מתן בסגר קמח, אורז, מלח, סוכר, אטריות, שימורי עגבניות, אפונה ובגדים מיד שנייה, 15 טונות של מצרכי יסוד על משאית אחת. הנתונים תחת סגר ממושך ג'קי חוגי 09/02/01 הילדים של דיר­אסתיא לא מבזבזים זמן בשאלות על פוקימונים. "אתה בעד שלום או מלחמה?", מברר בן ה­11. חברו, בן התשע, רואה ישראלים ונזכר בשכנים מן ההתנחלות. "מאיפה באת, מיקיר או מנופים?". על תל­אביב הם לא שמעו. "אנחנו מדוכאים", אומר בן התשע אחרי עוד כמה שניות, ללמדך כי מדובר בסוג מאוד מסוים של דור מזוין. בחלוף שעה קלה הותירה מאחור משאית המבצעים העמוסה את הילדים עם הדיכוי, שאיפות השלום והשאלות הקשות והשיירה הארוכה של הדודים מתל­אביב המשיכה הלאה לכפר השכן."תראו איך אנחנו מקבלים אורחים", אומר נוואף סוף, המכונה אבו­רביע, בכיר פת"ח מקומי. "מאחוריכם עומד בית הספר. הילדים שלו יוצאים אליכם עכשיו. כמו שאתם רואים הם לא זורקים עליכם אבנים. אנחנו נגד הכיבוש, אבל לא שונאים יהודים".שבת בבוקר, שלושה ימים לפני סיומה של אחת ממערכות הבחירות הגורליות ביותר של מדינת ישראל, גורלית בדיוק כמו כל אלו שלפניה. שני היסטוריונים, פילוסופית אחת, רופא ערבי, חברת כנסת, עקרת בית, עורכת ספרים, כתב של סוכנות הידיעות הקובנית וכומר בודהיסטי מיפן נמנים עם קבוצה של כ­50 ישראלים שיצאה לחלק מזון לתושבי ד יר­אסתיא וכפל­חארס, שני כפרים קטנים ועניים ליד התנחלות יקיר באזור שכם.על משאית אחת ו­15 מכוניות פרטיות הועמסו כ­15 טונות של קמח, אורז, מלח, סוכר, אטריות, שימורי עגבניות, אפונה ובגדים יד שנייה, ועשו את דרכם לאזור העימות. יהיו מי שיגידו שזהו רגע יפה לשמאל הישראלי. יהיו שיטענו את ההפך. לא מערבים את הרשות את המחנה מוביל גוף שמאלי חדש בשם "תעאיוש", שמשמעותו בערבית "חיים ביחד". תעאיוש נוסד בישראל על ידי יהודים וערבים לאחר אירועי אוקטובר, שבהם נהרגו 13 מערביי ישראל. עם גרעין המייסדים נמנים בין השאר גדי אלגזי וחררדו לייבנר, מרצים להיסטוריה באוניברסיטת תל­אביב, ועזמי בדר, ראש סניף חד"ש מכפר­קאסם.החברים הם בוגרי תנועות או פורומים שבעבר נהגו לשייך אותם לשמאל ההזוי, עד שבאה המציאות ושינתה תפישות וגם כמה סעיפים בספר החוקים. מדובר בתנועות ערביות­יהודיות כמו קמפו"ס, יש גבול, חד"ש, בת­שלום ורופאים ללא גבולות, גופים שלרוב חיברו בורגנות תל­אביבית עם צעירים ביצועיסטים מערביי ישראל.הפעולה הראשונה של תעאיוש היתה ביקור במרפאה של אום אל­פאחם לאחר אירועי הדמים באוקטובר. לפני חודשיים חילקו חבריה כעשרה טונות מזון בכפל­חארס. שבוע לאחר מכן העבירו אספקת מזון לרגל חג עיד אל­פיטר לתריסר משפחות עניות בכפר סרטה, לא הרחק משוק בידיה הריק.