"הכל עוד ככה במין מערבולת" גם ארבעה חודשים אחרי מותו של אביה, המשורר יהודה עמיחי, מתקשה בתו לדבר על אבא בלשון עבר שרית פוקס 26/01/01 העוברים והשבים בעיר וירצבורג שבגרמניה הופתעו: שני מלאכי שמים בגלימות לבנות ענודות כנפיים רקדו ליד כנסייה והניפו שלט כאילו תמים: "האם אתם מאמינים במלאכים?". האשה המלאכית בצמד היא עמנואלה עמיחי, ובעיר וירצבורג נולד אבא שלה, יהודה. בקיץ 99', כשמחלת הסרטן של אביה העמידה פנים שהיא נסוגה, ציפו המשורר האופטימי ומשפחתו לטוב. עמנואלה וחברה שי בן­שבת שכרו קרוון והופיעו באירופה בתאטרון רחוב זוגי. היא מצד המחול, הוא מצד המשחק והפנטומימה.מהעיר וירצבורג, שעזב בילדותו המוקדמת עם משפחתו האורתודוקסית, נשא עמיחי עד לירושלים אבן מבית קברות יהודי עתיק שרוסק בין הריסות בניין. זה קרה במהלך טיול עם בני משפחתו, שבו הראה להם את עיר הולדתו. עמיחי הניח את האבן על השולחן שלו וכתב: "אבן חכמה מכל אבן חכמים, אבן ממצבה שבורה והיא שלמה מכל שלמות"."אבא קרא לי עמנואלה. היו לי תסביכים קשים עם השם הארוך הזה שקשה לבטא אותו". עמנואלה מבטאת אותו במלרע, כלומר: יש עימנו אלה. מתאים לעמיחי לקרוא כך לבת שלו, ולא מתוך התקשטות אגו. הוא פשוט חווה את הנשגב בתוך היומיום, קידש את החולין. זו היתה דרכו להא מין אחרי שעזב את הדת בגיל העשרה. הוא כינה את עצמו בשם "נביא עני", והוסיף: "כשאני מגיע למרום חזיונותי/ אני מוצא את עצמי עם אנשי יום יום/ שיש להם ילדים ועבודה, ודאגות משפחה/ וטרדות בית" ("גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות").לצד חשבון ציני עם האין אלוהים הנוכח, תיעד עמיחי בשירתו את האלהת היומיומי, השגור, המחזורי, הצפוי שבלא צפוי. מייחסים לחיים גורי וידוי על קנאה בעמיחי, שמסוגל לכתוב שורה על בחורה שמוארת באור מקרר, בעוד שגורי, כמו שאמר על עצמו, היה כותב שהיא מוארת באור המדורה. ואילו אלתרמן בכלל היה נצמד לאור הירח, אלא מה. הוא שאב כוח יצירה ממשפחתו, ויצר את המשפחה שלו מחדש בשירה. "המקום שבו כל קופת האהבה שלו היתה, היה הבית", אמר עליו המשורר רוני סומק. "הוא הגיע להבנה שבעולם שבו אין רחמי אלוהים, הסיכוי היחיד ליצור הוא מתוך אהבה".עמיחי הפך לפעמים את השירים שלו ליועצים בענייני ילדיו. פעם הוא שואל את השיר "איך אפשר להשתלט על ילד פרא?", ופעם הוא מדווח לו על מחלת הילד שאת חומו הוא מודד. ולא פעם הוא מסתכל על ילדיו ורואה אותם בגלגול אימתני: חייל שנפל, איוב המתגרד. האושר מטשטש הכל אני לא מופתעת לפגוש עמנואלה עמיחי כזאת ולא אחרת. כי עמיחי, בעיני, הוא המשורר בעל הכוח המרפא הגדול ביותר בשירה הישראלית. פוצע וחובש באותו השיר. והבת שלו, אפילו כשהיא אבלה ומבוהלת, היא אשה צעירה מוארת ומנוחמת. עמנואלה עמיחי, 22, נראית, נשמעת ונחווית בדיוק כמו