תסתכלו עליהם, תראו אותנו הסרט התיעודי "ג'ונגל" מסתכל על תל- אביב מנקודת מבטם של הגיבורים האמיתיים של העיר - חתולי הרחוב משה זונדר 09/02/01 כשהכנסתי למכשיר הווידאו את הקלטת של "ג'ונגל", סרטו החדש של דני יצחקי על חיי חתולי הרחוב בתל­אביב, הזמנתי את בני חובב החיות לשבת על הספה לצדי. אבא ובן רואים סרט על חתולים. כעבור שלוש דקות מיהרתי להחליף את הקלטת בזאת של דמבו הפיל המעופף. אמנם ב"דמבו", כמו ברבות מהקלאסיקות לילדים, יש סצנות קורעות לב בדרך לגאולה, אבל הסרט של יצחקי נראה לי קשוח מדי לילדים. בלילה מאוחר חזרתי לצפות בו, אבל הפסקתי לאחר עשר דקות בגלל שהיה לי קשה להביט באומללים עקורי העיניים, קטועי הגפיים, שפניהם שפוכות על האספלט לאחר שנדרסו. אלה אמנם מראות יומיומיים בשבילי, כמי שחי בתל­אביב, אבל בדרך כלל אני נוהג להסיט את העיניים מאותם חתולים, לא לפני הפניית מבט אחד ממושך, שמסרב באופן מוזר להחמיץ את המומים וצורת המוות הנוראה בכביש.למחרת השלמתי את הצפייה, וראיתי את הסרט פעמיים נוספות. בפעם השלישית החולדות המתרוצצות בשוק הקצבים הזכירו לי כבר את דמותו של העכבר, חברו של דמבו, היחיד שנאמן לו ברגעיו הקשים כאשר אמו נאסרת ומופרדת ממנו וכולם עושים ממנו צחוק.הפעם הבאה שבה ראיתי את הסרט, הפעם כשהוא מפורק ומורכ ב מחדש, היתה כשבכל גופי הלמו הבסים של די.ג'יי אי, בהופעה במועדון התמר'ז לאונג' בתל­אביב, במסגרת ערב ששילב מסיבה והקרנה של קטעי וידאו מהסרט. הפעם כבר הרגשתי קרבה אל החתולים, אל האמא עם הגורים, אל אלה המתפתים למלכודת, מסורסים ומוחזרים לרחוב, אל החתול השחור שמתגנב כפנתר לציפור מים גדולה על גדות הירקון, אל הסיאמי הצפוני שלוכד עכברון בפיו וכמעט שתופס גם יונה."ג'ונגל" הוא סרט טבע עירוני על חתולי רחוב בתל­אביב. אורכו 35 דקות והוא עתיד להיות משודר בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת. דני יצחקי ביים וערך, עופר הררי צילם, אייל שיראי וסינמה פקטורי הפיקו. הפסקול המצוין של די.ג'יי אי (אלי שרגורודסקי), שמלווה את הסרט, יצא עכשיו על גבי דיסק בלייבל הירושלמי פאקט. את הסרט עצמו ניתן לרכוש בקלטות וידאו באוזן השלישית. יצחקי, הבמאי, שקוע בהכנת הפרויקט הזה כחמש שנים, ומתקשה להיפרד ממנו.­ איך עלה אצלך הרעיון לצלם סרט על חיי חתולים בתל­אביב?"לפני שנים ישבתי על המרפסת, גרתי אז בנוה צדק, וגור חתולים קטן נדרס על הכביש מול העיניים שלי. בתוך כמה דקות, עם השמש ששוקעת, התאסף סביבו מעגל של חתולים. עוד חתול ועוד חתול ועוד חתול, וכולם ישבו מסביבו, הסתכלו עליו והיתה ביניהם קינה. ראיתי את התמונה הזאת של חיי טבע משונים באמצע רחוב עירוני מאוד. ידעתי שאני רוצה לעשות על זה סרט".­ תמיד היתה לך חולשה לחתולים?"