בתוך שלושה שבועות הצליחו אנשי תעאיוש לאסוף כ­50 אלף שקל, באמצעות קריאות במקומונים ועל לוחות מודעות באקדמיה, לצד תכתובת ערה באינטרנט. לא כל מי שהצטרף למסע השלישי בשבת האחרונה הכיר את החברים האחרים בתעאיוש. חלק מהמתנדבים היו סתם תורמים ומזדהים, עם ייצוג בולט לסטודנטים וצעירים בשנות השלושים. חלקם אפילו ללא עבר של פעילות פוליטית."זה לא מנגנון מסודר. אנשים פשוט התקשרו ותרמו כסף ובגדים", מספרת ליא נירגד (38), סופרת ומתרגמת מתל­אביב. "מישהי התקשרה אלי וסיפרה שלא הצליחה להפקיד את הכסף בבנק. קבענו להיפגש ברחוב והיא נתנה לי צ'ק של 500 שקל. שלוש הילדות שלנו תרמו מדמי הכיס שלהן. הן רצו להתרים גם בבית הספר, אבל אמרתי להן שלא צריך להסתבך עם זה".עזמי בדר מכפר­קאסם, מנהל תפעול בבית דפוס ישראלי, יצא לסיור הכנה באזור כפר סלפית ומצא שהכפר הנזקק ביותר הוא דיר­אסתיא, אבל בזכות גל התרומות שגאה בסוף השבוע הצליחו המארגנים להרחיב את המבצע גם לכפל­חארס השכן.כלל ראשון הם יישמו כבר מהתחלה: מחלקים את המזון ישירות בכפר ולא דרך הרשות הפלסטינית. "רק ככה אנחנו בטוחים במאה אחוז שהחלוקה מתבצעת בלי בעיות", אומר בדר.כלל שני נלמד רק אחרי המסע לסרטא: לא מביאים מטרנה. "הם משתמשים בזה פעם אחת, אבל התינוק מתרגל ואין לו פעם שנייה", הוא מסביר, "אז ביקשו מאיתנו בכל לשון של בקשה שנביא רק מזון בסיסי". אלגזי: "לגלות סבלנות ועיקשות" 21 שנה אחרי שהיה למפורסם שבסרבני השירות בשטחים, חותך ד"ר גדי אלגזי (39) את הקו הירוק מזרחה בנפש חפצה לפעולה שתוצאותיה אינן ברורות, אבל מטרותיה ההומניסטיות מעוגנות בדברי חז"ל וברוח הנביאים.הפעולה לא תואמה מראש עם הצבא והתדרוך שמעניק אלגזי לפעילים חד משמעי. "אנחנו לא פועלים בחסות צה"ל ולא בחסות המתנחלים", אומר להם פעיל השמאל העיקש, שגם אחרי שחרורו מצה"ל היווה מטרה לרימוני גז מדמיע וראה חדרי מעצר מבפנים.כלל ברזל: לא לאפשר לחברים הערבים להיעצר על ידי הצבא. אם זה קורה, "לשלב ידיים ולהחזיק זה בזה". הערבים לא יישבו במכונית אחת, אלא רק יחד עם היהודים ואין לצאת בלי תעודת זהות. בשעת תנועה תמיד לעקוב אחר המכונית שלפניך וזו שאחריך. יש לשמור על נסיעה בשיירה צמודה."קומנדקר צבאי שישתחל לתוך השיירה, זה מסובך", מזהיר אלגזי. "צריך לנסות להיפטר מהחברותא הלא נעימה".בעיה שלישית: מחסום צבאי שיעכב חלק מהשיירה, בעוד חלקה האחר ימשיך הלאה. "יש סיכוי לא רע שכוחות צבא ינסו לעצור אותנו", הוא ממשיך בתדריך. "במקרה כזה נגלה התנגדות פסיבית ונשב על הקרקע. חלק ינסו לשכנע את המפקדים במ קום. אם זה לא יעזור, יש לפנות לממונים עליהם. בינתיים כל הזמן לגלות סבלנות ועיקשות".אלגזי מודה שחשש קצת, ואפילו החברים הפלסטינים שלו היו לא רגועים. "צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות", הוא אומר. "המצב מחמיר וככל שהסכסוך חסר מוצא מבחינה פוליטית, יש מקרים של שנאה עיוורת".