מה שמחרמן במילים אגי משעול מסבירה לליסה פרץ איך לוכדים חלום, למה תלמידים שעושים טעויות זו מתנה גדולה, ואיך תחביר יכול להיות דבר סקסי ליסה פרץ 02/02/01 בעמק יפה, בין הרים וגבעות, עומדת לה ממלכתה של המשוררת אגי משעול. היא שוכנת לה בטבורו של אזור חיוג 08, בין רחובות לאשדוד, ביישוב חקלאי, כפר­מרדכי שמו. כמו מלכה היא מסתובבת במשק שלה, עטויה בגלימה שהיא סוודר רחב ונעלי בית. מקושטת בתלתלים דמויי פסטה, צהובים וקופצניים, פני ירח מאירים עם חיוך רחב החושף רווח בשיניים הקדמיות כמו שיש לילדים קטנים. נתיניה הם עצי הברוש, האשכוליות והתפוזים, שדות החיטה והכותנה, להקות התנים וחזירי הבר, קולות הפרות והתרנגולים הנשמעים מרחוק, היונים והעורבים התלויים על צמרות העצים, חבורת הכלבים והחתולים, חלזונות וחיפושיות פרת משה רבנו הנחבאות תחת עלי התות שנשרו כבר בסתיו. צריך להיות כסיל גדול כדי לא להבין שהזמנה של בעלת הבית אל כור מחצבתה היא בעצם מעשה פיתוי ממדרגה ראשונה: כל התפאורה המכשפת הזו לוכדת את האורח ונוטעת בו תחושה כאילו נשאב אל תוך גלויה פסטורלית. האמינו לי, אפילו אני ­ טיפוס צפוף ניקוטין ושאר רעלים אורבניים, נפלתי שדודה. ככה הגעתי לראיון ועד לסיומו כבר חשבתי לעקור מהעיר הגדולה ולהפוך לבת כת האיימיש. אבל יותר משהקלעים קוסמים, הדמות העומדת במרכזם, אגי משעול, היא מהפיגורות הכנות והמרגשות ביותר שיצא לי להיתקל בהן בעת האחרונה. החיים המקצועיים זימנו לי עד כה מעט מאוד הזדמנויות לומר משפט מהסוג הזה, אבל אני מוכנה ומזומנה לעמוד מאחוריו ובידי אינספור טיעונים. בגלי אלפא / כתבתי שיר משעול, 54, היא אחת המשוררות הטובות, המוערכות והפוריות ביותר כאן. משנת 71' ועד היום פרסמה כשמונה ספרי שירה, ביניהם "סריטה של חתול", "גלופ", "יונת פקסימיליה" ו"השפלה הפנימית". אינני מבקרת שירה, אך אפילו את הבורות שלי בתחום צלחו כל אותם הדברים המייחדים את שירתה: ההומור, הדמיון המחופף, האהבה הגדולה לטבע, האופטימיות והמלודיה מלאת התנופה והחיות. צריך לשוחח איתה כמה דקות כדי להבין את ההתאמה המלאה המתקיימת בין אישיותה ובין סגנונה השירי: כולה צחוק ועליזות מדבקת ומחשבותיה מורכבות אך מנוסחות באופן פשוט ובהיר. חוץ מזה שהיא משוררת (כלת פרס ראש הממשלה לשנת 95'), היא בעלת תואר שני מטעם האוניברסיטה העברית ומתפרנסת מהוראה ומחינוך: בשנה הבאה תלמד באוניברסיטת בן­גוריון כתיבה יצירתית בחוג לספרות במסלול לתואר שני. היא מנחה בכיתת שירה של הליקון במשכנות שאננים בירושלים, מלמדת ספרות בתיכון באר­טוביה ופעם בשבוע שירה במכללת עלמא. השנה התמנתה למשוררת אורחת של משרד החינוך והיא נפגשת עם תלמידים ברחבי הארץ. יחד עם בעלה גיורא היא מגדלת מטעי פירות, עוזרת בקטיפתם ובאריזתם, חוששת מהתבוששותם של הגשמים ושמחה כשהאביב בפתח. כשהיא לא עושה את כל אלה היא מתצפתת מהצד ומתרגמת את זה למכתמים ליריים."עכשיו מקימוטי הסדין אני בוהה/ברורשך הסיד המתקלף מן התקרה/ותוהה על הנווט שבי/היודע להשיבני ממרחקים בל ישוערו/ובחמלה/להניחני כאפרוח על נסורת/בשלום על מיטתי"(מתוך "מחברת החלומות").