הכינו את הממחטות חייו של ניקולאס ספארקס, שהתמחה בסיפורי אהבה מזילי דמעות כמו "מכתב בבקבוק", כאילו לקוחים מאחד מספריו אירית רותם­צפרוני 07/02/01 לפני כחמש שנים בא לעולם "היומן", להיטו הראשון של ניקולאס ספארקס, הסופר האמריקאי אשף רבי המכר, שהתמחה בסיפורי אהבה מזילי דמעות. מאז, בקצב של ספר בשנה, מפציץ ספארקס את קוראיו, או אולי יותר נכון קוראותיו, בספרים נוגעי לב על אהבות גדולות מהחיים, שמבוססים על החיים עצמם. מספרו השני "מכתב בבקבוק", שגם הוא היה שלאגר היסטרי, עשו סרט בכיכובם של קווין קוסטנר, רובין רייט ופול ניומן. את ספרו השלישי, "סיפור בלתי נשכח", שרק עכשיו ראה אור בעברית, יתחילו להסריט בעוד כחודשיים. בארצות הברית יצא הספר הזה כבר לפני כשנה וחצי. מאז הספיק ספארקס לפרסם ספר רביעי והחמישי בדרך."כשהייתי בן 17 השתנו חיי לנצח", כך נפתח "סיפור בלתי נשכח", בהוצאת מודן וספרי שרה פרידמן. זהו סיפורו של לאנדון קרטר, איש בן 57, שמשחזר זכרונות בני 40 שנים משנת לימודיו האחרונה בתיכון, ואהבתו הגדולה לג'יימי סאליבן, בתו של הכומר. לאנדון הוא בן עשירים ונער מקובל בעיר הולדתו שבצפון קרוליינה. ג'יימי היא נערה שקטה ודתיה, שנושאת איתה לכל מקום את ספר התנ"ך שלה. היא נשמה טובה, שמטפלת באביה האלמן, מצילה בעלי חיים פצועים, מתנדבת בבית היתומים המקומי ועוזרת לנזקקים. למרות שהיא נאה ומתוקה, ג'יימי פשוט לא אחת מהחבר'ה, ושום נער לא מזמין אותה לצאת איתו. גם בדעתו של לאנדון לא היה עולה להתקרב אליה, אלמלא נסיבות מסוימות שגרמו לו להזמין אותה להיות בת זוגו בנשף השנתי של התיכון.אחרי אותו נשף מתפתחת איזושהי מערכת יחסים בין ג'יימי ללאנדון, שבסופו של דבר מתאהב בה עד כלות. החלום של ג'יימי הוא להתחתן בכנסייה ש"תתפוצץ מרוב אנשים", כדבריה. אבל היא רק בת 17, ונראה שכל החיים לפניה, עד שמתברר כי חלתה בלוקמיה. כשמצבה מחמיר, מגשים לאנדון את חלומה ונושא אותה לאשה בכנסיה "מפוצצת באנשים", בדיוק כמו שרצתה. את הספר הזה, כמו את ספריו הקודמים של ספארקס, רצוי מאוד לקרוא מצוידים בחבילת טישו גדולה. איכשהו הצליח האיש לעלות על נוסחה מנצחת של סיפורי אהבה מרטיטים, שנכנסים לנשמה וגם לרשימות רבי המכר. ואם את ספרו הראשון ניסו להשוות ל"הגשרים של מחוז מדיסון" (השוואה שקוממה אותו), הרי שההשוואה המתבקשת מקריאת הספר הזה היא ל"סיפור אהבה" של אריק סגל. כשאני שואלת את ספארקס, בראיון טלפוני, אם אכן השוו את סיפורו המרגש לסוחט הדמעות המונו מנטלי מלפני 30 שנים, הוא עונה: "בוודאי שהשוו. אבל אני כתבתי סיפור אמיתי, בהשראת אחותי והמאבק שלה בסרטן".אחותו המנוחה, דניאל, נפטרה לא מכבר בגיל 33. "שבע שנים היא היתה חולה", הוא מספר, "היה לה גידול בראש. היא עברה ניתוחים וטיפולים מסובכים. חמש שנים היתה פחות או יותר בסדר, ואז הגידול חזר. השנתיים האחרונות בחייה היו קשות. גם היא, כמו ג'יימי, היתה בחורה טובה ומתוקה שאהבה לעזור לכולם. גם היא היתה דתיה מאוד ונחמדה לכל מי שפגשה. החלום שלה היה פשוט: היא לא חלמה על כסף, כוח, או תהילה. אחותי רק רצתה להתחתן ולהיות מאושרת, והיא קיבלה את זה. היה לה את הלאנדון קרטר שלה, שמאוד אהב אותה. הוא ידע שהיא חולה ואין לה הרבה זמן לחיות, והיה לו את האומץ להתחתן איתה. כשסיימתי לכתוב את הספר, אחותי עדיין היתה בחיים. היא לא יכלה לקרוא, כי כבר היתה עיוורת, והקריאו לה אותו. קיוויתי והתפללתי שתמשיך לחיות, אבל אחרי כמה חודשים היא נפטרה".