הפיתוי. משחק אמיתי בעוד רובנו מתקנאים בעובדי תעשיית ההיי- טק חושף ד"ר גדעון קונדה את המנגנון האפל המניע את התעשייה הנוצצת דוד לביא 26/01/01 בחברות היי­טק רבות בישראל עובר לאחרונה מיד ליד ספר לא גדול, שהצליח בחודשים האחרונים להפוך לתנ"ך של אנשי התעשייה, "מהנדסים תרבות" שמו. מתכנתים טרוטי עיניים, מהנדסים גדושי סושי ומנהלי פרויקטים מובטחי אופציות נצפים באזור התעשייה בהרצליה פיתוח, כשהספר תחת בית שחיים ומבט של תימהון בעיניהם. סוף­סוף מישהו כתב עליהם ולא על האופציות והשיאצו, נקודות הנוסע המתמיד, המנוי לבריכה ויתר הפינוקים שמעניקה להם החברה, אלא על "העניין עצמו" ­ על הדרך המתוחכמת והפתלתלה שבה שולטים ענקי ההיי­טק בעובדיהם; על הדרך שבה הם משתלטים לצורכיהם על עולמו הרגשי של העובד; ועל המניפולציות של הענף, בכל הנוגע ליחסי עובד­מעביד.המחבר, ד"ר גדעון קונדה, אנתרופולוג מאוניברסיטת תל­אביב, כתב את הספר אחרי שהייה בת שנה במפעל היי­טק אמריקאי גדול. המשבר בענף ההיי­טק הישראלי יהפוך, כנראה, את משנתו של קונדה לאקטואלית יותר: חברות קטנות יימחקו, החלומות לעשות מכה ובגדול ייגנזו, ומי שייוותר בענף הם בעיקר הענקים, החזקים והמתוחכמים, שישלטו בעובדיהם בטכניקות פיתוי ואיום שמזכירות לעתים את "האח הגדול"."המשבר הנוכחי י שנה את הענף", מעריך קונדה. "ישראל, בגלל הבעיות הביורוקרטיות הקשות שלה, המכבידות על בניית מנגנונים גדולים, הפכה למדינה של סטארט­אפ עם אחוז חברות הסטארט­אפ אולי הגבוה ביותר בעולם ביחס לכלל חברות ההיי­טק. אני מעריך שנזרום לאיזה סוג של נורמליות. סביר להניח שהקושי להשיג כספים מקרנות הון סיכון יגרום לסגירת חברות סטארט­אפ רבות, והחזקים יתחזקו". מודל חדש של פיקוח קונדה, 48, נולד בתל­אביב, למד בעירוני ט', שירת בצה"ל כקצין תותחנים, למד כלכלה לתואר ראשון ופסיכולוגיה לתואר שני. את הדוקטורט עשה בלימודי ארגון בבית הספר לניהול של אם.איי.טי (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). את הספר "מהנדסים תרבות ­ שליטה ומסירות בחברת היי­טק" כתב במקור באנגלית, אחרי שנה בעמק הסיליקון. לפני חודשים אחדים יצא הספר לאור במהדורתו העברית (הוצאת חרגול), אבל רק בשבועות האחרונים החלו התובנות המרכזיות שלו לחלחל אל פועלי התעשייה.ד"ר קונדה לא אוהב את המונחים "עבדי היי­טק" או "כורי הפחם של המאה ה­20", שהודבקו לאנשי התעשייה, בעיקר למתכנתים בדרגים הנמוכים. "תנאי החיים של פועל רומני שבונה את בנייני ישראל", הוא אומר, "עלובים לאין שיעור מאלה של המתכנת שמרוויח הכי רע בהיי­טק הישראלי". עם זאת, לדבריו, משהו מעניין מאוד מתרחש בממלכת ההיי­טק, המהווה עולם סגור למרבית הציבור בארץ, והוא מערכת מכוונת של טשטוש גבולות בין האני של העובד ובין החברה."מה שמאפיין את כל מקומות העבודה הגדולים בענף ההיי­טק", מסביר ד"ר קונדה, "הוא העובדה שהם מבוססים רובם ככולם על עובדים מקצועיים ב עלי מיומנויות מאוד גבוהות המשתייכים למעמד בינוני, ויש להם ציפיות להיות מעמד בינוני ומעלה. אופי העבודה שלהם מחייב השקעה מאוד גדולה, ולא מאפשר הכוונה יומיומית. אם אני אומר לך: 'תבנה לי מחשב חדש; קח שנתיים ועשרה מיליון דולר', אז מה אתה צריך לעשות מחר בבוקר? מתי תבוא לעבודה? ממה תתחיל? כמה שעות אתה צריך לעבוד? איך אני יכול לפקח עליך, זה בכלל אפשרי? יש פה בעיה מבנית, שנוגעת לכל העסקים שיש להם עובדים מיומנים, בעלי הון אינטלקטואלי שהוא בשליטת העובד."כיוון שהמודלים המקובלים של פיקוח על העובדים לא יכולים להצליח בחברות היי­טק, נוצר כאן מודל פיקוח שנשען על וולונטריות של העובד; על היכולות לגייס אנשים באמצעות רצונם הטוב, באמצעות הרגש, באמצעות ההזדהות, באמצעות הנכונות שבאה מבפנים. ניהול אנשים דרך רצון של אנשים. זה דבר שבעצם יש בו סתירה פנימית".