הסיבה הרשמית לביקורי בממלכתה היא שתי שמחות שנחתו עליה בחודשיים האחרונים: מעיריית חולון היא קיבלה עכשיו את פרס קוגל, וספרה "מחברת החלומות" (הוצאת אבן חושן, איורים איריס קובליו) ראה אור לפני שלושה חודשים. כבר שנים מדווחת משעול על כשרונה המופלא לחלום חלומות, על עלילותיהם המפותלות ועל הטכניקה שפיתחה על מנת לנצור אותם בזיכרון שלא יפוגו עם השכמת בוקר. מהחלומות שגלגלה בראשה הישן בעשר השנים האחרונות רקחה שירים הזויים, מצחיקים ומלאי עושר לשוני.­ מהם הרגלי השינה שלך?"אני הולכת לישון מוקדם, בעשר אני כבר במיטה. אני לא רואה כמעט טלוויזיה, רק את 'היפים והאמיצים', שזה בארבע אחרי הצהריים. אם העולם מתחלק לאנשי לילה ובוקר, אני מאנשי הבוקר. במידה שאני צריכה ללכת לעבוד אני שמה את השעון לשש בבוקר, ואם אין לי סידורים השעון הביולוגי שלי מעיר אותי בשמונה. אני מאוד אוהבת לישון, כמה שרק מתאפשר לי. המיטה היא המשרד שלי, שם מתרחשים כל השירים שלי".­ איזה מין שינה יש לך?"אני כמעט לא מתעוררת, למעט רעש תותח הפקאנים של השכן שלי, שמפגיז בקול רם כדי להבריח את העורבים. במיטה ישנים איתי מתחת לשמיכה הכלבים והחתולים שלי, שנכנסים דרך החלון שאני משאירה פתוח בלילה. הם מביאים איתם ריח עשב ובוץ אבל לא אכפת לי בכלל. רותי, העוזרת שלי, קוראת למיטה שלנו 'המלונה'".­ את חולמת הרבה?"בלי הפסקה. כבר עשר שנים אני כותבת מחברות שלמות של חלומות. מאוד קשה ללכוד חלום כפשוטו, כי כשאנחנו קמים יש נטייה להוסיף לו הרבה דקורציה. זה עניין של תרגול, לזכור חלומות. אם עושים את זה הרבה שנים, יש כבר טכניקות. מדובר בביוגרפיה של שליש החיים החלומיים שלי, שאם לא הייתי עושה את זה הם היו נעלמים לי. זה לא רק שליש מהחיים, זה עוד קיום שלם שיש לי".­ למה חשוב לך לזכור אותם?"כשאני קוראת אחורה את יומני החלום, מגוללים שם חיים שלמים, עם דמויות, מוטיבים, עלילה. אני קמה בבוקר והמוח עוד עו בד על גלי אלפא ­ גלים אחרים של השכל מאשר כשהוא ער. יוצאים בלי הכרה מודעת משפטים מדהימים ומוזרים, עם ההיגיון הלא הגיוני של החלום. כשאני קוראת אותם, עם השכל הער שלי, אני אומרת לעצמי: 'זה משפט שירי'. שמות החלומות נחלמים יחד עם החלום. אם אנשים מחפשים שם לספר, יש שם מאגר מדהים ששום שכל ער לא יכול להמציא. שכל חולם זה הדבר הכי קרוב לשירה".­ מהי שפת החלומות שלך?"אני חולמת הרבה שנים, ויש חלומות שהם לא מהחיים שלי, בשפה יונגיאנית הם מכונים 'תת המודע הקולקטיבי'. יש גם חלומות פסיכולוגיים, ויש חלומות שהם מיש­מש של היומיום, סיר הלחץ הקיומי שלי". ­ יש חלומות שאת נהנית מהם יותר?"יש חלומות שאני הולכת איתם כל היום. לפעמים מתרחשים בחלום אירועים שהם יותר משמעותיים מכאלה שקורים לי בחיים".­ לקחת את זה פעם לממד המיסטי?"אני לא יכולה לומר לך שחלמתי משהו ואז זה קרה לי. אולי במישור הסימבולי: חלומות שחלמתי והרגשתי 'טרום'. אני מופתעת כל פעם מהיכולת של הבן אדם בזמן שהוא ישן להיזרק למקומות ולהתרחשויות כאלה מדהימות ואחר כך לחזור אל המיטה ולפקוח את העיניים. מי משגר אותי? מי מחזיר אותי כאן למיטה בכפר­מרדכי? זה כל כך קסום בעיני". ­ את מדוכאת מחלומות?"חלומות של חולשה וזקנה מדכאים אותי. יש חלומות שאני חולמות על שיניים נופלות, אלו חלומות נורא מפחידים המבטאים חוסר אונים. אתה לא יכול לנגוס בכלום. לעומת זאת, יש חלומות עוצמה: בהם אני עומדת במפלי הניאגרה, לבדי, ידי פרושות ואני קופצת פנימה, והמים הולכים אחורה".