יש לי כלב בבית. יש לי גם חתול שבא אלי ברחוב יומיים לאחר סיום הצילומים, והבאתי אותו הביתה. אבל תמיד הייתי נפעם מול חתולים. הם נורא יפים בעיני. יש בהם שלמות. הם כל כך חסרי רגשות וכל כך סוליסטיים. כל אחד מהם לבדו לגמרי. זה מאוד מרשים ומושך אותי. כלב הוא חיה רגשנית בצורה מוגזמת לעומת חתול. כלב כולו מאוהב בך. חתול יעזוב אותך. יש לך נקניק, הוא יבוא. ככה זה גם בינם ובין עצמם. כל השיקולים שלהם נובעים מרצון לשרוד".­ יש בסרט חתולים פצועים, עקורי עיניים, מלוכלכים, גדועים, מדדים וגם דרוסים. ברגעים מסוימים זאת פורנוגרפיה של מומים."בשבילי גם המלוכלכים והפצועים והשחוקים הם יפים. יש בסרט את הג'ינג'י הנכה שסוחב רגל אחת. חתול צולע ומטונף שהולך על מדרכה. אבל הוא רקדן. יש לו אמנם שלוש רגליים אבל הוא לא הולך כמו בן אדם צולע. הוא פנתר. יש בהם יופי מדהים בעיני, משהו במפגש של החיה המו שלמת הזאת עם הסביבה העירונית שלנו באמת נורא שוחק אותם, אבל לפחות בהרגשה שלי היופי שלהם נשמר".­ על מה הסרט מבחינתך?"אילנה אשתי אמרה לי שזה סרט על גברים עייפים ומזדקנים. אתה רואה את זה בשני הזכרים, הג'ינג'י והשחור­לבן משוק הכרמל, אבל גם לגבי הדמויות האנושיות שבסופו של דבר רואים, השיכורים בשוק והזקנים".­ שוק הקצבים בכרמל מככב בסרט. יש שם תמונות דוחות של ערימות בשר שמהן נהנים החתולים. מבחינתך התיעוד הזה נועד לזעזע, לעורר הזדהות או פשוט להראות את הדברים עצמם?"יש המון דברים בסרט שאני יכול להבין לגמרי שהם דוחים וקשים. אבל דווקא שם היה נראה לי שהצלחתי לעשות איזה מעבר, כנראה שלא בשביל כל צופה, כשפתאום ערימות הבשר נראו כמו ערימות של ממתקים. אתה יודע איזו חגיגה זאת בשביל החתולים?".­ מה שוק הקצבים ודרך התנהלותו מסמלים בשבילך, אלה החיים האמיתיים?"המון שנים, מגיל 14 עד לא מזמן כשעברתי אל מחוץ לעיר, גרתי רוב הזמן ממש על השוק, בכרם התימנים וברחוב התבור. אני מכיר טוב מאוד את שוק הקצבים, אני נורא אוהב אותו ויצא לי לעבור בלילה בשוק הקצבים גם לפני שבאתי לצלם שם. כשאתה נשאר באיזה מקום, אפילו אם זה בתוך פח זבל, אתה נרגע קצת ומסתכל, ופתאום אתה רואה שזה עולם שלם".­ בסרט מככבות גם חולדות שמתרוצצות בשוק לאחר רדת החשיכה. אצל ג'ורג' אורוול ב­"1984", שזכר אותן מחפירות מלחמת העולם הראשונה ובמקרים רבים נוספים, גם בתעמולה הנאצית נגד היהודים, החולדות סימנו את הדבר המבחיל והמבעית ביותר."העכברושים בהתחלה מפחידים נורא. הם מטונפים ואוכלי נבלות כאלה ומאוד חכמים ושנונים, חיים בכנופיות, בחברה מטריארכלית שבראשן הרבה פעמים עומדות מנהיגות. יש טלפתיה ביניהם והם מעבירים מידע. כשתאכיל עכברוש אחד ברעל, למחרת אף עכברוש לא ייגע בדבר הזה. זאת חיה עם עוצמה גדולה מאוד, וזה מפחיד. צילמנו אינסוף לילות בשוק, כשאנחנו יושבים ואורבים וממתינים שמשהו יקרה. אני יושב לילה ועוד לילה בשוק הקצבים ויש חתולים ויש עכברושים ויש בשר על הרצפה והריח והכל, ולאט­לאט אתה מתחיל לראות את המקום. פתאום הברקה של נאון על האספלט נראית לך קדושה. אחרי שגמרנו לצלם בלילה את העכברושים יורדים על הבשר בתוך הכוך ההוא, הגיעו הפיצות וישבנו ואכלנו והכל היה בסדר גמור. אתה נכנס לרגע לזווית של החתול, זה הב ית שלו וזה יפה לו וטעים לו, וזה מקום סבבה לחיות בשבילו. כשתיארת קודם את הסצנה בכרמל כמבחילה, אני כמעט נעלבתי כי בעיני זה היה תענוג. זה באמת נראה לי יפה". כולנו חתולים "ערב החתולים" במועדון תמר'ז לאונג' המרשים, שקם על חורבות קולנוע הפורנו תמר ברחוב אלנבי בתל­אביב, נערך במסגרת סדרת ערבי הוי.