שעת הכאבים יום השנה השני לנפילתו בהיתקלות בלבנון של בעלה, רס"ן איתן בלחסן, מפקד סיירת צנחנים, מוצא את רעיה בלחסן מגששת את דרכה לחיים בלעדיו חן קוטס­בר 02/02/01 שנתיים עברו מאז נהרג רס"ן איתן בלחסן. רעיה בלחסן, אשתו, עדיין מתקשה לעכל. יחד עם נועם, בתם בת השלוש וחצי, היא מתגוררת בבית הוריה בכפר­בלום. רק עכשיו, בימים אלה, הן מתכננות לעבור דירה לקומה מעל הוריה. גם המעבר הזה הדרגתי. "שנתיים אחרי, עוד לא חייתי לבד", אומרת רעיה. "עכשיו אני עומדת לפני התמודדות מעמיקה עם הלבד, עם הבדידות. זה קשה."אני עושה הכל לאט. לפעמים נדמה לי שאני כמו צב. אתמול למשל מישהו אמר לי: 'רעיה, ניתוח שעושים אותו בשלבים לא יוצא טוב, את צריכה לחתוך'. אני לא יכולה לחתוך. אני גם לא חושבת שזה נכון. זה משהו שאף פעם לא ייגמר, אני ואיתן. לא ייגמר גם אם יהיו לי חיים טובים וחדשים. זה משהו שתמיד יהיה חלק ממני, ואני גם רוצה שיהיה חלק."הלכתי לעשות רייקי, אז הבחורה שם אמרה לי: 'רעיה, את צריכה להוריד את טבעת הנישואים'. אמרתי: 'לא רוצה'. כששואלים אם אני נשואה, אני אומרת: 'כן'. מה, אני לא נשואה? רק עכשיו שיניתי בתעודת זהות את הסטטוס, מנשואה לאלמנה. הלכתי למשרד הפנים ולא יכולתי להגיד להם מה אני רוצה. הפקיד בכניסה שאל אותי: 'מה את צריכה, רק לשנות כתובת?', אמרתי: ' כן'. אחר כך לחשתי לבחורה בפנים: 'אני צריכה לשנות סטטוס'. לא אמרתי בקול. כשהיא סיימה אמרתי לה: 'ותביאי לי בבקשה את הספח המבוטל, אל תזרקי אותו'". "לא האמנתי שאשרוד" רס"ן איתן בלחסן היה מפקד סיירת צנחנים. הוא נהרג בפברואר 99' במהלך פעילות מבצעית בלבנון. מחבלים פתחו באש על הכוח שעליו פיקד, והוא נהרג במקום. באותה היתקלות נהרגו גם סגן לירז טיטו וסגן דוד גרנית.את רעיה בלחסן פגשתי לראשונה ביום ההלוויה, בבוקר. בחצר הבית במושב רמות­נפתלי שבצפון, עם נוף הרי הלבנון הנשקף משם, היא סיפרה לי על איתן. אז אמרה שהיא לא יודעת אם בכלל להמשיך. אחר כך, עם הזמן, התקרבנו והפכנו חברות. דרכה למדתי להכיר את איתן ואת הקשר יוצא הדופן שהיה ביניהם.חייה של רעיה נחצו לשניים: אלה שלפני מותו של אהובה, חברה הראשון והיחיד, ואלה שאחרי. הכל השתנה. "נגמר פרק בחיים שלי ושל נועם", היא אומרת עכשיו. "אולי הוא לא נגמר, אבל הוא נתקע; ממשפחה נורמלית הפכנו להיות אמא וילדה שצריכות לשרוד, להתחיל לבנות לעצמנו תא משפחתי חדש. אני לא האמנתי שאשרוד שנתיים כשאיתן נהרג. לא ידעתי שאפשר".לפני כשבועיים כשביקשתי ממנה להתראיין היססה. סמוך לאסון התראיינה, אבל אחר כך גזרה על עצמה שתיקה. העובדה שעדיין מזהים אותה ברחוב, הסבירה, מעוררת בה אי נוחות. היא לא רוצה חשיפה נוספת. בסופו ש ל דבר, גם בזכות היכרותנו, נאותה. בבית קפה תל­אביבי, כשברקע שיחות אודות הבחירות שבדרך, ובשולחן סמוך שני חברי כנסת מנהלים משא ומתן טרום בחירות, סיכמה 24 חודשים של כאב אינסופי; השבוע אמור היה איתן לחגוג יום הולדת 32. בעוד שבועיים תהיה האזכרה במלאות שנתיים למותו. רק לרעיה נדמה שהכל קרה אתמול."