בשלושה ימים מנחם בן מסביר איך צריך ללמד ילד לקרוא עברית * לימור לבנת, לעיונך מנחם בן 08/02/01 במודעה שפורסמה בימים אלה בעיתונות מטעם משרד החינוך והוועדה להוראת הקריאה בראשות פרופ' רינה שפירא (מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א), התבקש הציבור להביע את דעתו בעניין הדרכים להוראת הקריאה בבתי הספר בישראל.מיהרתי והרצתי לוועדה את המכתב הבא, בתקווה שמכתב זה יועיל יותר משהועילה שיחתי עם השר יוסי שריד ­ איש נפלא, אגב ­ לפני שנה וחצי.הבעיה היא פשוטה. חלק ניכר מתלמידי כיתות א'­ב' בישראל, גם בבתי הספר הממלכתיים הטובים ביותר, אינם מצליחים ללמוד לקרוא ולכתוב באופן שוטף (ולעתים, גם לא באופן מינימלי). לא משום שהמורות אינן טובות, אלא משום ששיטות ההוראה היומרניות והאקדמיות כביכול שכופים עליהן המפקחים וחוברות הלימוד הנפוצות הן איומות ונוראות. אם יש מישהו בין הקוראים שילדו נפל לבור הקריאה במערכת החינוך הישראלית, אולי יוכל לעשות שימוש מעשי בהצעות שאני מביא להלן, ואין כמובן מי שישמח על כך יותר ממני. להלן המכתב:לכבוד הוועדה להוראת הקריאה,הנדון: לקחים והתנסויות בתחום הקניית הקריאה לילדיםשלום רב,שמי מנחם בן, ואני מבקר ספרות. אני גם אב לחמישה ילדים, שלמדו ולומדים במערכת החינוך הישראלית.אציין עוד, כהקדמה, לפני שאגש לעצם העניין, כי בשעתו (לפני כשנה וחצי) נפגשתי גם עם שר החינוך דאז יוסי שריד וגם עם יו"ר הוועדה הפדגוגית, פרופ' מישל אביטבול, ולפני שניהם הצגתי, בין השאר, את תמונת המצב הקשה מאוד בתחום הוראת הקריאה לילדים בארץ, הרבה לפני שהעניין עלה לכותרות בעיתונות אצלנו. אמנם עיקר שיחתי איתם נגע לדרכי ההוראה המייבשות והמחניקות בתחום התנ"ך והספרות, אבל כאמור נגעתי גם בבעיות הוראת הקריאה, ואף העברתי אליהם פניות כתובות בתחום זה. אך הדברים כידוע לא נפתרו ולא טופלו.אני רוצה לספר בפתח הדברים כי את בתי הקטנה, כשהיתה בת שש (היום היא בת שבע) לימדתי לקרוא (אמנם אחרי שהכירה כבר את האותיות) בשלושה ימים, והיא קוראת להפליא ומרבה בקריאת ספרים. תוך שלושה ימים היא השתלטה לגמרי על קריאת מילים שלמות ומנוקדות, והתחילה לקרוא ספרים מנוקדים. היום היא קוראת כמובן בלי קושי גם ספרים לא מנוקדים לילדים, ואפילו מוצאת בהם שגיאות הגהה פה ושם. אם אינני טועה, אין אף אחד בכיתתה שיודע לקרוא כמוה. הייתי מציע לכם, אגב, לזמן גם אותה ולשאול אותה איך למדה לקרו א.לעומת זאת, בכיתה של בתי, הלומדת היום בכיתה ב', יש כמה וכמה ילדים שממש אינם יודעים לקרוא, ועוד כמה שמתקשים בקריאה. ואני יודע שזוהי תמונת המצב האופיינית כמעט בכל כיתות ב' הממלכתיות ברחבי הארץ. מצב ממש נורא. חרפה ממש נוראית למערכת החינוך הישראלית.