ביקורת תיאטרון הו לא, אסור החמיץ את "מראה מעל הגשר", הצגה קשה על אנשים קשים יובל שחל 09/02/01 "מראה מעל הגשר", תיאטרון הבימה. מחזה: ארתור מילר. תרגום: דן אלמגור. בימוי: מיכה לבינסון. תפאורה: רוני תורן. תלבושות: עפרה קונפינו. מוסיקה: אלדד לידור. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). משתתפים: ג'וליאנו מר, נאוה זיו, טל צדקוני, יהודה אפרוני, עופר זוהר, גיא זו­ארץ, עמוס בוארון, רוברט הניג, יעקב אשכנזי, יהב גל, יגיל מריסין, הרצל פלח, דבורה מילר, סידי שלמה, יוני קיסלוב / בן חרובי, אברהם גילאור.מאז צ'כוב, כל אקדח על הבמה במערכה הראשונה כבר יהרוג מישהו לפני תום האחרונה. ההסבה הישראלית של החוק הזה מתגלמת בג'וליאנו מר: מרגע שהוא מופיע על הבמה מתלווה אליו האלימות, גלויה או סמויה, נכבשת או מתפרצת, ולעיתים קרובות מאד, לא רק זו, אף זו. עד סוף ההצגה, ג'וליאנו יהרוג או יהרג."מראה מעל הגשר" היא קלאסיקה, כך גם האלימות הטמונה בה. הצגה קשה על אנשים קשים: מהגרים מאיטליה לארה"ב. הגירה זה אמוציות. זה כוח. זה פחד. זה דם. זה איום.אדי קרבונה מגדל עם אשתו, בי(אטריס), את קתי, בת האחות המנוחה, אין להם ילדים משלהם. קטי היא כל עולמם, אבל פתאום היא לא ילדה יותר. ואז מגיעים קרובים רחוקים ­ מהגרים מאיטליה. הם משתכנים אצל אדי ובי קרבונה. ואז היא מתרחשת, התקלה הכי צפוייה בעולם: המהגר הצעיר, רודולפו, מתאהב בקתי. אולי עוד אפשר היה לסבול את זה, אלמלא הפכה התקלה המקומית לתקלת שרשרת, גם קתי מתאהבת בו. אדי מלשין לרשויות ההגירה. וזהו, זו נקודת האל חזור. אדי מאבד הכל ­ את שמו, את כבודו, את קתי, ובסוף, כמעין סיכום חובק כל, גם את חייו. תקציר / תרחיש / תדריך (אפשריים) למהגר האיטלקי של אז לארה"ב של אז. אבל ארתור מילר, פעם, ומיכה לבינסון, עכשיו, יחד עם צוות שחקנים שבמרכזו ג'וליאנו מר האניגמטי, המרשים כל כך, עושים את סיפור הפסטה­פיצה הזה למשהו גדול בהרבה: להתנגשות, בלתי אפשרית אך לעולם קיימת, בין ערכים שונים. מה חשוב ממה? אהבה או נאמנות, מה גובר על מה? שבטיות או היחיד, מה חזק ממה? תשוקה מטורפת אל הבלתי מושג, אל הבלתי מושגת, או זרימה שקטה של החיים.לא לכל השאלות האלה מציעים מילר­לבינסון­מר תשובה או תשובות. אבל ודאי שהיכן שנמצא ג'וליאנו מר, שם שקט לא ימצא. הטמפרטורה על הבמה עולה בהתמדה. אדי קרבונה יכול רק אחת משתיים: לנצח, ולזכות בכל, או להפסיד, ולאבד הכל. וגם בלי להיות ח וקר דגול של תולדות ההגירה האיטלקית לארה"ב, ברור משלב די מוקדם שיהיה פיצוץ, שיהיו קורבנות. וכמעט צדק טבעי הוא שהקורבן יהיה אדי קרבונה. לא, הוא לא האיש הכי רע בסיפור. בכלל לא בטוח שהוא איש רע. ישנן שם אפילו כמה הוכחות די חותכות שהוא דווקא איש טוב, ועוד כמה שיכולות לעצב או למצב אותו כאיש אומלל. רע? לא ממש. ממש לא. אבל הוא האיש הכי מתאים להיות קורבן, משום שהוא הפר את הקודים העתיקים, הלא כתובים (אולי דווקא כן כתובים ­ כתובים בדמם של המפרים הקודמים) של השבטיות האיטלקית בארה"ב. ולזה יש רק כפרה אחת ­ מות יומת האיש. ואדי מת. נהרג או נרצח, בתוך סיטואציה בה הוא בעצם מבקש את מותו.