­ למה נבחרו דווקא שני הכפרים האלה?"לפי כל המפות, כל הכפרים באזור סלפית מיועדים לסיפוח לישראל. כפל­חארס מצוי באזור בי (שליטה בטחונית ישראלית ומנהלית פלסטינית), אבל כל אדמותיו באזור סי (שליטה פלסטינית מלאה). התושבים מנועים מלצאת לעבוד את האדמות שלהם ואז באים המתנחלים בלילה עם מסור ועושים מה שהצבא יודע לעשות ללב של איכר. הכפרים האלה הם לא שכם ורמאללה והתעללויות החיילים והמתנחלים עוברות שם ללא סיקור. זו פעילות סולידרית נגד הסיפוח".­ והתושבים כאן באמת זקוקים למראה פניהם של תל­אביבים שבעים? הרי זו צדקה, לא צדק."אנחנו לא באים כקבוצה של יהודים טובים, אלא כקבוצה ערבית­יהודית המגיעה בתיאום עם הוועדות המקומיות. המעשה שלנו הוא טיפה בים אבל בנינו מין גשר קטן של הבנה וסולידריות. צדק יהיה רק עם שלום ושוויון ".­ אז הפעולה היא סמלית?"רק במובן הזה שאנחנו מבקשים לפרוץ את הסגר ואת ממד הגטו. בפועל יש פה לא רק סמליות. יש שם אנשים רעבים ועניים ובשבילם זו עזרה ממשית. פעולות כאלה הן היחידות שנותנות לאנשים סוג של תקווה. הרי אנחנו הולכים במסלול של התאבדות. הלוחמה בשטחים רק מחריפה".­ אתה יודע שיש ישראלים שממש יכעסו."אם הם וילדיהם רוצים לחיות בשלום במזרח התיכון, שיעשו גם הם משהו".­ הם לא רוצים לחיות עם הפלסטינים."במזרח התיכון אין אפשרות אחרת. הם יכולים להיות מצודת אירופה, חומת אדמה חיה, כמו שהרצל קרא לזה, אבל אם רוצים לחיות אז גדרות תיל לא יעזרו לנו. אני יודע שאצל ישראלים רבים יש פחד, אבל הדרך היחידה לצאת ממנו היא לעשות שלום וצדק. בלי צדק אי אפשר לעשות שלום ואת זה הם יודעים בתוך תוכם". אוקוצ'י מגלה את השמאל הישראלי בחדשות גל"צ דיווח עדי טלמור שצה"ל מהדק את הסגר על הערים בגדה. במהלך סוף השבוע עסקו מהדורות החדשות בעיקר בחשש מהסלמה באלימות בגלל הבחירות. ג'יבריל רג'וב אישר שקיימת אפשרות לפיגוע. אלגזי, שניהל את המבצע, התריע שדווקא נוכחות הצבא עלולה לסבך את המצב, אבל המתנדבים הביטו שמאלה וימינה ולא ראו בדרכם אלא ג'יפ אחד. המחסומים וההתגרות הצבאית נותרו בגדר חשש בלבד.הכומר היפני, הידהיטו אוקוצ'י, דווקא הוטרד מכך שאין כל סיבה לדאגה. "דיס איז דה ווסט בנק?", הוא תוהה, בואכה ההתנחלות יקיר. זו הגדה המערבית?אוקוצ'י (43) נשלח לישראל מטוקיו על ידי ארגון בודהיסטי לזכויות אדם, כדי לאסוף מידע על פרויקטים קטנים הזקוקים לתמיכתם הצנועה. לארגון, שחבריו מתנדבים, קוראים "איוס", מילה יפנית שפירושה חיים, הקרובה בצליל למילה הערבית "עייש" וזהה לה במובן. כבר תשע שנים שאיוס תומך בבית ספר לחירשים בעזה.