אנשים מספרים לי על בעיות שלהם", היא אומרת. "אני חושבת: 'אלה בעיות? זאת בדיחה'. הכל פתיר כמעט כשאנחנו חיים, אבל כשאין לך פרטנר ­ כמו לי ­ אז אין פתרון. מתיש אותי לפעמים לשמוע את השיחות עם הביקורת על הבעל, הילדים. אני חושבת: 'אנשים, תתקדמו, תיהנו מהחיים, תעריכו'. מדברים על מלחמה, שלום. אני אומרת תחליטו מה אתם רוצים. רוצים להילחם, תילחמו. רוצים לעשות שלום, תעשו שלום. למה להתברבר?".­ את עוקבת אחרי מה שקורה, המצב הבטחוני?"כמעט ולא. זה לא נשמע טוב, אבל אני פחות מעורבת ממה שהייתי כשאיתן היה בחיים. אני כמעט לא שומעת חדשות. גם כשמעדכנים אותי זה עובר לידי. אני לא רוצה לדעת. אין לי מקום לצרות העולם. לא מזמן אמרו לי: 'בואי תתמכי בברק, תגידי משהו', אמרתי: 'לא'. אני לא חושבת שאני יכולה לעזו ר בזה. מי אני? אנשים מאוד רוצים לחבר אותי לקטע של פוליטיקה, אבל אני לא רוצה. חשוב לי לשמור על מי שהיינו ומה שהיינו, איתן ואני, להמשיך להיות אותו דבר, אנשים רגילים שלא מחפשים פרסום, בטח שלא דרך המוות של איתן או בעקבותיו."אני לא רוצה להפוך את עצמי לסמל. אני לא מוצאת את עצמי לוקחת דגל ומובילה לאיזשהו מקום. זה לא נראה לי נכון. אני רוצה להמשיך לייצג את איתן ואת דרכו, שהיתה הצבא. איתן לא היה איש פוליטי וגם אותי, בחירות ופוליטיקה ודיבורים ארוכים על המצב לא מעניינים".­ אולי המצב לא מעניין אותך כי החיים נעשו פחות חשובים מאז שאיתן נהרג?"זה לא שהחיים הפכו להיות משהו זול. להפך. טסתי היום לתל­אביב אז פחדתי. אני מפחדת על החיים שלי, מפחדת למות. אני מפחדת עלי ועל הילדה שלי. המוות בכלל נהיה יותר מוחשי. המוות והקלות של החיים, שהם יכולים פתאום להיגמר. אם אני הייתי יודעת שאיתן הולך למות, הייתי מנסה להספיק עוד כמה דברים, אני בטוחה; נורא הייתי רוצה להיות בהריון ממנו עוד פעם. יש המון דברים שנקטעו, שאין לי יותר ואין לי מושג אם הם עוד בכלל יהיו לי פעם. אי אפשר היה לנחש מה יקרה מראש. אי אפשר לנחש אף פעם. בגלל זה אני נורא חושבת על נועם. אני נזהרת שלא יקרה לה משהו, שלא תיפול. אנחנו הולכים לאוטו אז אני אומרת לה: 'אל תזוזי ממני'".­ היחס שלך למדינה, נניח, השתנה?"בקטע הפטריוטי לא השתניתי, אבל אני אגיד לך משהו שכן השתנה אצלי, 'התקוה'. לי קשה לשיר היום את 'התקוה'. אני שרה בלב שלי, אבל קשה לי לשיר בקול רם. אפילו במשחקי כדורסל. זה משהו שמעלה לי דמעות בכל מצב. זה מסמל לי את איתן. זה לא משהו סגור וקיצוני, אבל כאילו איפשהו איתן נהרג ואבדה התקווה". "הייתי צריכה להחליט על תפישת חיים" איתן ורעיה בלחסן הכירו והפכו חברים כשרעיה היתה בת 15. הוא נולד וגדל במושב רמות­נפתלי. היא בת כפר­בלום. גם בתקופות שבהן לא היו חברים נשמר הקשר. בספטמבר 96' התחתנו. שנה אחר כך נולדה נועם. כשאיתן נהרג נועם היתה בת שנה וחמישה חודשים. "פתאום מצאתי את עצמי עם נועם, חסרת כל כיוון", אומרת רעיה. "מאז שהייתי בת 15 איתן היה שם בשבילי. הוא היה מין עמוד כזה שהלך לפני. כשאת שנים כרוכה סביב בן אדם כמו איתן, זה מפחיד להישאר פתאום לבד. הוא היה טיפוס עם קסם וכוח. הוא הצליח לדאוג לכולם ולשלוט על הכל ולראות תמיד קדימה. פתאום הייתי בלעדיו. זה לא משהו שאפשר להגיד: 'נגמר חלק מחיי, אני מתחילה חלק חדש'. אני הייתי צריכה להחליט אחרי המוות של איתן איך להתנהג, איך לגדל את נועם, איך לחיות. בעצם הייתי צריכה להחליט על תפישת חיים".