלצת מתרבת הראשים הזו. אתם מוציאים מסמכים של העבודה מן המחשב תוך כדי מציאת חזייה נקייה בערימת הכביסה וכתיבת צ'ק לגן הילדים, אתם עונים בחביבות לטלפון המדווח לכם על האוברדרפט שיש לכם בבנק, אתם מנסים להלביש את הילדים תוך כדי מריחת השוקולד בסנדביץ' וקרם לחות על הפנים, וכל ישותכם מחכה לרגע שבו תגיעו לעבודה ובדיוק אז קם ילדכם ואומר: "אמא, היום אני לא הולך לגן! כן, אני מרגיש לא טוב ואני לא הולך".הדבר הראשון שבא לך לעשות במקרה כזה הוא פשוט לשאוג על הילד: "אתה הולך לגן ויהי מה". לשאוג עליו כדי שיבין שהרגע זה רציני. אתם צורחים עליו, כי אתם כועסים, אתם צורחים עליו כי אתם עצבניים, אבל בעצם אתם צורחים עליו כי אתם מאויימים. הוא תפס א תכם בנקודה הרגישה. הוא יכול לנטרל אתכם גם בשעה כזאת שבה התפקוד שלכם כל כך חשוב. אבל עכשיו תחשבו ­ אם במקום לצעוק הייתם פשוט אומרים "לא הולך לגן? זה באמת מצחיק!" ­ תוך כדי צחוק עגלגל ונחנק, מיד הייתם הופכים לבלתי מנוצחים. אתם הרי בכלל אינכם צריכים להגן על חוקי השיטה, לא צריכים להתגונן. החוקים כאן הם הרי כל כך ברורים שלהגיד אחרת זה לא לטעות, אלא פשוט להצחיק!במילים אחרות, הרבה מהמאבקים עם הילדים הם בעצם מאבקי כוח. בכל פעם שהילדים מגלים שיש להם כוח עלינו הם אוהבים לחזור לאזור שבו גילו זאת ולהמשיך לשחק בעוצמתם. ההומור הוא הדרך שלנו להראות שהגבולות שקבענו הם חד משמעיים, שלנסות לחשוב אחרת מהם, זה לא סתם לא נכון, זה ממש מצחיק.2. לצחוק במקום לבכות, או ההורה כשוטה הכפרלפעמים, כשהם בוכים ביגון, אפשר לנסות בעדינות ובהדרגה להפוך את הבכי לצחוק. נכון, מומחי ההומור שראיינתי יצחקו מעצם ההגדרה של הפעילויות שיוצעו כאן כהומור. אכן ההשתטויות שאני מביאה על עצמי בשביל להפוך את בכיה של בתי העייפה לצחוק... אולי בעצם מוטב שנפסיק כאן. בואו נגיד שהם בגדר צורת ההומור הבסיסי ביותר, כזה שאול י מתאים לבבונים. הן כרוכות בנפילה על הרצפה וקרקורים של חיות לא ברורות, ועשיית פרצופים בני כלאיים. ואולי בעצם מוטב שנפסיק כאן, אבל תדעו שזה עובד.3. הומור עצמי או הומור עצמםזוהי טקטיקה שצריך להשתמש בה מאוד בעדינות רק בהקשרים מסויימים, ובמקרה של תוצאות שליליות נא לא לחזור אלי בטענות. אבל העיקרון הוא ­ לשים את הילדים בפרופורציה, ומצבים לכך לא חסרים. אני לא יודעת איך הילדים שלכם, אבל הילדים שלי באופן גנטי הם נסיכים על עדשות, או מלכים גולים שאיבדו את משרתיהם. זה יכול להתבטא בזה שהקורנפלקס, אבוי, הפך רך, או שחסרה בו חצי כפית סוכר. זה יכול להתבטא בזה שהכפית שנתנו להם לאכול בה היא בכלל של אחותם, יכול להיות שהם דרכו חלילה על חתיכה של צבע פנדה, או נרטבו בקצה השרוול ­ אבל התגובה היא תמיד אחת ­ מירור בבכי מהסוג בו אני אומרת להם: את זה תשמרו למקרה ששברתם רגל.אבל הרעיון כאן ­ הוא להרחיב עוד יותר את עוצמתה של הטרגדיה, וככה בעזרת מראה מגדילה, לנסות לתרגל איתם הומור עצמי ופרופורציות. כך למשל במקרה שקצה השרוול לח: "תראה לי?! השרוול שלך ספוג מים, היד שלך תירטב! אתה בסכנת התמוססות, אני לא מאמינה!" או: "הקורנפלקס הפך רך? באמת מזניחים אותך פה, נותנים לקורנפלקס שלך ככה לשבת בתוך החלב בלי שאף אחד יעשה שום דבר!" לפעמים זה עובד, והם צוחקים, אבל כמו שאמרתי, נסו את זה בעדינות, ואם זה לא עובד ­ אין אחריות על השיטה.