על המסע לחלוקת מזון ובגדים שנערך בשבת האחרונה למד אוקוצ'י מפיו של אדם קלר, פעיל שמאל ותיק, שהכיר באחד מחמשת ביקוריו הקודמים כאן. בשגרת יומו מתפרנס הכומר היפני מעבודתו במקדש. במהלך שליחותו בישראל ה תבקש בעיקר לאסוף מידע על התפתחות איוס ולהאיר פינות שכוחות בגדה וברצועה, אבל מצא את עצמו מגלה את השמאל הישראלי."ביפן לא יודעים על הצד הזה של ישראל", הוא מספר. "אצלנו יש תפישה מאוד ברורה, שהיהודים והפלסטינים שונאים זה את זה. עכשיו אני מגלה שיש הרבה ישראלים שהם פעילי שלום ורוצים שהפלסטינים יהיו מאושרים. זו חוויה גדולה בשבילי". בין גזעי הזיתים המנוסרים דיר­אסתיא וכפל­חארס הם כפרים שכנים. שני גטאות שחוברו להם יחדיו. אין יוצא ואין בא. ככה זה בסגר. בכל אחד מהכפרים כ­3,000 תושבים. מאז האינתיפאדה חדלו הפועלים שבהם לצאת לישראל ושיעור האבטלה עלה ל­50 אחוז ואולי יותר. לאלה מביניהם העובדים ברשות הפלסטינית דווקא יש תעסוקה, אבל הקושי הוא בעיקר בתזרים המזומנים.ארבעה חודשים בבית, בלי כסף נזיל ובלא יכולת לצאת מהכפר הקטן, צובעים את החיים בגוון מאוד פסימי, הרחוק שנות אור מהלך הרוח של יושבי שדרות רוטשילד. הצבא חוסם את היציאות הראשיות באמצעות ג'יפ שמוצב על הדרך, או בערימות עפר. בולדוזר שמעז לפנות את הערימות מוחרם מבעליו. תושבים מספרים על התנכלויות של מתנחלים, החל בפגיעה הרסנית בשסתום המים המרכזי של הכפר, דרך ניסור עצי זית בלילה ועד ירי על מכוניות חולפות.אלון מרקוס (32), דוקטורנט לפיזיקה מתל­אביב, מודה שחשש לפני היציאה. "אשתי בחודש התשיעי, אבל אני יודע שבעתיד זה לא יהיה קל יותר. לפחות נקטנו כאן בכמה אמצעים כדי שהסכנה תהיה מינימלית".­ עלה בדעתך שמהכפרים האלה עלול לצאת הרוצח הבא של איזה ישראלי?"זה לא רלוונטי. אם יש שם מ חבל או רוצח ישראלים צריך לבלום אותו. אבל אם נעניש את כל הכפר, לא נמנע מעשים כאלה. הרי כיישוב אזרחי תושביו ראויים לחופש תנועה ולחופש קבלת מזון, בלי קשר לכך שעלול לצאת מתוכם מחבל. הרי לא כולם תומכים בו, חלקם אפילו מתנגד לו ומעטים בכלל יידעו עליו".בהיעדר מסלול אחר עולה שיירת האספקה לדיר­אסתיא במין סוג של דרך בורמה, שביל מתפתל, מוסתר כמעט, העובר בינות לגזעים מנוסרים של עצי זית. נשים וילדים עומדים לצד הדרך ומנופפים לשלום. מכוניות כמעט אינן נעות, גם לא בכבישים הפנימיים. חוסכים בדלק.הישראלים והפלסטינים פורקים ביחד את המזון לתוך מחסן במרכז הכפר. איסמעאיל יוסף אל­חלים (62), חבר המועצה, מספר שחמשת ילדיו עבדו בישראל ועכשיו הם יושבים בבית. גם אם הוא רוצה לגשת למטעי הזיתים שלו, אסור לו.ראש המועצה, רופא השיניים ד"ר נאפז מנסור, מדבר בערגה על הפציינטים הישראלים שנהגו להגיע בימים טובים יותר. "הכפר שלנו הוא מהיישובים שסובלים הכי הרבה באינתיפאדה הזאת", אומר מנסור. "סגור כאן כמו מחנה. לא בכל יום יש לימודים, בגלל הסגר, ומורים מבחוץ אינם מגיעים. פעם היינו עשירים. היו לנו 72 אלף דונם אדמה. היום יש רק 1,300. שבע התנחלויות יושבות על האדמות שלנו".