לאורך השנה שעברה פניתי כמה פעמים למורתה דאז, בכיתה א', וכן למנהלת בית הספר הטוב שבו היא לומדת, והסברתי להן עד כמה מקולקלת היא שיטת ההוראה הנהוגה בכיתות א' בתחום הוראת הקריאה (ואגב, גם בתחום החשבון והבדידים והחוברות למיניהן). בעקבות דברי, החליטה אכן מחנכת כיתה א' ללמד קצת אחרת, והיא הודתה לי כמה פעמים, אבל הדברים נעשו כבר באיחור ובאופן חלקי, והיו יעילים רק במידה מסוימת. כאמור, עדיין חלק מן הכיתה מתקשה בקריאה. וזה כל כך כואב וחבל, משום שברור לי כשמש שאילו לימדו נכון, לא היה אף ילד רגיל אחד שמתקשה בקריאה.אגיד לכם להלן מה ראשי הפרקים והעקרונות להוראת קריאה נכונה. בהמשך אולי אעביר לכם כמה דפים יותר מסודרים:א) ככלל, הוראת הקריאה צריכה להתחיל, כמובן, מזיהוי אותיות בודדות ומנוקדות. הניקוד הוא כלי עזר נפלא, אבל חשוב להבהיר לת למידים ולמורים בשלב מוקדם כי אין הבדל בין קמץ לפתח ולחטף פתח, כפי שאין הבדל בין צירה לסגול.כלומר, אסור שמישהו יחשוש משגיאות ניקוד. כל פתח שווה לכל קמץ, וכל סגול שווה לכל צירה, ומותר לכתוב ככה או ככה. צריך להבהיר לילדים, כי ממש כפי שאין הבדל בהגייה בין "ת" ל"ט", כך אין הבדל בהגייה בין "קמץ" ל"פתח". הרי הכוונה איננה ללמד ניקוד תקני בכיתה א' אלא ללמד קריאה וכתיבה ולהיעזר בכלי העזר הנפלא הזה הקרוי "ניקוד", ששיטת "המילה כמכלול" זנחה אותו, למרות שהניקוד הוא חלק בלתי נפרד לא רק מהקניית הקריאה היעילה אלא גם מרהיטות הקריאה במיטב אוצרות הדעת העבריים, מן התנ"ך ועד השירה. מי שמלמד ילדים עברית בלי ללמדם את סימני הניקוד, מחנך ילדים עבריים בערים מיסודם.ב) צריך להבין כי האותיות בשמותיהן (אלף, בית וכו') אינן מייצגות מבחינת הילד הגה חד­משמעי. המילה "גימל", למשל, כוללת שלוש אותיות (יוד, מם ולמד) שאינן משתתפות בהגיית העיצור "ג".לכן, גם כשמלמדים את האותיות חשוב להתחיל בלימוד עיצורים מנוקדים: אלף קמץ = אה. כלומר, מביאים את האות "א" בלבד, מוסיפים את סימן הקמץ, ואומרים לילדים, כי האו ת המנוקדת הזאת הגייתה "אה". ואז אומרים כי לאות קוראים "אלף" ולסימן הניקוד קוראים "קמץ". אחר כך מצרפים סימני ניקוד אחרים לאותה אות (או אותו סימן ניקוד לאותיות אחרות), כדי ללמד את הילדים את הגיון האותיות וסימני הניקוד.ג) אגב, חשוב שהאותיות הכתובות והנלמדות תהיינה כתובות במלוא הפשטות הקווית. כלומר, לא אות "א" מעוצבת מדי, ציורית מדי, עבת קו מדי (כי אז הילד עלול לחשוב שהוא צריך לצייר מלבנים ולא קווים), אלא אותיות פשוטות לגמרי, פשוטות ככל האפשר, הנכתבות בקו דק אחד.ד) ככלל, חשוב שהילד המתחיל לקרוא לא יראה לנגד עיניו דפים עמוסי אותיות ומילים, אלא משהו ריק ולבן ככל האפשר, שבתוכו מצויר רק הגה אחד או מילה אחת.אחת הסיבות למועקת הילדים הלומדים לקרוא הן החוברות הגדושות מילים, טבלאות, ציורים וקווים. אבל הרי הילד עוד לא יודע לקרוא! למה להעמיס עליו מועקה ורתיעה? תארו לכם, שהייתם מתחילים ללמוד יוונית, למשל, ומיד היו מתחילים איתכם בחוברות גדושות אותיות יווניות בלתי מוכרות. ים גדוש וצפוף. חוברת קריאה נכונה צריכה לכלול הרבה דפים לבנים, שבהם רק אות אחת או אות מנוקדת אחת, ולא יותר (ג ם לא הנחייה כתובה למורה! כי החוברות נועדות לתלמיד, לא למורה. את ההנחיות למורה צריך לכתוב בדפים נפרדים).