ג'יי ווליום, המשלב הופעות של וי.ג'ייז, שהם אמני וידאו, עם מוזיקה אלקטרונית ותקליטן. במופע המרכזי הוקרנו על ארבעה מסכי ענק קטעים מ"ג'ונגל" שיצחקי ערך מחדש ביחד עם הוי.ג'ייז די­מו (מומו יואל) וואדים לוין, בשילוב אנימציה של בועז ליבני כשברקע המוזיקה של די.ג'יי אי. התוצאה היתה מכת חושים שלקחה את היכולת לחוות את חיי החתולים הרבה מעבר למה שמאפשרת ההקרנה הטלוויזיונית הביתית. או כמו שיצחקי אמר לאחר ההופעה: "שמה את הסרט במקום הנכון". היום תתקיים הקרנה נוספת של הסרט (בלי האפקטים הנלווים) בסינמטק בשעה ארבע אחר הצהריים.לגבי, הסרט שינה את זווית הראייה ברחוב. מעכשיו, לגבי כל חתול שעובר על פני ­ וכאלה עוברים בכל רגע ­ אני מנסה לנחש את תולדות חייו; האם הוא רטוב ומטונף בגלל שהוא כבר זקן ולא גמיש מספיק כדי לנקות את עצמו, מה שמשדר אות חולשה לזכרים האחרים, שלא לדבר על לילות הייחום המטורפים, שבהם נעשים מעשי אונס קבוצתיים בחצר שלנו. בימים אלה תל­אביב, המוצפת אש פה בגלל שביתת ההסתדרות, היא גן עדן לחתולים, שספגו מכה קשה כאשר העירייה התקינה את פחי האשפה הירוקים הנסגרים כמו כספות.­ החל משלב מסוים של צפייה בבית ב"ג'ונגל" חשבתי כל הזמן על בני האדם. שמי שיש לו משפחה עוטפת וחמה הוא בן אדם מאושר, ומי שאין לו, ולא משנה אם הוא עשיר, מצליח או בריא, אין לו כלום. הסרט הוא אנלוגיה על בני אדם?"מהרגע שהתחלתי לעבוד על הסרט, אז כל היועצים והתומכים אמרו לי: 'תעשה אנלוגיה על אנשים'. אני תמיד אמרתי להם: 'תראו לי איך לא לעשות אנלוגיה ואני מאוד אשמח', בגלל שככה האנלוגיה תצא יותר מורכבת. אנחנו רק על עצמנו לספר ידענו. אני מרשה לעצמי להגיד את זה על כולם. איך אתה יכול לספר על חתולים? מי בכלל מבין מה קורה אצלם? המומחים יודעים איך העין של החתול עובדת, איך בנוי עמוד השדרה שלו, איך הוא מתנהג באופן חברתי, אבל לך תבין מה קורה אצלם באמת. הם הרי רואים אחרת מאיתנו. בלילה הם רואים יותר טוב מאשר ביום. יש להם עולם שונה לחלוטין. יש להם חוקים. נורא אהבתי את זה שחתולים כמעט אף פעם לא מגיעים לקרב פיזי".­ אני רואה עימותים ביניהם מדי יום"הם מתעמתים הרבה מאוד זמ ן ועושים הכל, אבל ממש הכל, כדי שלא תגיע המכה. בגלל שגם אם אתה ענק ונלחם בגור, אם הוא ישרוט אותך בתוך העין, הלכה לך העין. זה היופי שבהישרדות. יעמדו ויצעקו ויתנפחו ויראו מי יותר גדול, אבל יעמדו שעה עד שזה יגיע באמת למכות. רק בייחום הם נגנבים כמו כולם, או אמהות כשהן שומרות על הגורים שלהן. אלה שני המצבים ההתאבדותיים האלה ­ גברים שרוצים לזיין ונשים שרוצות להגן על הילדים שלהן".