­ ועל איזה תפישה החלטת?"שכל עוד אני חיה, אני חיה. אני חושבת שהחברה, בגדול, מצפה לראות אותך נשברת אחרי שבעלך נהרג, מתפרקת. זה הטבע שלנו להסתכל על אנשים ולהעיר: 'אה, תראה אותה, בעלה מת והיא נראית בסדר'. אני מרגישה שבוחנים אותי, את ההתנהגות שלי, כל הזמן, אבל אני מתע למת. אין לי עניין שיראו אותי מסכנה".­ מה זה אומר "כל עוד אני חיה אני חיה"?"קודם כל שאני חושבת שקיימת בי עדיין שמחת חיים, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אני נהנית מחברה. אני יכולה לצחוק ולשיר ולרקוד עם הילדה שלי ולשמוע מוזיקה באוטו, ואני לא עסוקה כל הזמן באבל. איתן נמצא איתי כל הזמן וגם כשנועם ואני שרות, אנחנו שרות שירים שאיתן אוהב, לא מהפן הדכאוני של העניין אלא מהחיות שהיתה באיתן, מהיופי שלו. הכי קל זה להיכנס לסחרור של עצב, רחמנות ומסכנות, אבל אני מנסה לא לעשות את זה."איתן נמצא איתי בכל מקום, אבל באבל עצמו אני משתדלת לא לחטט. מצד אחד הנחתי את האבל בצד, מצד שני, כשנוגעים בזה, זה כואב לי כאילו זאת הפעם הראשונה".­ את חושבת מה איתן היה חושב לו היה חוזר ורואה אותך עכשיו?"אם איתן היה חוזר, אני חושבת שהוא היה מוצא רעיה אחרת. השתניתי, למדתי שאני מסוגלת לעשות דברים לבד. איתן תמיד אמר לי: 'את משחקת אותה שאת לא יכולה'. היום אין לי ברירה. אני צריכה להיות הגבר בבית. אני גם הרבה יותר עצמאית. החלטתי להחליף אוטו, לנסוע לחוץ לארץ. החלטות שלא קיבלתי קודם. גם הפרופורציות השת נו. אני מרגישה שסף הרגישות שלי ירד".­ כשאת מקבלת החלטות את חושבת מה איתן היה אומר?"בטח. יש לי איתו דיבור כזה. אני עושה מה שעושה לי טוב ושאני שלמה איתו, אבל אני מיידעת את איתן על זה. אני מנהלת איתו שיחות בראש או בבית הקברות, או שאני כותבת לו. נניח כשהחלטתי להחליף אוטו; היה לי קשה להיפרד מהאוטו הישן שאיתן קנה לי, אבל בסוף עשיתי את זה. בחרתי אוטו, שאני יודעת שאיתן היה נהנה לנהוג בו. איתן ממשיך להיות השותף הכי אמיתי שלי. יש דברים שאני לא יכולה לחלוק עם אף אחד ואיתו כן. הוא לא עונה לי, אבל אני ממשיכה לשתף אותו".­ את שואלת עדיין למה זה קרה לכם?"אני שואלת למה, כן. מפריע לי שהילדה שלי צריכה לגדול בלי אבא, ואני גדלתי עם אבא. אני לא חושבת על הילדים של השכנים. אני חושבת על עצמי; אני, רעיה, גדלתי עם אבא, ואבא שלי מהווה דמות חשובה בחיים שלי, והוא מלווה אותי בכל צעד ושעל אז למה לנועם מגיע לגדול בלי אבא?".