ה) חשוב להתחיל בשלב מוקדם ככל האפשר בלימוד מילים שלמות, אבל רק אחרי שהילד למד קודם את ההגאים הבודדים, המרכיבים את המילים הללו. כלומר, אחרי שהילד למד, למשל, את ההגה "ש" (שין+קמץ במקרה זה) ואת ההגה "מ" (מם+צירה במקרה זה) ואת הגיון סיומות המילים שדינן כשווא (נון סופית במקרה זה), כדאי להציע לו לקרוא את המילה "שמן". אני זוכר איך לימדתי את בתי באותם שלושה ימים ואיך צחקה כשהצליחה לקרוא את המילה "שמן", אולי כבר ביום השני ללימוד הקריאה.ו) כשמלמדים ילד שכבר יודע לזהות אותיות ולקרוא להן בשם (זאת אלף, זאת בית, זאת האות גימל וכו'), צריך להתחיל איתו בסדרת סימני הניקוד, על פי קבוצות סימני הניקוד: קודם כל, הקבוצה המשותפת קמץ, פתח, חטף פתח. אחר כך הקבוצה המשותפת: צירה, סגול, חטף סגול. אחר כך הקבוצה המשותפת חולם מלא, חולם חסר. אחר כך הקבוצה המשותפת חיריק מלא, חיריק חסר. אחר כך הקבוצה המשותפת שווא+האותיות המסיימות מילים שאינן מנוקדות אך דינן כשווא. כמו כן, יש ללמד את קבוצת סימני הני קוד המיוחדים: קמץ קטן הנקרא כחולם, שווא הנקרא כסגול, חטף קמץ הנקרא כחולם. תתפלאו, אבל את כל אלה לימדתי את בתי באותם שלושת ימים. לא יותר משעה­שעתיים ביום. צריך להבין, כי ילד המצליח ללמוד את כל עשרים ושבע האותיות (22 האותיות הרגילות5+ האותיות הסופיות) לא יתקשה בכלל לקלוט עוד כעשרה סימני ניקוד. חשוב לקרוא בשם לסימני הניקוד! ממש כפי שחשוב לקרוא בשם לאותיות.זהו פחות או יותר. אשמח להרחיב ולהדגים לבקשתכם. חשוב לכולנו שכל ילדי ישראל יידעו לקרוא נפלא, ואין שום קושי לעשות את זה, בתנאי שמתחילים נכון ולא מעמיסים על נפש הילד עלבון של התקשות. חשוב גם שתצא הנחיה חד­משמעית: תוך חודש מראשית כיתה א' צריכים כל הילדים לדעת לקרוא! וברהיטות! חודש ולא יותר. וזה לגמרי אפשרי לדעתי.אני שוקל בדעתי, אגב, להוציא חוברת להורים: משהו בנוסח "למדו את ילדכם לקרוא בשבוע (כי אם תסמכו על מערכת החינוך, ילדכם יתקשה לקרוא גם בסוף כיתה ב', ואולי לתמיד, חס וחלילה)".אני מקווה מאוד שהוועדה הנכבדת שלכם לא תסחוב אחריה כל מיני שיקולים של יוקרה אבודה, ולא תיעזר בכל מיני סטטיסטיקות מפוקפקות ופסבדו אקדמיות, אל א תוציא בסופו של דבר, ובהקדם האפשרי (כי בנפש הילדים מדובר), הנחיות חדשות להוראת הקריאה שיבטלו במהירות ויאסרו במהירות את השיטות הקיימות והחולות. הבעיה היא בהחלט לא המורות הטובות והחרוצות, שיוכלו ללמד להפליא אם רק ייתנו בידיהן את השיטות הנכונות, ובתנאי ששום מפקח לא יכפה עליהן את "החוברות שלו". ערפאת ודג הזהב סוהא ערפאת סיפרה סיפור מעניין מאוד בראיון בינלאומי איתה, שפורסם זה לא כבר גם במוסף "נשים" של "מעריב". בראיון מספרת סוהא על מה שערפאת באמת אוהב: לחזור הביתה ולצפות בסרטים מצוירים לילדים. פינוקיו, שלגיה וכאלה. לא להאמין.