בת של עמיחי. מרגישה בבית בתוך העולם, משוללת נוירוזה (גלויה לפחות, כי בריקוד שלה היא אומרת שיוצאים ממנה זרמים אחרים). ואם לומר בפשטות: היא נראית כמו פרי אהבה. יהודה עמיחי נפרד ממשפחתו הראשונה אחרי שפגש בחנה כשהיה בן 39, בתחושה של אהבה הכרחית וחד פעמית. נולדו להם שני ילדים (בנוסף לבנו רוני מנישואיו הראשונים): דוד ועמנואלה. כשנולדה עמנואלה היה כבר בן 53. אשתו היתה צעירה ממנו ב­15 שנה. "את אדם טרי ואני אדם מן הקירור", כתב אולי על עצמו ואשתו.עמיחי למדה מחול בתיכון האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, וקורסים במשחק בבית הספר של סטלה אדלר בניו יורק. בעקבות המפגש עם שי בן­שבת, בוגר אסכולת המשחק "המעגל הפתוח" של אמיר אוריין, שמעמידה את חוויית השחקן לפני הטקסט הכתוב והבימוי, היא מלמדת בסדנאות משותפות עם בן­שבת. הסטודי ו הצנוע שלהם בדירתם שבמרכז ירושלים נקרא באנגלית Moving Theatre"", כמו שאומר השלט על דלת העץ הירוקה. בלי מאמץ אפשר לגלות קשר בין השקפת העולם האמנותית שלהם ובין עולמו של אבא עמיחי. לזה עוד אגיע בהמשך, כשבן­שבת יצטרף לשיחה. לקראת הופעת המחול שלה בערב לזכר אביה, שמקיימת אגודת הסופרים ועורך ומנחה מאיר עוזיאל, אשר תוכננה ליום חמישי 25.1, הצעתי לה להיפרד מאבא שלה במילים, ברשות הרבים. עמיחי אמרה: "הכל עוד ככה במין מערבולת. אני עדיין מעבדת. זו מין פרידה כפולה, פרידה מהאיש הבריא וגם פרידה מהאיש החולה. אני מוצפת. אני מנסה שזה לא יישמע יומרני, אני רוצה לתאר לך את הטוב שלו גם בתקופת המחלה. עם כל הקושי של המחלה היתה בו המון שמחת חיים. רוב הזמן הוא היה מלא אהבה".­ את בת למשורר גדול שלא היה מאוהב בסבל כמו רוב המשוררים בארץ, אדם שהגדיר עצמו כאיש מאושר ושורה נפלאה שלו מתארת את אמנות האיש המאושר: "חוכמת השיר להשתמש בשפה מדויקת של כאב כדי לתאר את הטוב שבחיים"."אני חושבת באמת שהוא היה איש מאושר מטבעו. מאוד שלם עם עצמו כאדם, כאב, כבעל. היה בו משהו טוב, אמיתי כזה. יש לו שיר בשם 'ד יוק הכאב וטשטוש האושר', שבו הוא מתאר איך אנשים מצליחים להגדיר מאוד טוב כאב: כאב קורע, כאב מנסר, כאב שורף, אבל האושר מטשטש הכל.עמיחי מביאה את הספר "פתוח סגור פתוח" מהמדף: "שמעתי אומרים/ אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא, הרגשתי כמו בשמים... ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם/ את האושר העמום ואת השמחה".­ לכן קרא לעצמו "נביא עני"."כן. איש משפחה ואיש שבאמת אוהב אנשים. זה נשמע ססמתי להגיד 'אוהב את החיים', אבל זה ככה. איש שחי את החיים בדרך הכי אמיתית והכי נכונה בשבילו. במין שלווה וכנות אמיתית ויושר".­ היו לו שעות הסתגרות של כתיבה?"