חייו של ספארקס הם שילוב של אושר גדול וצער עמוק. הוא סופר מצליח, נשוי באושר רב לקאתי ואב גאה ומאושר לשלושה בנים (תשע, שבע ושנה). הוא גם איבד את שני הוריו בנסיבות ט ראגיות, ולאחרונה גם את אחותו. ספרו השני, "מכתב בבקבוק", נכתב בהשראת סיפור האהבה של הוריו, שהיו נשואים בהרבה אהבה ואושר במשך 26 שנים. לפני כ­12 שנים נהרגה אמו, כשנפלה מהסוס עליו רכבה. היא היתה רק בת 47. במשך ארבע שנים התאבל עליה אביו, שלא יכול היה להתגבר על אובדן אהבתו הגדולה, כמו גיבור הספר "אהבה בבקבוק", ששולח מכתבי אהבה בבקבוק לאשתו המתה. כשהצליח האב קצת להתאושש, ואפילו כבר עמד להתארס למישהי שפגש, הוא נהרג בתאונת דרכים.ספארקס, בן 35, נולד בנברסקה וגדל בקליפורניה. לדבריו היה תלמיד טוב ותולעת ספרים רצינית. "תמיד אהבתי מאוד לקרוא", הוא מספר, "ועדיין אני קורא הרבה. בערך שניים­שלושה ספרים בשבוע. אני קורא אובססיבי". בנעוריו לא חלם להיות סופר, והעדיף לעסוק בספורט. "ריצה היתה התשוקה הגדולה שלי", הוא אומר. אחרי ששבר, באוניברסיטה בה למד, את השיא במירוץ שליחים, הוא נפצע ונוטרל מכל פעילות ספורטיבית. באותו קיץ, הוא מספר, ישב בבית מעוצבן ומצוברח, עד שלאמא שלו נמאס ממנו. "תעשה משהו עם עצמך, חוץ מאשר להסתובב כאן כל היום עם פרצוף חמוץ". ספארקס שאל אותה מה לדעתה הוא יכול לעשות עם עצמ ו. "לא יודעת מה. תכתוב ספר", היתה התשובה. אז הוא ישב לכתוב ספר, שכתיבתו נמשכה שמונה שבועות, שזה בערך פרק הזמן שלוקח לו גם היום לכתוב כל אחד מספריו. ספרו הראשון מעולם לא ראה אור, וכך גם הספר השני, שכתב כמה שנים מאוחר יותר. "הם פשוט לא היו טובים", הוא מסביר.אחרי שכבר די התייאש מלהיות סופר, הוקסם ספארקס מסיפורם של הסבא והסבתא של אשתו, קאתי, שאהבתם הגדולה נמשכה גם כשהסבתא חלתה בסרטן וסבלה מדמנציה שנגרמה מהתרופות. בהשראת הסיפור שלהם הוא החליט לנסות לכתוב עוד ספר. כך נולד הלהיט הראשון שלו, "היומן", שלהפתעתו נמכר מיד במיליון דולר, כיכב עשרות שבועות ברשימת רבי המכר, ונבחר ב­1997 כספר השנה של ה"ניו יורק טיימס". עד אז התפרנס ספארקס ממלאכות שונות. "מאחר ולא רק המו"לים דחו אותי", הוא אומר, "אלא גם לא התקבלתי ללימודי משפטים, עשיתי כל מיני דברים בחיפוש אחרי הדבר שממש יעניין אותי לעשות". בין היתר הוא עבד כמלצר, קנה ושיפץ בתים, מכר מוצרים דנטליים דרך הטלפון ושימש כסוכן של חברת תרופות. במסגרת עבודתו האחרונה נשלח לפני כשמונה שנים לייצג את החברה בניו ברן שבצפון קרוליינה, שם הוא חי ע ד היום עם משפחתו.