אבל זה מוכיח מה שאני חושד בו מזמן: שהערבים ילדותיים. ומלך הילדים הוא יאסר ערפאת. ובאמת, כמו כל הילדים, או כמעט כל הילדים, גם הערבים לא יודעים לוותר. לכן אין סיכוי ירוק שיוותרו על משהו. לא על זכות השיבה. לא על סנטימטר משטחי 67' (אלא אם כן יוחלף בסנטימטר בגבולות הקו הירוק). בקיצור, לא יוותרו על כלום. ולכן, למרבה השמחה, שום הסכם רע לא יושג איתם. כי פשוט לא יהיה שום הסכם.מה שערפאת כנראה לא הספיק לראות בין הסרטים המצוירים הוא את הסרט על פי הסיפור "הדייג ודג הזהב". אילו היה רואה, אולי היה מבין, לומד לקח ונמנע מן הטעויות הפאטאליות שעשה. כי הסיפור הזה מתלבש פונקט על מה שאירע בימי ברק בינינו ובין הפלסטינים.למי שלא זוכר את האגדה: ובכן, יום אחד מצא דייג עני דג זהב ברשת, ורצה לקחת אותו לביתו, אך דג הזהב התחנן אליו לשחרר אותו חזרה למים, ובתמורה הבטיח ל ו כי ימלא את כל משאלותיו. שמע הדייג לבקשתו של דג הזהב אוהב החיים והחופש, וחזר לאשתו הרגזנית, שדחקה בו לבקש ארמון, או בלשון החרוזים, בספר שתרגם אוריאל אופק: "התבונן ותראה איך אנחנו גרים/בבקתה עלובה, המלאה עכברים./שוב לים, ואמור לדג בזה הלשון:/אשתי מבקשת לגור ב­א­ר­מ­ו­ן". המילה "ארמון" מודגשת בספר הילדים, כדי לבטא אולי את אי האמון במימוש ההזיה, כמו לבקש את השמים.אבל הנה ראה זה פלא: הלך הדייג אצל דג הזהב וביקש ממנו ארמון. ולא להאמין: ארמון נהיה.אלא שהאשה רצתה יותר. עכשיו היא רצתה גם כתר מלכה, עם שרביט המלכות, משרתים וכל היתר. הדייג התבייש קצת בבקשת אשתו היומרנית כל כך, אבל מה יכול לעשות? על כן קרא לדג הזהב שנית. שום בעיות: כשחזר הביתה, מצא את אשתו לבושה בהידור, מוקפת משרתים ויושבת על כס המלכות.אבל האשה רצתה עוד יותר, כי לא היה גבול לתיאבונה: הפעם היא ביקשה מבעלה לחזור לדג הזהב ולתבוע ממנו להפוך למשרת שלה. אתם מבינים? שדג הזהב החופשי, המקסים, שהיה מוכן לתת תמורת החיים החופשיים שלו בים את ה­כ­ל; שהקים עבורה ארמון והפך אותה למלכה, עכשיו היא מבקשת גם שהוא ייהפך למ שרת שלה. הבעל היה נבוך מאוד מבקשתה האיומה של אשתו. אבל מה יכול היה לעשות? הוא חזר לדג הזהב ושאל אותו אם יהיה מוכן להפוך למשרת של אשתו. כי זו בקשתה של האשה. הדג לא ענה הפעם, ולבסוף, ביקש מן הדייג לשוב לביתו. הדייג שב, והנה נעלם הארמון, אשתו חזרה להיות לבושת בלויים, ושוב חזר המחסור הגדול לביתם. גם כשהפלסטינים יחזרו עכשיו הביתה, הם ימצאו שהכל הלך: הארמון העצמאי שהובטח להם ברחבי יהודה, שומרון ועזה נעלם כלא היה. הכסף האמריקאי והבינלאומי, שכמעט היה מוקצה להם למען שיקום פליטיהם העניים, נמוג באוויר. ההכרה הישראלית שכמעט ניתנה להם, נמוגה.כי מותר לבקש מדג הזהב הכל, אבל אי אפשר לבקש ממנו להפסיק להיות הדג עצמו. ואי אפשר לבקש להפוך את ישראל לפלסטין באמצעות חוק השיבה. ערפאת ביקש, ולכן איבד הכל.