לא. לא היתה סיטואציה שפתאום שקט בבית כי אבא כותב עכשיו וכולם מתבקשים לעזוב אותו במנוחה. אני מתארת לעצמי שכשהמשפחה היתה בחוץ הוא כתב. בגלל שהוא חי את זה כל כך, זה היה טבעי. נמצא קצת בחדרו כמו כל אדם, יוצא החוצה, מטייל".­ ומבשל."כשהייתי חוזרת מבית הספר ברוב המקרים הוא היה בין הסירים מכין ארוחת צהריים, מחבק אותי עם מגבת מטבח". לב לא מתמרד ­ קראתי פעם שאמר כי קיווה להאריך ימים כמו סבתא שלך שנפטרה בגיל 88. "כן, הוא קיווה ללכת בעקבותיה כי סבי מת צעיר יחסית, קרוב ל­60. אבא כתב על קברו של סבא: 'הלך בטרם עת בלב שלם ולא מתמרד'".­ גם אביך לא היה מורד מוחצן. הוא מרד באמונה דתית, מרד בסגנון ההרואי של השירה הלאומית, אבל עובדה שלב לא מתמרד, כמו שכתב על הקבר של סבך, הוא ערך חיובי בעיניו."בשביל להגיד מה שאתה רוצה להגיד אתה לא צריך לבחור צורה אופוזיציונית, מרדנית, מזעזעת ­ רק כדי לזכות בתשומת לב והכרה. אבא בחן את הקיים, האיר אותו, הראה נקודות מבט שונות שלו. זה מה שאבא שלי עשה. וזה היופי ולכן כל כך הרבה אנשים מצליחים לקרוא את הדברים שלו, אפילו אנשים דתיים, למרות שיש לו ביקורת על הדת. אני חושבת שיש הרבה יותר חוכמה בלהשלים עם מה שיש, עם מצבו ועם מצב האדם והחברה. זה יותר חזק ממרד. את זה קיבלתי מאבא. לא תמיד צריך לזעזע בשביל להגיד מה שאתה רוצה. לא תמיד צריך למרוד. זה לא תנאי הכרחי כדי להיות אמן. קשה לי לקשר את המילה 'מרד' עם אבא. הוא חידש, גם באופן הכתיבה שלו, וזה היופי. המרד שלו היה מרד מלטף. לא אלים ולא ד ווקאי".­ וכך היה גם כאבא?"הוא קיבל את זה מבית הוריו. לתת פשוט המון אהבה והמון אישור להיות מי שאתה. וזה בעיני סוג של מרד: לדעת באמת מי אתה ומה אתה רוצה. אנשים לפעמים מתמרדים נגד עצמם ונגד החברה כי הם לא קיבלו עוד את מי שהם".­ את יודעת שהיו משוררים שקינאו בו או עקצו אותו על שום שידע, כמו שאומר ידידו המשורר רוני סומק, "לאיית בשיריו את המילה 'אושר'". אחד המשוררים הבולטים אמר שהוא כותב לאפידרמיס, שזה לא יותר מדי עמוק. זכור לך שאבא שם לב לזה? "לא ידוע לי. אבל הכל חוזר לזה שהיה משהו מאוד אמיתי במה שהוא עשה. לכן, עם כל זה שאתה חשוף לביקורת, אם אתה שלם עם מה שאתה עושה אז פחות משנה מה אומרים. אם אתה שלם עם מה שאתה עושה אז הביקורת הזו לא יכולה להרוס".­ אבא שלך רחוק מלהיות משורר מיוסר המתלונן כביאליק על תשלום הבערה שלו בחלבו ובדמו. אולי אבא שלך המס את היסורים באירוניה והומור. זה היה המרד שלו באלוהים שאינו מרחם."היתה לו ביקורת על מקומו של האל, האם הוא נמצא בכלל, ומתי, ולמי".­ הוא הלך לבית הכנסת מאז שעזב את הדת?"לא. הטקסיות הזאת לא דיברה אליו. אבל הוא אהב דו וקא להדליק נרות. בשבת. בחנוכה".­ ידעת שאת בת של נישואי אהבה שהקריבו למענם נישואים אחרים. ילדים מרגישים, יודעים דברים."כן. ככל שהתבגרתי הבנתי איזו מערכת יחסים מדהימה היתה להורים שלי. גדלתי בבית מלוכד, אוהב, אמיתי, בגלל האהבה הגדולה הזאת".