שלושת ספריו הראשונים תורגמו לשלל שפות, וכל אחד מהם נמכר בכשישה מיליון עותקים. את זכויות ההסרטה לספר "מכתב בבקבוק" הוא מכר במיליון וחצי דולר. את זכויות ההסרטה ל"סיפור בלתי נשכח" קנו וורנר בערך באותו סכום, ובימים אלה שוקדים על ליהוק הסרט, שצילומיו יחלו בקרוב. ההצלחה הגדולה, מתברר, לא שינתה באופן משמעותי את חייו. הראיון הטלפוני איתו, בשבוע שעבר, קלח בשטף ובנעימות, ממש כמו הקריאה באחד מספריו. ספארקס הוא פשוט בנאדם נחמד. ­ אפשר להגיד שעכשיו, בזכות הספרים שלך, אתה איש עשיר?"או, יה".­ איך השתנו חייך בעקבות הפרסום והכסף?"הם לא כל כך השתנו, כמו שאת בטח חושבת. יש לי בית יותר גדול ומכונית יותר יפה, אבל זה בערך הכל. כשיש לך ילדים, החיים שלך סובבים סביבם. מבלים עם המשפחה ועם משפחות אחרות שיש להן ילדים. נוסעים לדיסני וורלד. עושים כמעט את אותם דברים שעשינו קודם".­ אתה חי בעיר קטנה בדרום. לא בא לך לעבור למקום מרכזי יותר, כמו ניו יורק למשל, או אולי לוס אנג'לס?"אני אוהב ערים קטנות, את תחושת הקהילה, להכיר את השכנים. רוב הפעילות שלנו היא משפחתית. בקי ץ נפגשות המשפחות ליד הנהר. משיטים סירות, עושים סקי מים, מביאים אוכל ושתייה. זה כיף. הסוכן והמו"ל שלי נמצאים בניו יורק. אשתי ואני נוסעים לשם בערך ארבע פעמים בשנה, לוויקאנד. עושים שופינג, מבלים וחוזרים הביתה. היינו בלוס אנג'לס, בפרמיירה של הסרט 'מכתב בבקבוק'. פגשנו את כולם, בילינו במסיבות וחזרנו הביתה. אני אוהב את המקום שאנחנו גרים בו. את המשפחתיות, את החיים על פי המסורת האמריקאית, את הערכים. זה מאוד נוח ומתאים לנו".­ אתה אדם מאמין?"אני קתולי, אשתי קתולית והתחתנו בכנסיה קתולית. למדתי באוניברסיטה קתולית, הילדים שלי הולכים לבית ספר קתולי, ובכל יום ראשון אנחנו הולכים לכנסייה".­ אתה מתכוון לבקר פעם במקומות הקדושים לנצרות בישראל?"כשהילדים קצת יגדלו, אני מתכוון לבוא לישראל עם כל המשפחה. אני רוצה להיות בבית לחם, בנצרת, בכותל, בכל האתרים שקדושים לנצרות וליהדות. ואני רוצה לראות את כל העצים שנטעו בישראל לזכרם של בני המשפחה שלנו. כשמישהו מהמשפחה נפטר, אשתי ואני תורמים לנטיעת עצים על שמם. יש בישראל כבר הרבה עצים שלנו, ואנחנו רוצים לראות אותם".­ עברת טרגדיות גדולות בחי ים, איך אתה מתגבר על זה?"זה קשה, אבל אני מאמין בגורל ואני גם טיפוס אופטימי".­ אתה כותב רומנים מזילי דמעות. אתה עצמך בוכה בקלות?"לא ממש. אני בוכה רק לעתים רחוקות. צריך לקרות משהו מאוד מאוד רע, בשביל שאני אבכה".­ איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה שלך?"אנשים אוהבים את הסיפורים שאני מספר".­ ומה עם המבקרים?"אני מקבל בערך 70 אחוז ביקורות טובות, והיתר לא כל כך".ספארקס הוא לא רק סופר מצליח, אלא גם גבר מאוד נאה וספורטיבי, בעל חגורה שחורה באחת מאמנויות הלחימה, מרים משקולות באופן קבוע ומקפיד לרוץ כל יום ארבעה וחצי ק"מ. ה"פיפל מגזין" בחר בו כסופר הסקסי ביותר באמריקה. כמובן שאחת משאלותי הראשונות אליו היתה בעניין הזה, אבל ספארקס לא כל כך התלהב לדון בסקס אפיל שלו. "כן, שמעתי על זה. הם גם שמו את התמונה שלי", הוא אמר בקיצור ומיהר לשנות נושא.