­ מה צריך בשביל לחלום?"צריך כוונה. אם את סקרנית לזה ואת רוצה את זה, זה גם יבוא אלייך. זה עניין של טכניקה: כשאני קמה בבוקר הרגלתי את עצמי לא לפקוח את העיניים. כי אחרת זה כמו פילם בתוך מצלמה, ברגע שאת פותחת אותן יישרפו לך החלומות".­ אבל זה בלתי נשלט."גם אם אני קמה ופוקחת את העיניים, אני מיד עוצמת אותן ואז אני משחזרת את זה. אחרי השחזור זה כבר בפנים. לפעמים אם אני מתהפכת מצד לצד, כל החומר מתערבב ואני לא זוכרת כלום. הרגלתי את עצמי לא לזוז. זה כמו המשחק הזה של הילדים של כדור השלג: ברגע שאת הופכת אותו כל התמונה מתערבלת". קפה, סיגריה וגם / פירה מהכסף שקיבלה מפרס ראש הממשלה הרשתה לעצמה לשבת שנה בבית ולעסוק רק בשירה. מכספי פרס קוגל הצנוע יותר רכשה שתי ספריות, אחת לסלון ואחת לחדר השינה, כי "אם הייתי מכניסה את הסכום לבנק הוא סתם היה נבלע שם, והחלטתי שפרס ספרותי הולך לספריות".­ את אוהבת פרסים?"בטח שאני אוהבת".­ את לא מתביישת להגיד את זה?"לא". ­ איזה פרס היית רוצה לקבל?"הממ... את כל הפרסים שבעולם! (היא צוחקת). הייתי רוצה פרס שיאפשר לי לא לקום בבוקר וללכת לעבודה אלא להתפנות רק לשירה. אני כותבת בבוקר, כי הראש שלי עובד הרבה יותר טוב".­ איך את כותבת?"בהתחלה ביד, אחר כך אני מעבירה למחשב. אני לא יכולה לוותר על המגע של העט בנייר. זה בלתי אמצעי. כשזה על המחשב זה כבר הופך לטקסט. על הנייר זה אני. זה כמו טביעת האצבעות שלי". ­ באיזה מקומות בשירה מעולם לא נגעת?"כשאני כותבת אני מתייחסת אל עצמי בתור מעבדה. הכל מבחינתי הוא בגדר ממצא. אי אפשר להיות אמן עם צנזורה, אין דבר כזה".­ איך בעלך והילדים חיים ליד אדם כה חשוף?"מהבחינה הזאת גיורא מאוד מתאים לי. אין לו אופי אינטרוספקטיבי כזה, חקרן. לא היית מסוגלת לחיות עם אחד כזה. הבחירה שלי בו היתה מתוך אינסטינקט מאוד בריא, מתוך ידיעה שהוא יאפשר לי להיות מי שאני. הוא כמו קערה, הוא מכיל אותי. לא הייתי מסוגלת בשום אופן לחיות עם משורר, חס וחלילה. יש במשורר משהו שהוא מאוד אגוצנטרי, ואני כשלעצמי בן אדם אגוצנטרי. אני מנסה לדמיין איך זה היה לחיות עם משורר זה או אחר ­ אולי כרעיון זה נשמע מסעיר אבל במציאות זה נראה לי סיוט אחד גדול". ­ מתי את כותבת שיר?"יש לי משמעת. כל בוקר אני יושבת כאן, בחדר האוכל או בחדר שלי. זה ממש כמו בית הכנסת שלי, אני נכנסת לכאן ומיד אני במוד. לפעמים אני יושבת פה ולא כותבת כלום. זה כמו מדיטציה: אני מתיישבת ותמיד יש לידי את הקפה, הסיגריה והדפים שלי".­ מה גורם לשיר להתפרץ החוצה?"אני נדלקת על מילים. הטריגר הראשון הוא בדרך כלל משפט מסוים. היום הראיתי לך את העורבים על העצים וכבר חשבתי תוך כדי כך על משפט: 'הפרי השחור על העץ אינו אלא ציפור'. זה כמו מין אף.אם כזה: אני קולטת את הדבר וזה כבר מתחבר למשהו. זה בעיקר מילים, לא סיטואציות. תחביר זה דבר כל כך סקסי! להגיד משפט שעשוי ממילים שכולם אומרים אותן, אבל כמו שאת אומרת את זה עוד אף אחד לא אמר. פעם ישבתי ליד דודה ודוד שלי הזקן שאכל פירה, ופתאום בא לי המשפט: 'אז מה הזקן הזה, שבע פירה שסר חנו, אכפת לך'. הרי יכולתי להגיד את זה נורא פשוט: 'מה אכפת לך מהזקן הזה שאוכל פירה?'