­ והנישואים הקודמים הטילו צל?"לא. רוני, בנו של אבא מהנישואים האחרים, היה מגיע אלינו בימי שישי".­ אבא היה אחד האמנים הנדירים שממש שאב כוח מהמשפחתיות."וגם מהאהבה".­ כולם רוצים אולי, אבל לא כולם משיגים. "נכון. ולו היתה רגישות להבחין באמת. ההתעסקות בתוך הנפש היתה כל כך אמיתית. זאת היתה ההצלחה שלו: לדבוק בעקרונות שלו ובאמנות שלו לאורך כל הדרך."הוא כתב את החיים שלו. אהבות שהיו ונגמרו, מלחמות. פעם אמר שכשהוא נמצא עם אשה הוא לא רץ הביתה לכתוב על צווארה הענוג והלבן, הוא לא אומר לה: 'רגע, חכי, יש לי משפט'. הדברים הבשילו בתוכו, הובנו, הושלמו, התבגרו ואז רק יצאו החוצה. בגלל זה הדברים יצאו שלמים. הם לא התפרצו לתוך מרד הפגנתי".­ היית מגדירה אותו כאוהב אדם?"הוא נורא אהב אנשים ולכן אהב את המשפחה. אני נזכרת עכשיו שכשהייתי קטנה היינו רוקדים בסלון שנינו. הוא היה שם מוזיקה קלאסית, אני הייתי הנסיכה והוא היה הנסיך שמחפש. הוא נורא רצה ללוות אותי לשיעורי המחול הראשונים שלי. תמיד היינו הולכים ביחד. מהבית בימין משה ועד המושבה הגרמנית. הוא היה קוטף לי בדרך פרחים צהובים, בובאלעס כאלה. והיה ככה מציץ לשיעור". אלוהים לא מרחם ­ את מבצעת מחול לשיר "תוספת לחזון השלום". "זה ריקוד לזכרו, כי אולי הוא יושב בקהל. זה ילדותי, אני יודעת. אני רוצה להודות לו על הדרך שבה נתן לי חופש כבן אדם להתפתח, ואת היכולת שתרם לי להעריך דברים גם אם הם נראים פשוטים. זה לא שאני קמה כל יום עם חיוך: 'איזה יופי, יש לי ביצה במקרר ואני מאושרת'. הוא גם לא היה כזה. זה לא היה מין אושר של חיוך מרוח. זה היה סוג של צניעות. לדעת שיש אומללות גם, והיא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואתה מחפש רק להיות כן עם עצמך, ואז אתה שלם".­ להשלים בדיעבד עם מצב עניינים קיים, כמו שאומר אחד מגיבורי סמואל בקט."בדיוק. אתה משלים בדיעבד כי זה תהליך החיים. אני עכשיו בתוך הבדיעבד, לאחר ההתמודדות עם המחלה של אבא". ­ ההתמודדות מכילה גם כעס?"יש בי כעס לא רציונלי. כלומר, אין לי על מי לכעוס. אם היה לי אלוהים שהייתי יכולה לכעוס עליו הייתי שמחה. זה כעס שבא ממקום של כאב. כשאשלים עם הכאב גם הכעס יתאזן".­ וריקוד כזה הוא צורת התאזנות."כל התעסקות בו היא איזשהו תהליך איזון. אבל זו תהיה התמודדות יומיומית עד סוף החיים. היה לי חלום בשבעה. חלמתי שהוא שוכב ככה על מיטה והפנים שלו חולות, והוא היה מאוד­מאוד חולה למראה, וכל המשפחה עמדה ככה מסביב למיטה. ופתאום הוא מתרומם ולאט­לאט הפנים שלו מתמלאות והוא אומר, ואני זוכרת ששמעתי קול: 'אני מבקש שכל אחד ישמור לו חיוך להלוויה'."כל לילה יש ציפייה כזאת לחלום, כי זה סוג של תקשורת". ­ מרדת בו פעם?"