עד שאיתן נהרג היה לרעיה ולו בית בחצר הוריו של איתן ברמות­נפתלי. מאז שנועם נולדה, בימים שבהם איתן היה בצבא, נהגה רעיה לישון איתה אצל הוריה, וכשהיה בא לחופשות היו שבים ל רמות­נפתלי. שם, במקום שבו נולד וגדל איתן, תכננו לבנות את בית הקבע שלהם. המציאות הכתיבה אחרת."אחרי שאיתן נהרג", אומרת רעיה, "היה לי צורך להיות דווקא בבית ברמות­נפתלי. הבעיה היתה שלא יכולתי להיות שם לבד. אף פעם לא ישנתי שם רק עם נועם. במשך חודש וחצי היה מגיע כל יום נציג אחר של המשפחה לישון איתי, עד שלאט­לאט זה ירד. לא היה לי נעים לשבש לכל הסובבים את החיים, ועברתי לישון אצל הורי. זאת אפילו לא היתה החלטה. חזרתי אולי אחורה בחיים, לגור עם אבא ואמא, אבל אני חושבת שזאת היתה החלטה נכונה. לא הייתי צריכה להתמודד שם עם דברים שלא הייתי מסוגלת. בחצי השנה הראשונה למשל אחרי שאיתן נהרג, לא הייתי מסוגלת לקחת את נועם לגנון. לא לקחתי אותה אפילו פעם אחת. אמא שלי הפסיקה לעבוד ולקחה אותה במקומי". "'אבא היה גיבור' זה לא אומר כלום" ­ ועכשיו את עוברת לדירה משלך."כן, וזה עדיין קשה ומפחיד. זה גם להיפרד מהמקום שאיתן ואני גרנו בו, למרות שזה רק פרידה מהמקום, לא מהתוכן. גם עכשיו אני אומרת לנועם שהבית שלנו ממשיך להיות ברמות­נפתלי למרות שאנחנו גרות בכפר­בלום. אנחנו מבקרות את ההורים של איתן לפחות פעם או פעמיים בשבוע. איתן איתנו גם כשאנחנו בכפר­בלום. הדברים שלו עברו איתנו לשם, והם יהיו איתנו בכל מקום שנלך".­ הבגדים של איתן עדיין בארון?"חלק בארון וחלק כבר העברתי לבית החדש".­ האריזה של הדברים היתה קשה?"בטח. זה קשה להתחיל דברים חדשים, לחזור לעשות דברים שעשיתי בחיים שלי לפני שנתיים והפסקתי לעשות; לבשל, לכבס, לעשות קניות".­ את חולמת על איתן?"לפעמים. בחלום איתן בא ואומר לי שהוא לו מת, אבל אסור לי לגלות לאף אחד. הוא אומר: 'נועם ואת עוברות לגור איתי, אבל אסור שאף אחד יידע מזה'. יש הרבה חלומות שבהם הוא חוזר, והוא מספר לי על הפציעות שלו. הוא אומר שנפגע קשה אבל החלים מזה. בחלום אחד אמרו לנו שהוא לא יוכל ללכת יותר. הוא עם נעלי אדידס, כמו שהיו לו כשהיה נער, ואני אומרת לו, והוא אומר לרופא: 'ל א מעניין אותנו, הוא ילך. אנחנו מתחילים ללכת מעכשיו'. יכול להיות שאיתן אומר לנו בחלום הזה שאנחנו צריכות ללכת. ברור לי שיש צעד משמעותי בזה שאנחנו עוברות בית".­ לא אומרים לך: "חלפו שנתיים, הגיע הזמן שתשתקמי"?"מה זה להשתקם? אני לא משתמשת במילה הזאת. אומרים לי שאני צריכה להמשיך הלאה, לבנות חיים חדשים. נורא קל לשבת בבית עם הבעל והילד בין הרגליים ולהגיד לי: 'רעיה, את צריכה להמשיך'. אני לא מזמינה דברים שיקרו לפני שהם קורים".­ ואם יגידו לך שיום אחד בכל זאת תמצאי בן זוג, תהיי שוב מאושרת?"אם זה יקרה זה יקרה. זהו".אחרי שאיתן נהרג ממד הזמן של רעיה היה נועם. "הייתי מקבילה את הזמן שעבר מאז שאיתן נהרג לחיים של נועם", היא אומרת. "עכשיו נועם כבר בת שלוש וחצי. היא חיה בלי אבא שלה יותר מאשר איתו. זה קשה".­ מה הכי קשה?"