­ הסרט הוא פורטרט עצמי שלך?"לא הקדשתי זמן לניתוח האנלוגיה, אבל ידעתי שהוא יהיה פורטרט עצמי מבחינתי. הרי סך הבחירות שלך נותן תמיד איזו תמונה שלך. הרבה יותר עניין אותי לתת פורטרט של תל­אביב, של עיר כסביבת חיים, לא כמודל ארכיטקטי של סגנון הבאוהאוס. אני זוכר את התחושה שלי מהזמן שבו התחלתי להסתובב לבד בעיר, נפעם מהגודל של הרחובות. אין הרבה הבדל בין בומבי, פריז או תל­אביב. אלו ערים גדולות, אנונימיות, קשוחות. אני אוהב את הטקסטורה של האספלט ושל המדרכות. נורא רציתי להראות את הטקסטורה של הג'ונגל המסוים הזה, הפנים של המדרכות האלו שאני ואתה הולכים עליהן כל יום. כמו שאינדיאני מכיר את העלים של הג'ונגל, אנחנו מכ ירים את בלוני הגז בחצרות. יודעים מה זה ומה עושים עם זה ואיך זה נראה. לפעמים זה יפה ולפעמים מכוער".­ הסרט מצולם מנקודת המבט של החתול. המצלמה נמוכה."היה לי חשוב מאוד להראות את הנוף של העיר מנקודת המבט של החתולים. זאת זווית שאנחנו לא מכירים, ופתאום כל מדרכה נראית כמו גוש של אספלט שמואר בצורה מיוחדת. היתה לי הרגשה שזה נותן לעיר איזו תחושת גודל ענקית, איזו עוצמה פואטית כזאת. הפורטרט העירוני הזה קרוב אלי לא פחות מהחתולים בסרט, אם לא יותר". עכבר העיר והתרנגולות בחצר דני יצחקי, 39, הוא איש מוצק, רך דיבור, מישהו שנראה שאתה יכול לסמוך על טוב ליבו. לו ולאילנה אשתו יש שני ילדים, מיכאל בן עשר ונעמי בת חמש. יצחקי הוא אנרכיסט בנשמתו. הוא גם אחד מעורכי הקולנוע והטלוויזיה המבוקשים בארץ, ומבעלי המחשבה המקורית שבהם. בין השאר הוא ערך את הסרטים התיעודיים "דודא", "פוזיטיבוס" ו"פשרה" של ענת אבן, "איסתיקלל", "יסמין" ו"אוסטורא" של ניזאר חסן ו"גבול" של האמנית מיכל רובנר. יצחקי ערך את הדרמות "בגין", שביים אורי ענבר, "שלושה כוכבים", את הסדרה "101", שביים חגי לוי, ואת הפיצ'רים "אדי קינג", "ציפורים בניוטרל", "משהו טוטאלי" ו"לשחרר את הנסיכה". בנוסף ביים יצחקי דרמה וסרט קצר, ערך וביים קליפים, ביים את העונה השנייה של "העולם הערב" וערך פרקים של "החמישייה הקאמרית".­ הסרט הוא תל­אביבי מאוד ומציג את הדרום מול הצפון. זה מייצג את הביוגרפיה שלך?"גדלתי בשכונת בקעה בירושלים, ובכיתה ה' בערך עברנו לצפון תל­אביב, לרחוב יהודה המכבי. בגיל 14 נפרדתי מהבית שלי. הלכתי לבד. הדירה הראשונה שלי היתה בדיזנגוף".­ איך החזקת את עצמך מבחינה כספית?"התקיימתי מקומבינות . הייתי קצת כמו ילד רחוב שמבסוט מעצמו. לאט­לאט הלכתי דרומה ודרומה עד שהגעתי לכרם דרך קשר עם בחורה. מאז לא זזתי מהשוק".­ היום אתה מתגורר בבנימינה. מה גרם לך לצאת מהעיר?"אילנה משכה אותנו לבנימינה, היא לא הסכימה בשום פנים ואופן להישאר יותר בעיר. שכרנו בית באזור של וילות יפות מאוד, עשירות, מרוהטות. פתאום הגענו במקרה לשכונת עמידר, שכונת העוני של בנימינה, שגרים בה ימניים חצי מסורתיים. יש שם חצרות עם תרנגולות, כמו שפעם היתה נוה צדק. הרגשתי שזהו, אני בבית. עברנו. יש לי שם בית עם חצר ושכנים עם תרנגולות וסוסים, והיתה גם בת יענה אחת שמתה עכשיו."