. זה לא מדהים בעינייך? זה מה שמחרמן במילים, כל מילה כזאת בנפרד היא רגילה, אבל פתאום כששמים אותן אחת ליד השנייה במשפט נוצרת שירה".­ איזה מין משוררת את חושבת שאת?"אני יכולה לענות על השאלה הזו רק מתגובות שאני מקבלת. אחד הדברים שנורא משמחים אותי זו הידיעה שאני נוגעת באנשים, בעיקר בצעירים. לדבר עם אנשים צעירים על שירה, בשבילי זו חוויה מתקנת. כשכתבתי בצעירותי לא יכולתי לקבל לגיטימציה על דברים שהרגשתי. 'השפלה הפנימית' הוא הספר הפופולרי ביותר שלי, הוא יצא בשלוש מהדורות. יש בו דברים שתלמידים לא רגילים לחשוב עליהם כחומרים לשירה כמו קניות בסופר וביטויים כמו כוס אוחתוק. זו שפה שעובדת על הרבה רבדים והיא מובנת. "לשאול אותי על השירים שלי זה כמו לשאול את הפרה על הסטייק. זה קשה. אחרי הרבה שנים הגעתי לסוג של כתיבה שיש בה פשטות. לא שזה לא מורכב, אני מתכוונת לנגישות. כשמישהו מתחיל לכתוב, הוא כל כך שיכור מהכלים שהוא מגלה, אז הוא מתקשט ומשתמש בכל מה שהוא יודע ויש חדוות יצירה. בחלוף השנים ועם צבירת ניסיון אפשר לוותר על כל זה ולהגיע לסוג של פשטות כזאת". שתי שקל זה / נשמע טוב אני מקשיבה לה מהטלוויזיה/ למטווסת הזאת המפרשת את חיי/וקוראת משירי אותם היא חוטפת/וזוקפת/מיד לזכותה/ישובה לה שם בבגדיה הטובים/שקניתי לה להבדילה ממני/מתאמצת למצוא חן בעיני/גם כןאחת.("אני וההיא" מתוך "ראה שם", הוצאת הליקון הקיבוץ המאוחד)הפגישה הראשונה שלנו היתה מחוץ לכיתתה בעלמא. כמה דקות לפני תחילת השיעור (שאותו היא מעבירה בצוותא עם הסופר בני שבילי) עישנו סיגריה וסקרנו את צעיפי הפשמינה זו של זו. "פשמינה", הרהרה לעצמה בקול רם, "איזה צליל מקסים יש למילה הזו". נכנסנו פנימה. אם בכפר היא מתנהלת בחרישיות ובאינטימיות, פה היא הביאה מופע בן שעה שמגנט את 20 תלמידיה לכיסאות: הקריאה שירים בקול רם ובהטעמה, ענתה באריכות לשאלות, זרקה תובנות בזו אחר זו ועשתה מנושא השיעור ­ שירי אהבה ­ מאפין טעים ביותר.דמותה הפומבית כמורה כל כך שונה מזו הביתית, שקשה לדמיין שהן דרות באותו גוף. "אני מאוד אוהבת ללמד. בגילאי התיכון המוח פתוח ולי מאוד חשוב להשאיר אותו כזה, חקרני וסקרן. מדובר בתיקון על המורים שלי שהיו בתיכון. בהוראה יש משהו מאוד מסעיר. בהרב ה מובנים היא דומה לסקס. כשאני באה לשיעור או הרצאה זה כמו פגישה עיוורת: אני חושבת על זה הרבה קודם ­ איך יהיה, מה ללבוש, ואז אני באה ומפלרטטת. יש בזה משהו מאוד גברי, אני רוצה להכניס לשם משהו. אני גם רוצה לדעת איך היה. זה כמו מעשה אהבה שרוצים לתת בו. להיות מורה בכיתה זה כמו סקס קבוצתי. זה מרגש באותה מידה, כשקורה הדבר".­ את אוהבת את שפת הצעירים?"מאוד­מאוד. השירים שלי מלאים בהם. כיוון שאני עובדת עם צעירים בתיכון וגם במתאן (חניכת נוער בתחום הכתיבה ­ ל.פ) אני נחשפת לשפה שלהם והיא חודרת אלי. אני אוהבת טעויות. בזמנו הייתי מורה ללשון, אבל הפסקתי כי התאהבתי בשגיאות ובדברים הלא תקניים. אין דבר שמרגש אותי יותר מזה".­ איזה מילים קיבלת מהתלמידים שלך?"זה לא מילים, זה תבניות של משפט, אינטונציות. כמו הדיבור הזה שאומרים משהו בשאלה, 'השיר הזה ששמענו אתמול?'. האלמנטים האלה נקלטים אצלי ומיד מוצאים את דרכם אל השירה. זו הדרך שלי לקבל אותם".­ אין בך מן הדידקטיות הזו של המורה ללשון, "לא כך מדברים"?"