לא באמת. בגיל ההתבגרות היה לו נורא קשה כשהייתי יוצאת לרקוד בדיסקוטקים וחוזרת בארבע בבוקר. הוא היה נשאר ער. היו לי מלחמות איתו. היה יושב ומחכה וכשהייתי נכנסת לפנות בוקר הביתה הייתי מריחה ריח פייפ. והיו אמהות שידעו לצפות לטלפון ממנו בשלוש בבוקר. זה היה לי קשה כילדה, הדאגה הזאת. הוא קרא לעצמו 'דוב דאגות': 'אני גמל עם דבשת של רגשות. אני דוב דאגות'".­ דאגנות כזאת יכולה להעיק, לא?"כנערת תיכון היה לי נורא קשה שדואגים לי. זה קטע כזה של 'תפסיקו לדאוג' ו'אני ילדה גדולה' ו'למה אתה נשאר ער?'".­ קשה לפעמים להרגיש שאתה מין אוצר כזה."כן. בייחוד בגיל כזה שאתה מאוד רוצה לחפש את העצמאות ואת האישיות. אבל זה לא היה משהו... זה תמיד היה משעשע כי החברות שלי היו צוחקות מזה. כזה דוב חם, אמ רתי לך. יש עוד שיר שהוא אומר על עצמו: 'כמו דוב צעצוע גדול ושעיר/ שמלטפים אותו ומשחקים איתו/ כך יזכרו אותי ויזכירו לבניהם אחריהם' (מתוך "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות"). "השירים, אני מסתכלת בהם המון, זה סוג של קשר אחרון שהוא כתוב, שהוא מוכח. יש לי כזו תעודה שזה באמת היה כך. ויש שיר שאומר שגם חומה וגם אב לא באמת יכולים להגן. מה שנשאר זה רק לאהוב".­ את חושבת שהוא השאיר לך צוואה רוחנית? תפישת עולם?"הוא נתן לי פעם עצה בתוך שיר שנקרא 'בני מתגייס' ("פתוח סגור פתוח"). הוא כתב: 'עכשיו גם ילדתי/ התגייסה לצבא', והמשיך בבית הבא: 'ואני רוצה לתת לה עצה:/ אל תשכחי את הכוח העצום של שיער נפתח/ ואת הכוח העצום של שיער אסוף בקפידה/ כדרך הרקדניות'".­ מה הבנת מזה? "מאוד הבנתי את זה. זה כאילו מה שהוא אמר פה, אל תשכחי את הכוח הזה של שיער נפתח, שזה פורקן וחשיפה ושחרור ומיניות, ואת הכוח של שיער אסוף שזה אסתטי ומחושב ומרוכז. שצריך להעריך ולחיות את שני הצדדים האלה. כי לשניהם יש כוח."ויש שיר שבו הוא כותב עוד הצעת חיים לילדיו: 'אני רוצה להוסיף שני דברות לעשרת הדברות./ זהו הדי בר האחד­עשר: לא תשתנה./ וזה הדיבר השנים­עשר: השתנה, תשתנה. גם אבי המת הוסיף לי את אלה'".­ מין מורשת משפחתית מדור לדור."כן. זה מתקשר לאהבה ולמרידה, לפתוח ולסגור. זה שתשתנה אבל גם אל תשתנה. שבתוך השינויים שאתה עושה תשמור על עצמך. עליך, על האמת שלך באמת. על מה שאתה באמת מאמין בו". האוהל על הפסגה ­ הוא כתב שירים חושניים, ארוטיים. זה הביך אותך?"כילדה זה היה נורא מצחיק אותי. מביך. מה, אה, אבא, מה לו ולזה? אבל ככל שהתבגרתי הבנתי איזה רגישות וחושניות מקסימה שמדברת לנשים וגברים כאחד".­ מה דעתך על מילות השיר "כשאמות אני רוצה שרק נשים יטפלו בי בחברא קדישא/... ויעשו בגופי כטוב בעיניהן"?"זה שיר מקסים. התעסקות בנושא קשה, המוות, שהעסיק אותו כל חייו, אבל עם הומור שנורא אופייני לו. כשאני קוראת את זה זה מעלה בי מין חיוך עצוב כזה, הנה, הוא מתאר כאן טקס סיכה בשמן בידי נשים: 'ויסוכו את בשרי בשמן בשום למשוח אותי למלך המוות/ ליום אחד/ ויסדרו באגן ירכיי, כמו בקערת פירות'".