טוב לי איפה שכל המכוערים, לא טוב לי בין היפים. טוב לי בין המכוערים בשקט. כל אחד והפרנויות שלו, אתה יודע. אני פרחתי שמה על האספלט בשוק הקצבים, נשבע לך, בלילות של הג'יפה הרגשתי בבית. זה היה לי טבעי".­ אתה מזהה זיוף אצל האנשים שגרים בבתים המעוצבים לעומת כנות וצניעות אצל אלה שגרים בחצרות עם התרנגולות?"אני מזהה משהו באנשים בעמידר שאומר לך: 'תשמע, אני יודע שהחיים קשים', ולכן כל אחד מעריך את מה שיש לו. לעומת זאת האנשים היפים שמסתכלי ם עליך תמיד בודקים אותך, רואים שיש לך את זה ויש לך את זה, אבל את ההוא עוד אין לך ולכן זה בסדר, לא צריך לפחד ממך או להעריך אותך יותר מדי. ואני לא מדבר רק על הצד החומרי. יכול להיות שבגלל שאני הלכתי להיות פועל בניין, במקום ללכת לבית ספר, למדתי לאהוב את המצב שבו אתה יושב בין אנשים פשוטים ששפוכים מעייפות אחרי יום עבודה ורק איתם אתה יכול להירגע, לנשום לרגע ולחיות. תמיד הייתי פועל בניין מעפן בגלל שיש לי ידיים חרא, אבל הייתי סוחב כל היום בלוקים. הייתי טוב בלהרים משקלים. אז הייתי גומר את היום, בא הביתה וזהו, אתה לא חייב כלום, עד מחר יש לך אוטונומיה בחצר. אתה קרוע מעייפות אבל עשית את שלך להיום, אתה יושב על כוס קפה שחור ויודע שעד מחר בבוקר אתה משוחרר. זה נורא חסר לי. אני נורא מתגעגע לזה. זאת סביבה שמאוד הפוכה לסביבת הילדות שלי, ולצערי הפוכה גם לצורה שבה אני חי היום".­ אתה לא יכול לעצור, נגיד פעם ביומיים, בתשע בערב ולהפעיל את האוטונומיה שלך?"בעולם שלי היום אין באף רגע את השחרור הזה. תמיד יש אינטרסים נורא חשובים, כל מיני תוכניות, אתה כל הזמן משרת כל מיני מטרות היסטריות כאלה. גמרתי לעבוד בערב על סרט אבל יש לי עוד את החתולים שלי, אז אני אעבוד עד הבוקר ואז יש משהו אחר שהתחייבתי אליו. אתה כל הזמן מפעיל ראש גדול מדי. זה הורג אותי".­ אבל אתה גם מכור לזה. אם זה ייעצר אתה עלול להשתגע."אז באמת יש לי את הסיפור ההפוך. כמה אני אוהב את האקשן של העיר ואת הבלגן, ואיזה תוכניות יש לי שיביאו אותי לגמור את החיים שלי בסידורים". לא רוצה מסעודה ­ היית רוצה לצאת מחדר העריכה ולהמשיך לביים?"הייתי רוצה לעשות סרט עצמאי לגמרי, שלא ישמש כמוצר טלוויזיוני ויצטרך לענות על החוקים המפחלצים של המוצרים הטלוויזיוניים שגם אני לפעמים צרכן שלהם. הוליווד התחילה את זה וזה כמובן הגיע לכאן. הקולנוע והטלוויזיה מפוחלצים בפורמטים. למה כל הפיצ'רים הם באורך של שעה וחצי? ולמה תמיד צריכה להיות תפנית בדקה ה­17, ולמה צריך גיבור וטובים ורעים. בקולנוע הדוקומנטרי זה אותו הדבר."יש עוד צורות לספר סיפור, אבל הרייטינג של ערוץ 2 לא מאפשר את זה. אני רוצה לשבת בבית, לחבר תמונות ומי שירצה לקנות את זה שיקנה, ואם לא רוצים לקנות אז בעיה שלכם. אבל אני כמעט לא פוגש את האפשרות העצמאית הזאת. כולם מסתובבים אחוזי תזזית ותופרים מתכונים איך לעבוד על מי שעבד עליהם, ובעצם להצליח בתוך המדיום הסגור הזה בזכות הגיבורה שהם שמו וכמה קטעים מצחיקים שייכנסו לסרט, וקצת מזה וקצת מההוא ובסוף מתפלאים שיוצא להם פארש"."