בחיים אני לא אגיד דבר כזה. יש משהו אחד שמפריע לי ועל פיו אני מוצאת את עצמי מדי פעם שופטת אנשים, זה שטועים בזכר ובנקבה של מספרים. כמו 'שתי שקל', נגיד. אני רואה את השגיאה הזו בטלוויזיה, אצל פוליטיקאים ומרואיינים. אנשים שנולדו וחיו פה לא עושים הרבה מאמץ לדבר עברית כמו שצריך. זו עצלנות בעיני".­ מאיך שראיתי אותך בשיעור, ועכשיו את בכפר, יכול להיות שאת סובלת קצת מפיצול אישיות?"אין כל כך קשר ביני ובין הדמות החיצונית שלי. את 'אני וההיא' כתבתי על איך אני מסתכלת על עצמי מדברת מהטלוויזיה. יש לי עם 'ההיא' יחסים מורכבים. אני מביטה ובוחנת את הפרסונה הזו, 'המשוררת אגי משעול', והיא מעצבנת אותי: יושבת לה שם ככה, בבגדים היפים שקניתי לה, מאופרת, מדברת לה, ואני בכלל מפה".­ מה זה מפה?"מכאן, מכפר­מרדכי. זה המקום הקטן והפרטי שלי. אנשים בכלל לא מכירים אותי, הם מכירים את הכתיבה שלי, את 'אגי משעול' הזאת. הספרים הם סוג של סימפטום שלי. אני כמו האמרגן של ה'אגי משעול': היא רוצה ממני חומר ואני צריכה לספק לה. אם אני שותקת ולא כותבת היא מתעללת בי קצת. אנחנו מתעללות אחת בשנייה בדרכים שונות. אבל אני גם אוהבת אותה, היא מביאה לי פרסים. בזכותה אני יכולה שנה לא לעבוד ולכתוב שירים. אחר כך היא באה ורוטנת: 'נו, תביאי עוד'. אנחנו תלויות אחת בשנייה. זה יפה לראות את זה, זה מעניין אותי התהליך הזה". על שלג לא / כותבים כאן ­ מה היית רושמת על כרטיס הביקור שלך? משוררת, חקלאית או מורה?"זה נורא קשה, כי מדובר בסימפוניה שלמה. הרבה פעמים אני חווה את עצמי בתור זיקית: כשאני יוצאת מכאן אני יכולה להיות כמעט כל דבר, זה יוצר הרבה זהויות 'אגי', וזה כיף כי יש לי חבורה פרטית כזו. יצר המשחק שלי בא לידי ביטוי בחוץ ואני אוהבת את זה. אני לא יכולה להגיד לך מי אני בדיוק, כי זה נראה לי יומרני". דרך ארוכה עשתה עד היום אגי משעול. היא עלתה מהונגריה יחד עם הוריה ניצולי השואה והם התמקמו בגדרה. הבית היה נטול ספרים, דיבר הונגרית בלבד ורק בגיל מאוחר החלה לקרוא. בצבא פרסמה את ספרה הראשון, "קודם תפסתי רגע", שאת עותקיו שרפה. בשנות העשרים המוקדמות הספיקה להינשא פעם ראשונה ולהתגרש. לאחר מכן התחתנה עם גיורא בן היישוב, והיא מחזיקה עימו חיים משותפים, משק ושני ילדים, בן ובת בני 24 ו­26."אלו היו שירים שכתבתי בגיל 16, עם הרמה המנטלית של גיל 16", היא נזכרת בשריפה הגדולה של ספרה הראשון. "אני לא רוצה לומר זאת בהתגאות, אבל לא היו לי מורים כמוני, להראות להם את השירים או להתייעץ איתם. בזמן שירותי כחיילת­סטודנטית באוניבר סיטת בן­גוריון ראיתי מודעה בעיתון של הוצאת ספרים שמוציאה כתבי יד של סופרים מתחילים. בתקופה ההיא הייתי נורא צעירה והיה לי אגו מאוד­מאוד גדול: ידעתי שאני משוררת אבל עוד לא היו לי את היכולות לבטא את זה".­ איך יודעים?"יודעים. הידיעה שאתה משורר או אמן, לא משנה באיזה תחום, היא מאוד מוקדמת. רציתי לבדוק איך זה להחזיק ביד ספר שכתוב עליו 'אגי'. זה היה לרתום את העגלה לפני הסוסים. הייתי אז משוררת במהות שלי, אבל לא היו לי כלים. שכנעתי את ההורים לשלם על הספר, הוא יצא בהוצאת גולן. כשראיתי את השירים הגעתי לסיפוקי מבחינת אגו, אבל זה לא היה זה. הלכתי עם הספר לטייל קצת. תמיד כשיוצא לי ספר אני לוקחת אותו מההוצאה והולכת לטייל איתו קצת. פתאום הבנתי שאני לא עומדת מאחוריו, שהוא לא היה טוב, בוסרי ובלתי בשל. לקחתי את הספרים מכל מקום, מחברים ומהחנויות, ועשיתי מהם ל"ג בעומר. זה ספר שאזל אחרי מדורה אחת". ­ יש לך עותק ממנו?"