לידו עומד ומקשיב סלימאן יוסף אחמד עבדאללה. הוא בן 73. כשראש המועצה שואל על סדרי העדיפות בחלוקת המזון מתפרץ אדון סלימאן ואומר שזה לא יהיה יפה אם רק מקורבים יקבלו. בסביבתו של ראש המועצה מתחילה התלחששות, אבל הישיש מתעקש. "אנשים מתחילים לגנוב מהשכנים שלהם", הוא אומר. "יש כאן רעבים. אדם שאין לו, כל מה שיראה, ייקח".אחד הצעירים אומר לנו בעדינות שלא נקשיב לאיש הזה, כי את פרנסתו הוא מחלץ עד היום ממכירת אדמותיו ליהודים לפני 16 שנה. אבל סלימאן, שמתגעגע לכיבוש הבריטי, מתעקש: "צריך לתת למי שמגיע לו ולא רק למי שקרוב". אוכלים חוביזה מהשדה בגמר הפריקה נוטל ראש המועצה את המגפון. "אנחנו מברכים אתכם מלב הסגר, מרחמו של הסבל, מן הכאב והקורבנות והחללים ומדמעות העצים הקטועים", נואם ד"ר מנסור. "אנו עומדים מול כל אלה בנחישות ולא ניפול, למרות הציונות הגזענית, שהחלה לא היום, אלא כבר לפני מאה שנה".דבריו של הרופא נשמעים בדממה. טנדר ירוק שמוביל שלוש עזים חותך בתוך הקהל ומאלץ את ראש המועצה לעצור לרגע ולקחת אוויר. פעיות עולות מתא המטען והטנדר ממשיך הלאה ומאפשר לדוקטור לסיים. "ברור לנו שמה שהם לא הצליחו להשיג בקמפ דיוויד, ירצו לקחת בכוח ובהרג ובהרס התשתיות הכלכליות שלנו. אני פונה לבני עמנו הפלסטינים בישראל. אין לנו אלא להודות לכם על כך שלא הסתפקתם רק בסולידריות ותמיכה, אלא השתתפתם גם בדם וזרעתם בהלה בממסד הישראלי. ולאורחינו מתנועת השלום הישראלית אנחנו מודים על ההבנה ומעריכים מאוד את היחס האנושי שלכם. אנו קוראים לכם להרים את קולכם כדי להרחיב את השכבה הזו בחברה הישראלית, למען עתיד משותף לילדינו ולילדיכם, ולמען שלום צודק וכולל".ילדי דיר­אסתיא עונים "בידנא סלאם", אנחנו רוצים שלום. נוואף סוף (40) מספיק לסיים את נא ום ההרגעה על ילדי האבנים שאין לחשוש מפניהם והשיירה נעה לעבר כפל­חארס השכן. סוף, נציג האזור במנהלת התיאום והקישור האזרחי (מת"ק), תיאם מהצד הפלסטיני גם את המבצע הזה.לפני שנה וחצי השתחרר מהכלא, שם ריצה 13 שנה בשל מעורבותו בחטיפה ורצח של חייל ישראלי ב­86'. "לא השתתפתי בזה", הוא מבקש להגיד עכשיו, "אבל אם רצחנו ישראלי או חייל, מולו נהרגו אולי מאה או 200 פלסטינים. חיילים הרגו ילדים ונשים. אומרים על מה שעשינו 'פעילות חבלנית'. אצלנו חושבים שהכיבוש הוא חבלני. בעיד אל­פיטר הילדים קנו משחקים ו­99 אחוז מהם קנו אקדח. זה מה שהם רואים בטלוויזיה. יש פה אנשים שאין להם כסף, עושים לחם בטאבון, שמים חוביזה מהשדה ואוכלים עם שמן זית. לא כולם יודעים עליהם, כי הם לא מספרים. אצלנו אומרים שזה עיב (בושה). אבל החברים והשכנים שלהם יודעים".