("הדייג ודג הזהב", ספריית עופר לילדים, תרגם אוריאל אופק, ציירה תרצה תנאי) הסקסיות של הנפש הקולנוען ענר פרמינגר התפרסם בשעתו כבמאי הסרט "גולם במעגל", על פי ספרה של לילי פרי, סרט שזכה בשבחים הנכונים מן החוגים האינטלקטואליים הנכונים, אבל לא פרץ את השוק. שום שוק. גם סרטו החדש, "הגרעין הקשה", שיוצא בימים אלה לאקרנים בסינמטקים של ת"א, ירושלים וחיפה, יזכה לשבחים מוצדקים, וגם הוא לא יגיע לקהל רחב כלשהו, לא בגלל בעיות שיווק והפצה, אלא בגלל עצם טבעו: סרט מופנם, מקוטע, המכיל קטעים מרגשים מאוד ומשחק כשרוני להפליא, אבל סובל מחוסר מודעות מוחלטת לרמת התקשורתיות שלו ולמידת אי הפשטות שלו. עיקרו של הסרט: חברים וחברות של גרעין נח"ל לשעבר על הר חזון בגליל התחתון נפגשים כעבור עשר שנים על אותו הר, כדי לברר את המשברים והאהבות שהיו, ובעיקר כדי להצטלם לסרט המתמשך בווידיאו שמצלם המנהיג הכריזמטי של הקבוצה.נכון, הישראליות היא כאן במיטבה. משהו איכותי הרבה יותר מן "הבורגנים". אנשים מחפשי משמעות, לא חלולים, מן הסוג המאפיין את גרעיני הנח"ל המיתולוגיים. סרט שבו הגברים הישראלים אינם בוקים, לשם שינוי.אבל קולנוע צריך להיות עניין הרבה יותר מיידי וברור בהתנהלות שלו. מורכבות היא ממש לא שם המשחק. פרמינגר, לעומת זאת, מציע לנו לא רק סרט בתוך סרט ודרמות הווה השזורות בתוך דרמות עבר), אלא גם עומס סמלי (השם "הר חזון", למשל, איננו מקרי, כמובן), ואנלוגיות מתמשכות בין המצב האישי למצב הפוליטי ­ כל אלה מקשים על הסרט לנוע על איזשהו ציר צלול. בעיה של תחביר קולנועי.ספק אם מי שלא קיבל, כמוני, בדפים כתובים (מידי אשת יחסי הציבור של הסרט) את פרטי עלילתו, משמעויותיו ועומקיו של הסרט, יוכל לעקוב אחרי סבכי הקשרים האנושיים (מי בדיוק נשוי למי ומי אוהב את מי ומי בוגד במי ולמה) ואחרי שאר הצירים האישיים והלאומיים, הפוליטיים והסמליים של הסיפור. לבמאי זה ברור, כי הוא כתב את התסריט (יחד עם טלי זילברשטיין). הצופה, לעומת זאת, שלא קרא את התקציר, נחשף לסלט מעורפל, מוקשה וצפוף מדי של התרחשויות לא עוקבות, גם אם הדרמה הגדולה בסוף לוהטת במיוחד.ובכל זאת, האיכות השחקנית הנדירה מצמידה אותנו למסך ברגעים לא מעטים. השחקנית אירית סוקי, למשל, המופיעה בתפקיד ילה (איילה) כובשת גם בסוג היופי העמוק שלה (סקסית יותר מאורלי ויינרמן, כי סקס הוא לא רק נתונים גופניים, אלא חשמל נפשי וגופני) וגם בעומק ההבעה הרגשית. העובדה שדווקא בה בחר הבמאי כדי לספר את סיפור הקנאה והבגידה המרכזי בסרט הזה (שניים מאוהבים בה, גם בעלה וגם המאהב, ושניהם משוחקים בידי ישראלים מלוטשים מאוד ורבי עוצמה פנימית: מיכה סלקטר ויגאל זקס) מדגימה את כשרון הליהוק והדיוק האנושי של הבמאי.יש עוד נוכחויות חזקות, גם נפלאות, בסרט הזה, אבל סרט צריך להיות רצף ולא קטעים, והרצף בסרט הזה מגומגם בעיקרון, כמין אידיאולוגיה אמנותית אגוצנטרית מדי ולירית מדי.עד שהקולנוע הישראלי החדש והאיכותי לא ילמד את סוד הפשטות אין לו סיכוי אמיתי.