אני שומרת אחד". ­ לא יכולת לראות בבוסר הזה איזשהו קסם?"כן, אבל למה זה צריך להיות הבעיה של כל העולם? למה הוא צריך לסבול את זה?".­ איזה משוררים שימשו לך מוד לים?"גדלתי בבית בלי ספרים, בבית ספר לא הייתי תלמידה טובה. בדרך כלל קרוא וכתוב הולכים ביחד, אבל אני ידעתי רק 'כתוב'. קראתי כל מה שנתנו בבית ספר, אבל אלו היו חומרים מאוד עתיקים. המהות של להיות משורר או אמן בכלל לא קשורה לביוגרפיה פרטית".­ אז איך תסבירי שזה אמצעי פסיכותרפי?"תחשבי על זה ככה: נניח יש סדרן עבודה קוסמי שאומר שבכל דור יהיו כך וכך מהנדסים, כך וכך משוררים, כך וכך חקלאים, אז הוא החליט שאני אהיה משוררת. יש תכנות גנטי שלא קשור לביוגרפיה".­ את חושבת שזה כזה שרירותי?"זה משהו שמאוד קשה להוכיח אותו, אם כי יש לזה הרבה סימוכים בשירים. יונה וולך אומרת: 'דובה גריזלית גידלה אותי, חלב כוכבים היה מזוני העיקרי'. אי אפשר להסביר את זה, אבל עוד לפני שכתבתי ידעתי שאני משוררת. מה שכן קשור לביוגרפיה זו השפה שאני כותבת, האופי שלי. אם בילדות שלי הייתי אאוטסיידרית בגלל היותי עולה חדשה, אז בשירים שלי יש גם מן האאוטסיידריות. הביוגרפיה קובעת את הסגנון, את הדבר המייחד את השירה, את הצורה והחומרים. זה שאני חיה בארץ, אני לא כותבת על שלג. לו חייתי בנורווגיה הסיכוי לכתוב על שלג ה יה גבוה. המהות המשוררית היא קדומה, היא לא מהחיים האלה. אני לא רוצה להישמע מיסטיקנית, אבל גם אם הייתי נולדת במקום אחר ולהורים אחרים, גם הייתי הופכת למשוררת".­ למה לא היו לך ספרים?"להורי היה מאוד קשה עם השפה והפרנסה. מגיל צעיר חוויתי בעל כורחי חוויית תרגום ושימשתי בעבורם מתורגמנית. נאלצתי למזוג משפה לשפה ולתמרן באזורי הביניים שביניהן, במקומות שאין בהם חפיפה לשונית, ואני מניחה שזה מה שחידד את הרגישות הלשונית שלי. "הונגרית לא נחשבה לשפה יוקרתית, אבל היה לה דימוי הרבה פחות גרוע מיידיש ורומנית, שנחשבו אז לשפות מבישות. הכי­הכי היתה גרמנית, כי זו היתה שפת התרבות והורי דיברו אותה והיו מאוד גאים בזה. בתור ילדה לא היה לי כל כך נעים שבאים אלי הביתה ושומעים הונגרית. אימנתי את ה­ר' ההונגרית שלי כדי שהיא תהיה ר' רגילה, ועשיתי את זה על מנת להיות כמו כולם".עורק הרגש החלילי/ניגר לי/ומי תהומו מפכים בהונגרית/אגי, אגנס, אגיצה, אגינקה/הם מתפלאים עלי ברוך/בשפתו של אטילה/מה לך ולים השיבולים שמסביב?/("שירה בציבור" מתוך "השפלה הפנימית", הוצאת ריתמוס)­ בדי בור שלך ניכרים עוד סימנים משפת האם שלך? "לא, אבל כשאני מדברת הונגרית אני מדברת אותה שוטפת".­ היית מסוגלת לכתוב בהונגרית?"לא. הכי טוב להיוולד משורר אמריקאי, כי הוא כבר נולד מתורגם."העברית זה הפטריוטיות שלי. המולדת שלי היא השפה. עברית היא שפה מצמררת ­ יש בה משהו שאין בשום שפה אחרת. אם הייתי צריכה לרדת מהארץ, והיית שואלת אותי מה היה מחזיק אותי פה, היית אומרת לך שהעברית. גרתי שלוש שנים בלונדון והייתי מעין משוררת גולה. גליתי מהשפה שלי. לא יכולתי לבוא לידי ביטוי בשפה אחרת, חסרו לי הניואנסים. אני קצת מפגרת בשפה אחרת. כשבאתי לארץ לביקורים ופגשתי בחבריי הספרותיים, היתה לי הנאה מאוד גדולה מהשפה. בהומור הישראלי יש כל כך הרבה רבדים והקשרים: של התנ"ך, המשנה, קצת סלנג, קצת מהגששים. יש את זה בכל השפות, אבל לי יש את זה רק בעברית".