­ איזה מהשירים שלו על מוות מתאים למוות שלו?"אולי השיר שדווקא מדבר על החיים. על אנשים שמטפסים על הר ומשאירים את האוהלים שלהם ככה עם דגלים בשביל לאסוף אותם בדרך חזרה. והוא, כל החיים שלו, הוא אומר שם, הם כמו טיפוס על הר. אבל כשהוא משאיר אוהלים הוא יודע שלעולם לא יאסוף אותם בחזרה. הוא יגיע לפסגה קל, משוחרר, בלי ציוד. משוחרר מהקיום פה שאינו קל".­ אבא ביטא תחושה שאולי לא יזכה ללוות אותך לגיל בו גר בגלל גילו?"הוא לא דיבר על זה. הוא כתב על כך שאולי לא יהיה חלק מהעולם המתפתח שלנו". ­ חשבת עליו כאבא מבוגר?"הוא היה איש כל כך פעיל, זה לא הורגש. הולך לשוק, מצטרף לטיולים. הנה, שיר עלי: 'ילדתי הקטנה מסתכלת' ("מאדם אתה ואל אדם תשוב"):"'ילדתי הקטנה מסתכלת לתוך עיני/ כמו לתוך חלונות של בית אבלים אפל,/ אבל היא רואה בתוכו/ חתנים וכלות מתכוננים לטקס./ ילדה קטנה מלאת מזון/ כלי גדוש אושר, שק מתוק... סימן הלידה הקטן/ יזכיר לה גם שנים אחרי מותי/ שנולדה לאביה יהודה ואמה חנה/ ביום קיץ יפה'."את רואה, זה על סימן שיש לי פה בברך".­ היתה תלונה עליו שלא נקט עמדה פוליטית חדה ברורה. נדמה לי שאמר שזה דוחה אותו. "נכון. הוא לא אהב את שירת השמאל מסביב לחומות, את כל החגיגות והחיבוקים סביב השלום. הוא תמיד אמר ששלום צריך להיעשות על ידי עורכי דין. ואז יבוא הזמן לנשיקות וחיבוקים ופרחים".­ היתה ציפייה שאביך יקבל פרס נובל. הוא הצטער שלא קיבל לבסוף?"אני משערת שזה משהו שהוא מאוד רצה". ­ ומה ההסבר שלא קיבל לדעתך?"את צריכה לשאול את הוועד. אני יכולה להגיד מניעים פוליטיים ואלף ואחד דברים, שהם מאוד נכונים דרך אגב. אבל זה שאומרים אותו נשמע באמת פאתטי, אז אני לא רוצה להיכנס אליו". חזון הדת החדשה שי בן­שבת, 27, ראה לפני יותר משנה את עמנואלה עמיחי בדיסקוטק, כלומר הבחין בה מיד מקצה האולם: "הפתיחות של הריקוד שלה הקסימה אותי. ראיתי נפש נקייה, מיוחדת, אבל מורכבת. היתה הילה סביבה. ניגשתי אליה".­ ומה את ראית? עמיחי: "אמרתי לעצמי, איזה איש קטן ומגניב, מין בליטה בתוך ההמון. היה משהו מאוד מכני בתנועה שלו, אבל גם רך. אה, חשבתי. יש פה משהו חדש".בן­שבת גדל בבאר­שבע לאב סנדלר ואם ספרית ומניקוריסטית. אחותו היא המשוררת ציפי שחרור. שאלתי על המפגש בין בת המשורר הלאומי ובן הסנדלר אבל השאלה התמוססה בחלל החדר בחוסר עניין, כי: אל"ף, עמיחי, שהעולם הספרותי הבינלאומי מריע לו ומשוררים נשבעים בשמו, היה איש עממי, וכמו ששי אומר: "זו משפחה חמה ורגילה. הייתי משתמש בביטוי 'עמך'". בי"ת, השאלה היותר מעניינת היא מה הוליד המפגש בין עמיחי לבן­שבת.