דוקטור פלשמן עוזר להגדיר את ההקשרים שבהם השיטה עובדת בעזרת העיקרון הבא: "במקרה של פגיעות, או של הקשר לא בטוח, ההומור לא משחרר אלא מעצבן. כשהילד לא בטוח מה אתה חושב עליו, או מה אתה הולך לעשות, ובמקרים שהקונפליקט גורם לך באמת להתעצבן על הילד ­ אז ההומור יכול רק לפגוע. במקום שאין ביטחון ­ אין הומור."את ההומור העצמי של הילדים", טוען ד"ר פלשמן, "אפשר לתרגל דווקא לא כשאנחנו שמים את הילד בפרופורציה אלא את עצמנו. הומור של ההורים על עצמם גם חושף בפני הילד שהם יודעים את מגבולתיהם ונותן לילד הזדמנות להסתכל על ההורה מזווית שונה".4. חקיינותחקיינות היא כמעט תמיד מצחיקה. חקיינות של עצמנו, וגם חקיינות שלהם. במצבים של קונפליקט בינוני או כעס מתון, אפשר לחקות בעדינות, מתוך הזדהות ולא מתוך ביקורתיות את התנהגותו של הילד. כך למשל, אם הוא יושב על הרצפה ול א רוצה לזוז, ואומר לא רוצה, כדאי להחזיר לו באותה מטבע. חקיינות משחררת לא פחות, היא לחקות את עצמנו כועסים. זוהי צורה להראות שגם לגבי הכעס שלנו יש לנו פרופורציה. היכולת לשחזר את התנהגות הכעס בלי שיש כעס במקום, משחררת ומקלה."ההצגה", טוען ד"ר פלשמן, "מורידה פגיעות ולחץ. כך למשל אם אנחנו מחקים את עצמנו גוערים בילד שיילך לצחצח שיניים. אבל צריך לזכור קודם כל ­ שזו אינה מניפולציה, אלא קומוניקציה, וגם שזו אינה יכולה להיות טכניקה ריקה. בשביל להשתמש בהומור, צריך להתחבר לזווית הראייה שבה אתה יכול להסתכל על האופן בו אתה כבן אדם בן 30, מנסה בחוסר הצלחה לגרום לילד לצחצח שיניים, כעל דבר מצחיק. אי אפשר להשתמש בהומור, כשנמצאים בלב המערבולת, בתוך הקונפליקט".5. הפוך על הפוךהשיטה הזו היא שיטה שכולם מכירים ומשתמשים בה, והיא להעמיד פנים שאנחנו רוצים ההפך ממה שאנחנו רוצים: "אוי ואבוי לך אם תתלבש עכשיו לבד. אם אתה מסיים להתלבש אני לא אתן לחברים שלך לבוא היום. תזכור מה שאני אומרת לך..." שיטה זו מאפשרת לילד גם לעשות מה שרוצים ממנו, וגם להיות מורד, ומעבר לזה, היא גורמת לו להבין מה רוצים מ מנו, בלי להוכיח לו יחד עם זאת שהוא הנשלט והוא הכפוף, והוא עושה מה שהוא עושה בגלל שאומרים לו. ומעבר לכל ­ עצם ההיפוך פשוט מצחיק אותם, ומוציא את העוקץ מסיטואציות מתוחות.ובכלל, השימוש בהומור מרכך קצת את יחסי הכוחות הקשים בינינו לבין הילדים. כך למשל, חברותי מספרות שכשילדם לא רוצה להתלבש, בזמן שלמישהו מהוריו יש קצת אורך נשימה, הם אינם נעמדים חזיתית לטעון בפניו: "מה זאת אומרת לא? מייד להתלבש" אלא אומרים לו: "אז אולי להתבלש?" הילד המורד מייד עובר למתרס אחד עם המבוגר השולט, מתרס שבו שניהם אינם יודעים מה לעשות בדיוק. "איך נתבלש?" זאת כנראה בעיה, אז אולי "נתבחבש", ואחרי שהם מתבחבשים ומתבשלים ומתלמשים ומתלבצ'ים, באופן מופלא הילד מסכים לנסות לבדוק גם אם אפשר להתלבש.6. הצחוק כבר בפניםלפעמים כל מה שאנחנו צריכים בשביל להשתמש בהומור בחינוך ­ הוא להסתכל על הילדים. אם נצליח לא להתיחס כל כך ללחץ הזמן, לאבדן השליטה, למצב החינוכי, ונסתכל עליהם ­ על הצורה שבה הם רוצים להתלבש ­ עם תחתונים על הראש (בתי בת השנה וחצי), או עם חולצה קצרה על ארוכה; הדברים שמעכבים אותם ­ כמו "כלב הפלסטיק ש חייבים לתת לו עלים לאכול אחרת הוא יגווע כשלא נהיה"; הסוגיות שחייבים לדון בהם לפני שיוצאים מהבית ­ "ואם אלוהים ייכנס בדיוק כשלא נהיה?" ­ נגלה שכל מה שאנחנו צריכים בשביל לצחוק זה להקשיב להם קצת יותר.