יש המון קטעים קשים, חגים וימי הולדת. היתה לי למשל התפרצות בגן של נועם. נועם עברה מגנון לגן בקיבוץ בתחילת ספטמבר. יום ההולדת שלה באמצע ספטמבר. הרגשתי חייבת לדבר עם הגננת על יום ההולדת של נועם. פחדתי שיהיה לה יום הולדת וכל המשפחה תגיע ואיתן לא, והילדים יתח ילו לשאול אותה: 'נועם, איפה אבא שלך?'. רציתי לחסוך לה. אני יודעת שכששואלים אותי שאלות כאלה אני פשוט נתקעת. אנשים שלא מכירים אותי ואומרים: 'רגע, אז מה הבעל שלך עושה?'. אני לא יודעת מה להגיד להם. זה יכול לקרות לי במונית; מתחילים להגיד: 'מה בעלך עושה?'. זה חונק אותי".­ איך נועם מתמודדת עם זה?"לה יותר קל להגיד מאשר לי. היינו בטיול ג'יפים, והיו שם ילדים שלא הכירו אותה ושאלו איפה אבא שלה. היא אמרה: 'אבא שלי מת'. לי קשה לשמוע. אני נקרעת. הדברים לא כואבים לה כמו שהם כואבים לי. היא עוברת הלאה. היא גדלה לתוך זה".­ מה אמרה הגננת בגן?"הצעתי להקרין כמה ימים לפני יום ההולדת סרט, 'אבא של נועם', שעשינו לאזכרה של איתן, שהילדים ישאלו שאלות ונועם תענה. אמרתי את זה לגננת והתחלתי לבכות. היא לא ידעה מה לעשות. היא אמרה: 'רעיה, תמיד ראינו אותך חזקה ובסדר כזאת, ופתאום את ככה...'. אמרתי לה: 'יום הולדת זה משהו שאני לא יכולה לשאת. אני רק רוצה שזה ייגמר'".בגן הילדים בכפר­בלום ראו את הסרט על איתן. אחר כך כינסה נועם את הילדים וענתה על שאלות. היא הסבירה לכולם שאבא שלה היה גיבור, מפקד ו קצין. "לפני כמה ימים", אומרת רעיה, "ישבתי עם אחד הילדים בגן, ושאלתי אותו איך נועם. הוא אמר: 'אבא שלי אמר שאני צריך לשמור על נועם, בגלל שאבא שלה מת'. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לשמור על נועם בגלל שאבא שלה מת, אלא בגלל שאתה חושב שהיא חמודה'. הוא שאל: 'למה הוא מת, הבעל שלך?', ואמרתי: 'כי הוא היה קצין, והוא הלך להרוג מחבלים שלא ייכנסו אלינו לצפון'. הוא אמר לי: 'אני מבקש שלא תספרי את זה לילדים בגן כי הם יבכו. זה פשוט נורא עצוב, ואני לא רוצה שהם יבכו'. אחר כך הוא אמר: 'את יודעת שגם סבתא שלי מתה מסרטן וזה נורא עצוב'. כשסיפרתי לגננת היא אמרה לי שביום ההולדת של נועם, כשהגיע חבר שלנו במדים, הילד הזה מיהר אליה ואמר לה: 'הגננת, תראי, אני חושב שאבא של נועם בכל זאת הגיע'. מה אני אגיד? הלוואי".­ נועם היתה מאוד קטנה כשאיתן נהרג."כן. כואב לי שהיא זוכרת אותו רק מסיפורים. אני שמחה שלמרות הכל היא כזאת מיוחדת, ועצם קיומה נותן כוחות שאי אפשר לתאר במילים. רק החיוך שלה כשהיא אומרת: 'אמא, אני אוהבת אותך, יפה שלי'. היא מנשקת אותי נשיקות צרפתיות ואומרת: 'אמא, את הבן'. היא שמה לב כשאני עצובה. אפי לו כשיש לי רק איזה זיגוג דמעה בעין, היא מיד אומרת: 'למה אתה בוכה, את מתגעגעת לאבא?'. יום אחד היא תפסה אותי כשהוצאתי אותה מהמקלחת, ופתאום התחלתי לבכות. היא לקחה את הפנים שלי: 'אמא, אל תבכי, אני אשמור עלייך', ושמה את הפנים שלי על החזה שלה".­ יש ביניכן יחסים מיוחדים."הקרבה בינינו יותר אובססיבית. אנחנו ישנות באותה מיטה, וכל הלילה היא תופסת לי באוזניים ולא מרפה. היא חייבת לגעת לי בפנים. זה גם רגש של אחריות ודאגה. עלי מוטל מה שמוטל בדרך כלל על זוג הורים".