­ איפה את נכנעת להונגרית?"במצבים רגשיים מאוד קשים. כשאבא שלי מת הרגשתי שהשפה לא יכלה לשאת אותי וקרסתי אל תוך שפת האם שלי. נהגתי הביתה מבית חולים קפלן, וכל הדרך בכיתי ודיברתי בלי הכרה אל אבי בהונגרית. שפת האם צפה ועולה מתוך מקום קמאי וקדום. ב מלמולים בלתי נשלטים של אם לתינוק. בהומור מתפלקת לי איזה מילה מצחיקה בהונגרית. אני לא נעזרת בה ביומיום. אני יכולה להשתמש בה באהבה, פתאום בא לי איזה דיבור הונגרי. מבחינת הזולת זה אאוט אוף דה בלו, הם קצת בשוק מזה. אבל אני לא עושה את זה בגלל הקיק, זה נובע מעומק. "לפעמים אני פותחת את ערוץ 47, הערוץ ההונגרי, מקשיבה ותוהה לעצמי: בחיים יש רק תסריט אחד שאת יכולה לבצע אותו. בתיאוריה היו יכולים להיות לי הרבה חיים אחרים. אני מסתכלת על הערוץ ההונגרי בתור אופציה שלא ממושה. מצד שני, לא בטוח שהייתי רוצה שהיא תמומש". ­ למה?"מאיך שזה משתקף מהערוץ ההונגרי, הם נראים לי קצת פאתטיים: זו טלוויזיה נורא מזרח אירופית, מאוד רצינית וחגיגית, בעלת ממד ממלכתי. יש תוכניות שנראות כמו טקס סיום של כיתה ח'". ­ הם דומים לך?"כן. נניח עוברים לידי ברחוב זוג זקנים שמדברים הונגרית, אני מיד מוצאת את עצמי עוקבת אחריהם בשביל לשמוע איך הם מדברים. הסבא של יאיר לפיד, דוד גלעדי, הוא בן העיר שלי, סילטשה. פה בארץ, הוא הכי זקן משם ואני הכי צעירה משם ומדי פעם אנחנו נפגשים. הוא היה חבר מאוד טוב של אבא שלי". מי זה / חגי רימון ­ מה זה השם אגי?משעול: "זה קיצור של אגנס, השם ההונגרי הנפוץ ביותר".­ רצית לשנות אותו פעם?"אני אוהבת את השם שלי. כשבאנו ארצה הפקיד אמר לאמא שלי שאין שם כזה והוא כתב 'חגי'. הרבה זמן הייתי חגי וקיבלתי זימונים לקורס טיס, לבית ספר צבאי. עברו בי המון שמות: מבית הורי הייתי אגי פריד. ולאחר שנישאתי בראשונה קראו לי אגי רימון. בתעודה שלי האוניבסיטה רשום לי 'חגי רימון'. אני בכלל לא יודעת מי זה. עם נישואי השניים עברתנו את השם למשעול, ואחרי זה שיניתי בתעודת זהות לאגי.גיורא התחיל שורה/גמר שורה/אני אף לא מילה./הוא חורש לו שם/בפרגוסון האדום/ונחיל אנפות/חג סביבו./מרוכז מאוד ומקשיב/ודאי לחדשות/מאוזניות הווקמן/העוטפות את ראשו/ונח קצת/ממני./(קטע מתוך "מתוך הבית" מתוך "ראה שם" הוצאת הליקון ­ הקיבוץ המאוחד)­ למה את גרה פה? משוררים יושבים בבתי קפה בתל­אביב, מתערבבים בקליקות, יוצרים פולמוסים."אני בכלל לא כזו. אני לא אוהבת בתי קפה. יש לי הרבה חברות בתל­אביב ואנחנו יושבות בקפה. זה נחמד אבל זה לא הדבר שלי. הדבר שלי הוא פה. אני אוהבת ללכת בשדות עם הכלבים. זה שומר על קשר עם הבסיס, עם האדמה, עם הטבע. "יש פה את כל מחזורי החיים: כל שנה החיטה צומחת, העצים נושרים בסתיו, באביב יבואו הסביונים והחרציות ­ יש בזה משהו מאוד מרגיע. מאוד בסיסי. ה'אגי משעול' ההיא, היא הרבה בתל­אביב. היא נהנית שם לראות אנשים, לדבר, להחליף חוויות, לקנות בגדים".­ איך עוברת דרכך חוויית החקלאות?"