יש קונסטלציה כזאת של בתי הקולנוע והטלוויזיה שתפרו את הגבולות לצרכים שלהם. כל מה שיתפוס ממסעודה עד טומי לפיד. להגיד קולנוע אקספרימנטלי היום זה כמו להגיד בדיחה. מי שעושה קולנוע כזה נחשב למשוגע, אחד שרק חושב שהוא אמן, שנע בין להיות מסטול ובין פאתטי. מי ישים קולנוע כזה בערוץ 2? מצד שני, אם ישימו את זה בערוץ 2 תהיה באמצע פרסומת של כוס של האמא של מישהו."בסרט על החתולים יש את הקונפליקט הזה. למרות כל מה שאני אומר לך, אני הלכתי לערוץ 2 וביקשתי כסף וקיבלתי. והייתי צריך את הכסף והם תמכו בי. אבל הפריע להם שמבחינתם אין סיפור, לא יודעים מי הגיבור ומה יקרה עוד רגע. אז ניסיתי לארוז את זה וקצת פחלצתי את זה. רציתי לרצות את כולם. יש בי את זה. גם כבן אדם. זה תמיד חשוב לי מאוד. אז בסרט יש את הקומבינה של הניסיון להשתחרר לסרט טבע עירוני צבעוני ובו זמנית גם ניסיון להיארז".­ מה מעניין אותך לעשות היום, קולנוע תיעודי או עלילתי?"גם הסרט הבא שלי וגם הסרט על החתולים הם לא בדיוק תיעודיים. אני עורך הרבה שנים קולנוע תיעודי וכל המושג הזה איבד קצת את המשמעות שלו בעיני. אני חושב שיש אלמנט תיעודי בכל סרט עלילתי. נגיד שאתה רואה כוכב קולנוע באיזה תפקיד, אתה מכיר אותו, ראית אותו קודם, יש לך חוויה מההיכרות איתו ואת כל זה הוא מביא למסך. יש בזה ח לק מהריגוש ומהחוויה, כאילו שאתה רואה גם חומר דוקומנטרי. לפעמים איזה שחקן מתפרץ על הסט, משהו בדיוק בא לו מבפנים ברגע הנכון, פתאום זה באמת חשוב לו וקורה לו ואתה רואה את זה על המסך. יש בזה חלק תיעודי. "ולגבי הדוקומנטרי, יש למשל בחתולים את הג'ינג'י הזה, הזכר הזקן והפצוע, אבל הוא בעצם איזה חמישה ג'ינג'ים שאין לי ספק שלפחות חלק גדול מהצופים מזהים אותם כחתול אחד".­ עבדת המון זמן, באופן סיזיפי, על "ג'ונגל". היה נדמה שאתה מסרב לסיים לערוך אותו."אנשים אמרו לי שאני פסיכי, שמה קרה לי עם החתולים האלה. רצו שאגמור כבר את הסרט הזה. חשבו שאני לא בסדר. לקח לי המון זמן לגמור את הסרט. הוא היה גמור איזה שש פעמים. לא עמדתי בשום דד ליין. הברזתי. אבל אני אגיד לך. יש סיטואציה נפשית כזאת שאתה עובד כל הזמן לקראת משהו, נגיד סרט שיהיה מוכן, ואז אתה מצפה שכאילו תקבל בחזרה משהו עבור כל מה שהשקעת. אבל כל פעם אני רואה מהצד שזאת טעות איומה. ברגע שהסרט מוכן אז גמרת גם לקבל מבחינת התהליך והיצירה. אחרי זה אתה מתגעגע לעשייה. לקחו לך את הסרט. חיכית כל הזמן שמשהו יקרה, ושום דבר לא יכול לקרות שיצדיק את ה כמות הפסיכית הזאת של העבודה. הקצב המטורף, הלילות שלא נגמרים והילדים שלא רואים אותך. בסוף נשאר מכל זה מזכרת. עכשיו, עם ערבי הוי.ג'יי, אני מפרק ומרכיב שוב את הסרט. יש המון חומרים שלא נכנסו לגרסה לטלוויזיה. אז ככה אני מצליח עוד פעם לא לגמור את הסרט".