­ היא מדברת על איתן?"כשזה עולה. איתן הוא בפירוש דמות, היא מחזיקה ממנו. אני גם מנסה להכניס לה אותו בדברים הקטנים, לא בססמאות. אני לא רוצה את הססמאות של 'אבא שלך היה גיבור', כי זה לא אומר כלום. בשביל מה הוא היה גיבור, בשביל שאני אשאר לבד? אני אומרת: 'אבא היה אומר שהרגליים שלך הן כמו לחמניות חמות', או שאני מלמדת אותה שירים שהוא אוהב".­ סיפרת שהיא רואה את הסדרה "טירונות"."היא חושבת שאקי אבני דומה לאיתן. היא גם מצויה במונחים: חיילים, מחבלים."אחת המטפלות בגן אמרה לי: 'את נורמלית, נועם סיפרה לנו שהיא רואה טירו נות, את לא יודעת מה זה יעשה לה'. לא הבנתי מה הבעיה. אמרתי למטפלת: 'בינינו, זאת המציאות המאוד טבעית של נועם. זה רק ממחיש לה את החיים'". "איתן לא חווה את השקט" מבית הוריו של איתן ברמות­נפתלי אפשר, ביום עם ראות טובה, לראות את המקום שבו נהרג.איתן מעולם לא השתתף בוויכוח אם ראוי או לא ראוי לצאת מלבנון. גם בשיחותיו עם רעיה זה לא היה נושא. הוא בחר להיות איש צבא, ועשה עבודתו באהבה ובאמונה. שנה ושלושה חודשים אחרי מותו יצא צה"ל מלבנון."כשיצאנו מלבנון לא הייתי בארץ", אומרת רעיה. "זה היה מורכב. יש לי מעורבות רגשית מכל הכיוונים בעניין. מצד אחד, כתושבת הצפון, פחדתי על חיי: מה יהיה כשייצאו מלבנון, הילדה שלי חיה פה, המשפחה שלנו. מצד שני אני, בתור אחת ששילמה את המחיר, ידעתי שזה נכון".­ וזה לא כואב?"היציאה? נורא כואבת. למה הבעל שלי היה צריך להיהרג במדינה המקוללת הזאת? בשביל מה? מצד שני זה הביא סוף להרג, וטוב שזה קרה. ברור שהמחשבה הזאת, למה זה לא יכול היה לקרות קודם, קיימת. איתן גדל פה, בצפון. עד שצה"ל יצא מלבנון היו פה מסוקים שלוש­ארבע פעמים ביום. עכשיו יש שקט. יש פחד אחר, מחדירות, אבל בשמים שקט יחסית. זה שקט שאיתן לא חווה. לא כאזרח שגר בצפון ולא כחייל. זה כואב לי. למה הוא לא יכול היה להיות מאלה שיצאו מלבנון בשלום?".­ א ת חושבת מה איתן היה אומר על היציאה?"הוא בטח היה אומר שיצאנו כמו חבורת פחדנים ושזו לא צורה לצאת ככה".­ ועל האינתיפאדה החדשה?"אם איתן היה חי, הוא היה הראשון להיות שם. אבל הוא מת".­ והבחירות?"אני הולכת להצביע, יותר מתוך החינוך הקיבוצי שקיבלתי. איתן? אני אפילו לא יכולה לנחש הפעם מה הוא היה מצביע".היום, יום שישי, אמור היה איתן בלחסן לחגוג את יום הולדתו ה­32. הוא נהרג בן 30 ושבועיים. רעיה, שתמיד היתה צעירה ממנו בשנתיים, מבוגרת ממנו עכשיו בחודשיים בדיוק. יחד עם נועם יחגגו לאיתן יום הולדת עצוב. אולי יעלו לקבר שלו ברמות­נפתלי להניח פרחים. אולי נועם תשיר לו שיר."אני רוצה להגיד לאיתן שעם כל הכאב אני מודה על זה שהיתה לי הזכות להיות ולחיות ולהינשא וללדת איתו", אומרת לי רעיה בטלפון כבר אחרי הפגישה שלנו. היא מתקשרת במיוחד. "הוא הפסיד המון, אבל גם אנחנו הפסדנו. זה מקומם, זה מכעיס, זה כואב. זה מעציב. אנחנו מזדקנים ואיתן נשאר צעיר. הזמן ממשיך לטוס, והוא נשאר בן 30 לנצח".