מי שמתפקד פה כחקלאי אמיתי זה גיורא בעלי. הוא משורר החצר והחקלאות היא הדבר שלו. אני מלווה את זה מכיוון אחר. בשנים הראשונות שגרתי פה עבדתי ממש: קטפתי וארזתי את הפירות. היום הכל התרחב ויוצא שאני לא ממש עובדת. עכשיו יש לנו פועלים סינים וזה כל כך סוריאליסטי: בהתחלה בישלתי להם ירקות, והם לא רצו לגעת בזה. אחרי זה עשיתי להם אורז, אבל הם העדיפו את החומוס". ­ החקלאות באה על חשבון השירה?"להפך. הרבה מהספר 'יומן מטע' עוסק בחקלאות. אני לא יכולה לראות את החקלאות רק בתור חקלאות. אנחנו מקבלים הביתה את החוברות 'לחקלאי' ו'השדה', ואני קוראת אותן בעיניים ספרותיות: השאלתי את ההגדרה של כנימת העלה לשיר שנקרא 'פורטרטים'".­ יש נתק בין הדימ וי המשוררי רוחני לחיים שלך כאן."בשבילי המקום הזה הוא יותר אמיתי. בפסטיבלי שירה, למשל, אני מוצאת את עצמי שבוע שלם עם משוררים. אני סובלת וגם נהנית, אבל בעיקר מתגעגעת הביתה. הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה זה נשכבת פה על הדשא עם הכלבים והחתולים שלי ומתלטפת איתם. הם לא מדברים אף מילה ­ לא על החיים, לא על הספרות ולא על השירה. אנחנו מביטים אחד בשני ושותקים. כמה כיף זה". ­ אני הייתי משתגעת פה עם השקט הזה."כן­כן, צריך אופי לזה. פסקול חיי זה שקט, האלמנט הטבעי שלי הוא דממה".­ מה את הכי אוהבת לעשות בתל­אביב?"בתל­אביב עובדת 'אגי משעול' הזאת. היא בעיקר אוהבת לקנות שם נעליים. אני והיא אוהבות מאוד נעליים". הביצים שהיו / לסאפפו את היום בכפר­מרדכי סיימנו בצעידה משותפת בשדות החיטה ובינות הרימונים. השמש התחילה לשקוע ומשעול שהביטה בי בחמלה ­ אחרי חצי שעה כמעט קרסתי ­ הציעה שנשוב הביתה. בבית היא מראה לי נעליים חדשות שקנתה, שחורות עם נקודות זהובות קטנות. "נכון שזה נראה כמו לילה עם כוכבים?", היא אומרת בהתרגשות.­ את קצת ילדותית."נכון. אין לי ממש תחושת גיל. קשה לי מאוד להתנתק מהליצן שבי. האזורים שהכי נוחים להיות בהם זה איפה שאפשר לצחוק על דברים". ­ יש לך תקופות של דיכאון?"בטח שיש. כל הספר 'השפלה הפנימית' הוא דיכאון אחד גדול, אבל ההומור מנטרל אותו. הוא נכתב בתקופה ריקה, כשלא התקיימו בחיים החיצוניים שלי שום התרחשויות מיוחדות. אחד המזלים של משורר זה שהוא יכול לכתוב על דיכאון. הוא לוקח את החרא של החיים ומטמיע אותו בתוך השירה. מחרא אפשר לעשות שירה נהדרת. חרא זה חומר גלם. "אחד המאפיינים הכי בולטים של השירה שלי זה הומור. יש לי אלרגיה לשירה מיוסרת חד ממדית, כזו של 'אני מסכן ומיוסר'. כאלה היו המשוררות שכתבו בתחילת המאה, רחל למשל. הרבה משיריה הם קצת בכייניים, אולי נאיביים. מדובר בשירה טרו ם פמיניסטית. אני יכולה להבין איך היא יושבת בקונטקסט של התקופה שלה, אבל אני לא מסוגלת להזדהות איתה. אני יכולה להזדהות עם סאפפו, המשוררת הלסבית הקדומה. לה היו ביצים. לרחל לא היו ביצים."נניח אני יושבת ובוכה, תמיד יוצא ממני מישהו המביט עלי מהצד וגוער בי 'יאללה'. זה גם מתורגם ליכולות חברתיות. אני תמיד אהיה זו שאעשה את המצב רוח הטוב בחדר. מצד שני יש לי משיכה גדולה לאנשים דכאוניים. תמר, חברתי הטובה ביותר היא לא אשה צחקנית במיוחד. הרבה פעמים היא יושבת מולי ואני מדמה אותה ללב העצוב שלי. לפני כמה ימים היא אמרה שאני השמש שלה, אנחנו משלימות זו את זו. אולי חסרה בי קצת מלנכוליות".