כפל­חארס מקדמת את המשלחת בפיתות עם חומוס וקפה שחור חזק. שבועיים וחצי לפני כן נרצחו בטול­כרם מוטי דיין ואתגר זייתוני, שני ישראלים מתל­אביב שהגיעו לשטחי הרשות בלי שקי אורז אבל עם רצון לגיטימי לנגב חומוס ולחזור הביתה בשלום. עכשיו עומדים 50 ישראלים בטבורו של כפר פ לסטיני קטן, מוקפים קהל של אנשי פת"ח ותנזים, עובדי הרשות הפלסטינית וכמה דתיים מזוקנים. אף רובה לא נראה, שום אקדח לא בצבץ. כולם חזרו הביתה בשלום.ביקור ישראלים אינו מחזה נדיר בכפל­חארס, שבו שוכנים על פי האמונה קבריהם של יהושע בן­נון ואביו. בתחילת מאי, כמדי שנה, ערכו כאן 30 אלף חרדים הילולה על הקברים. מאז פרצה האינתיפאדה הם חדלו לבוא. לפני כמה שבועות, מספרים כאן, הגיעו שני חרדים לפתח הכפר וביקשו להיכנס ולהתפלל ליד קברי הקדושים. התושבים הזהירו אותם שלא יוכלו לערוב לבטחונם והשניים עזבו.מחמוד אל­קאק (35), איש פת"ח וראש מועדון הספורט המקומי, הציב כמה מהשבאב המקומי לפקוח עיניים, כדי שגם מי ששנאתו מעבירה אותו על דעתו לא יתבלבל וירים אבן או חלילה ישלוף סכין. אל­קאק מסביר איך יחולקו המצרכים: "עדיפות ראשונה לפועלים שלא יכולים לצאת לעבוד ויש להם ילדים קטנים. עדיפות שנייה לאלה שנפצעו או למשפחות של שאהיד. יש לנו שלושה­ארבעה פצועים ושאהיד אחד, מוחמד סאלח בוזייה, בן 38. עדיפות שלישית לבעלי מטעים שהעצים שלהם נקטעו. יש לנו שבעה כאלה".­ אם יגיע ישראלי לכפר, תארחו אותו?"אם הוא מ תנועת השלום או מאלה שבאו לבקר אותנו עכשיו, בטח נקבל אותו. אבל אם יהיה בן אדם קיצוני, לא נארח אותו אבל גם לא נעשה לו כלום. אנחנו לא צריכים שמישהו ידקור אותו ויהיו לנו בעיות עם הצבא".­ יש אצלכם אנשים רעבים?"יש כאן לא פחות מ­30 משפחות שאוכלות רק זית וזעתר. לפני זה אכלו רגיל, בשר, עוף, מה שקנו במכולת. עכשיו לא נכנס להם כסף והם מוכרחים לאכול זית וזעתר. הם לא מדברים על זה, אנשים מסכנים. יושבים בבית ושותקים".בדרך חזרה לתל­אביב מרוחה על אחד הקירות הכתובת "אוסלו מת". ילדים, נשים וזקנים עומדים לצדי הדרך ומנופפים שוב לשלום. סמי אבו­יעקב (30), סגן מנהל מועדון הספורט של כפל­חארס, מאוכזב מכך שלא הצליח לחטוף שיחה מנומסת עם חברת הכנסת תמר גוז'נסקי. הוא מספר שמתנחלים שברו את ביתו, השוכן על כביש היציאה הראשי מכפל­חארס לכיוון אריאל ועכשיו הוא גר בבית מושכר בתוך הכפר. לדבריו, ילדיו חולמים בלילה על מתנחלים שבאים לזרוק עליהם אבנים וחושב שאולי גוז'נסקי תוכל לסדר לו פיצויים. עבודתו במועדון הספורט היא התנדבותית ופרנסתו תלויה בעיקר בעבודות אינסטלציה. "אבל גם בזה אין עבודה", פוער אבו­יעקב את כנפי הז'קט שלו. "תראה את הידיים שלי. ככה לא נראה אינסטלטור. ככה נראה דוקטור".