אפשר להגיד שסצינת המוות כוללת את המרכיב הדיכוטומי, האיום, של "או אני או הוא", אבל לא פחות מכך אפשר לראות בה משאלת מוות. וכמה קל למלא משאלות כאלה. הסכין נישאת אמנם לזירה בידיו של הנרצח, אך גם שמו כמו כתוב עליה באותיות של דם. והסוף? קשה להיות מהגר, קשה להיות זר, אבל את כל זה ידענו גם קודם. אלא שכאשר אתה זר אפילו בתוך הסביבה החברתית המיידית שלך, משום שהפרת את חוקיה, זהו כבר סיפור אחר. זהו סיפור היכול להסתיי ם רק במותך. ואין כאן מוסר השכל או פילוסופיה עמוקה מדי ­ אלה עובדות החיים, Take it or Take it.שניים או שלושה מעגלים של שחקנים יש בהצגה הקשה והטובה הזו: ג'וליאנו מר הוא המעגל הראשון, הפנימי, ובו נכנסים ויוצאים שחקני המעגל השני. מר הוא שחקן שחקן, והתפקיד של אדי קרבונה יושב עליו באופן המעורר תהייה, על מי חשב ארתור מילר כשכתב ב­1955 את ההצגה (מר ודאי טרם נולד אז). כל תזוזה של פניו, כל רפליקה, כל ריקוד שריר תחת חולצתו (ויש לו), הם אדי קרבונה.במעגל השני שלושה או ארבעה שחקנים: בי(אטריס) קרבונה, נאוה זיו, תורמת את נוכחותה. ההצגה לא בנויה עליה (זו עובדה, לא ביקורת), ואת מה שיש לה להגיד ולעשות היא אומרת ועושה היטב. קתי, טל צדקוני, משחקת כמי שזה עתה סיימה בי"ס למשחק ­ הרבה להט והרבה אי בטחון, ומאחר שזה מה שמכתיב תפקידה של קתי, גם היא טובה. רודולפו, גיא זו­ארץ, טיפ­טיפה אנמי, אולי משום שג'וליאנו מר קצת מעלים אותו. ואחרון שחקני המעגל השני, בעצם, ראשון שבהם, הפתעה הפתעה: עופר זוהר, מרקו, במשחק מצוין. ההבעה הנכונה, זו של השורד האולטימטיבי, זו של "יש לי קצת מוח והרבה כוח אל תפריעו ל י לא אפריע לכם" יושבת על פניו לכל אורך הערב. מרקו הוא המסורת. הוא הזיכרון. הוא ההליכה עד הסוף. והוא זה שירצח את אדי קרבונה. שום סידור אחר אינו בא בחשבון. אולי גם יהודה אפרוני בתפקיד עורך הדין אלפיירי, אבל בעצם, בתפקיד מספר העלילה והמסביר אותה, שייך עדיין למעגל הזה. במעגל השלישי שחקני אווירה: עוד מהגרים, עוד סוורים ­ עמך במובן עמך.מי שרוצה, ולמה לא, בעצם, יכול לראות בהצגה מעין טרגדיה. כמעט יוונית, אבל איטלקית. הדמויות ברורות מאד, גם סיפור העלילה, לא רק עכשיו, אלא גם אחר כך. ברור גם שיהיה רע. רע מאד. נורא. ואף אחד לא יכול לעצור את זה. ואם טרגדיה, אז יש גם מספר או כרוז. רק מקהלת המקוננות חסרה, ולא ממש ­ בסוף בהחלט יש קינה.ורק תהייה אחת נוספת: למה שוב פוקד אותנו גל של הצגות קלאסיות. למה שוב "מראה מעל הגשר", "כולם היו בני", "הזוג המוזר", "אוייב העם", "על עכברים ואנשים", "שלוש אחיות" (רשימה חלקית). נכון, אלה הפקות בטוחות, ואסור לזלזל בזה. אסור. אבל המינון, והכובד ­ כל זה לא סיבה להחמיץ את "מראה מעל הגשר", הו, לא. אבל אולי כדאי להתבונן, מעל הגשר הזה, מעל גשרים אחרים, גם אל מחוזות נוספים. אחרים.