כשנפגשו היה בן­שבת שחקן בתאטרון הרחוב הרדיקלי אורתו­דה, שהעלה מופעים מטלטלים כמו "מטרבין" ו"חיילים בתחתונים", שבהם נראה רבין נרצח מחדש דרך פולחני זיכרון קיטשיים, וחיילים בטיטולים התהלכו כמטרות חיות וירו באויב דמיוני. אפשר לומר שעמיחי מיתנה את הזעם של בן­שבת בעזרת השקפת עולם שקיבלה מאביה (ואולי מאמה חנה, אשת חינוך ומרצה בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית). השקפה האומרת שכעס מטשטש את החוויה והאמירה. בן­שבת: "הייתי בוטה ועכשיו אני טוען שאפשר לעסוק באותם דברים עם קצת יותר רוך".בן­שבת הביא לעולמה של עמיחי השקפת עולם אמנותית מסודרת שיוצאת משיטת אוריין, שאחד מעקרונותיה הוא לא להתבוסס בסבל בלבד. לתת לו ביטוי כדי למצות אותו ולפנות מקום לסליחה, נחמה, הבנה, אהבה. בן­שבת מנחה סדנאות, עמיחי היא אסיסטנטית ומלמדת תנועה.­ יש משהו שבוער לכם להגיד לעולם?בן­שבת: "כן. להיות טוב".­ להיות אדם טוב?"להיות בן אדם טוב. זה מה שמעסיק אותי. אני עובד על זה כל יום".­ הגדר."בן אדם שמקבל, בן אדם שפתוח, בן אדם שמנומס, בן אדם שאכפת לו".­ אולי זה באמת טרנד חדש של פרוץ המילניום שיחליף את הפוסט מודרניזם המנוכר והא­מוסרי. ואני לא צוחקת. בני ה­30 הכזה כאילו, הלא מתחייבים, ממש מעוררים פיהוק. עמיחי: "נכון, זאת דת חדשה. זו השאיפה. להיות טוב".בן­שבת: "תיקון עצמי, תיקון חברתי".עמיחי: "זה מתקשר עם מה שאמרתי לך קודם. התיקון לא יהיה שלם אם לא תעבד אותו בתוך עצמך, ורק אז אתה בשל לצאת לחברה".בן­שבת: אנשים שבאים הנה עסוקים בלהיות טוב לזולת. כן, זה מעסיק אותם. נדמה לי שאנשים נעשים יותר מקבלים,יותר סובלנים בארץ. יותר מעורבים ואכפתיים".כאן אני משתתקת במבוכה, מהרהרת איך להניח על דף עיתון את התרבות המוזרה הזאת שנקלעתי אליה. במקום וידוי רגשני על אבא קיבלתי שיחה על אנושיות ויצירה מתוך אהבה, ובלי אשרם ומיסטיקה. ככה ישר בפרצוף, תמימות ואמונה בטוב, ובלי ספר תפילה. ­ עמנואלה, איזה שיר מבטא בזיכרון שלך את אבא שלך?"יש שיר שבאמת מייצג אותו כמו שאני רואה אותו. איך שהרגשתי אותו. שיר פשוט ומקסים:'אנשים באולם המואר עד כאב/ דיברו על הדת/ בחיי האדם בן זמננו/ ועל מקומו של האלוהים./ אנשים דיברו בקולות נרגשים/ כמו בנמלי תעופה./ עזבתי אותם:/ פתחתי דלת ברזל שכתוב עליה /"חירום" ונכנסתי לתוך/ שלווה גדולה: שאלות ותשובות'."כשאני קוראת את זה אני פשוט רואה אותו מספר את זה. אני ממש רואה את הפנים עם העיניים. הוא היה כזה. הוא היה איש של שלווה גדולה עם המון שאלות והמון תשובות. החירום שלו היה השלווה. וזאת אירוניה כמובן. דווקא אותה דלת שכולנו רואים כל החיים, שכתוב עליה 'חירום', דווקא בה השתמש כדי להגיע אל אותה שלווה גדולה, אל אותן שאלות ותשובות. כך קורה בתהליך יצירה: במצבי חירום אתה מגיע לאיזושהי שלווה כשעולות בך שאלות ותשובות".