­ אתה אומר שחברות ההיי­טק בעצם יצרו בלבו של כל עובד מעין שוטר פנימי שתפקידו לדרבן, בשם החברה, את העובד להגיע להישגים?"בדיוק בזה הספר שלי עוסק. איך חברות ההיי­טק התגברו על מנגנוני הפיקוח המקובלים בארגונים. גיוס הוולונטריות, שכנוע, חינוך ועיצוב האישיות של העובד הם פתרונות שהומצאו כבר לפני למעלה ממאה שנה כדי לתקוף את הבעיה הזו, אבל חברות ההיי­טק הפכו את זה לאמנות. יש משפט בספר שהוא מוטו: 'אתה לא יכול להכריח אותם. אתה חייב לגרום להם לרצות'."בחברות סטארט­אפ קל יותר יחסית לשלהב עובד, להפעיל את השכנוע הפנימי שלו. אנשים נותנים את נשמתם, משלמים מחיר כבד בחיי משפחה, כשמה שמעניין אותם זו האפשרות לזכות באיזשהו פרס ענקי ואולי גם אתגר הנדסי שהוא חלק ממהותם של אנשים מסוימים. יש אנשים שמתחברים לאסתטיקה של ההנדסה. ויש גם סוג של יחסים קולגיאליים שהם אלטרנטיבה למערכות הביורוקרטיות הגדולות, יש חבר'ה ואחווה, ונביא לך פיצות וסושי כמה שאתה רוצה, רק תיתן את הנשמה שנתיים­שלוש, תרגיש פה כמו בבית ואחר כך תהיה עשיר לכל החיים. וזה עובד."אנשים מוכנים לישון בלילה על מיטות שדה בבנייני היי­טק באזור התעשייה באור­יהודה או ביבנה ולהיות חלק מהחלום. לא במקרה זה עובד. חברות גדולות רבות מעדיפות כיום לא להשקיע בפיתוח, אלא לחכות שקרנות הון הסיכון ישקיעו בחברות הסטארט­אפ ואחר כך לקנות את חברות הסטארט­אפ המצליחות. זה בעצם סוג של פתרון ני הולי". הגורו ­ בנקודות מסוימות זה מזכיר לי דווקא את ש"ס. גם הם רצו חלום שיתקן מציאות, לעקוף ביורוקרטיה, לגייס חיילים לצבא תרבותם המתהווה ולהמציא תרבות עם ערכים וסמלים משלה."ההשוואה הזו נשמעת מוזרה אבל אני מאמץ אותה. אם חושבים על זה רגע ברצינות, גם ש"ס היתה בעצם סטארט­אפ, סטארט­אפ שהצליח. מוביל הסטארט­אפ, הרב שך, הגה רעיון להמציא כוח שיוביל את תלמידי הישיבה המזרחים וכך הוא יוכל לשלוט בהם, והתברר פתאום שבסטארט­אפ ש"ס יודעים לעשות טכנולוגיה פוליטית לא פחות טוב מהמפלגות החרדיות הוותיקות, ושלמוצרים שלהם יש שוק טוב יותר והם היום סיפור הצלחה מדהים. ש"ס היא למעשה כיום האיי.בי.אם של המפלגות החרדיות."אגב, נקודה דומה נוספת בהשוואה בין ש"ס ובין ענקי הטכנולוגיה האמריקאים מסוג זה שכתבתי עליו הוא הנוכחות של הגורו. כמעט כל סטארט­אפ טוב הוקם על ידי גורו כריזמטי וקבוצת תלמידים שהרגישו מחויבים לרעיון. מה שמעניין הוא שכמו בש"ס, גם אחרי הצלחת הסטארט­אפ וגדילתו למנגנון משומן ומשגשג, לא מוותר הארגון על דמותו של הגורו הקדמון".­ מה נותנת דמותו של הגורו לחברות ענק מצליחות?"כשמדובר בחברה ט כנולוגית גדולה, כבר קשה לה לגייס עובדים רק על סמך רוח הצוות, החבר'ה והתקווה להתעשר כמו בסטארט­אפ. אז מנסים לגייס עובדים באמצעות הכריזמה של המייסד. זה לא מקרי שבצ'קפוינט אתה שומע את השם של גיל שוויד ללא הרף, או שבסאיטקס מדברים על אפי ארזי כעל אב רוחני."בשער החברה האמריקאית שבה ערכתי את המחקר היה ביתן שמירה שבו כל עובד היה נדרש למסור לשומר את כרטיס העובד שלו בבוקר, בכניסה למפעל. אם היית מרים את העיניים, היית רואה שני מסכי טלוויזיה אשר מהם מבצבץ ראשו של מייסד החברה, שמדבר על הערכים של החברה שלו, על תרומתה לעם ולכלכלה האמריקאית ועל חזונה. אחת המטרות של זה היא להניע את העובד למוטיבציה גם כשלא מדובר בחלום האישי שלו."דרך אחרת היא לתת תחושה של פסאודו סטארט­אפ על ידי כך שחברה ממוסדת מעניקה לעובדים אופציות או מניות, ויוצרת אקלים רגשי של שותפות כאילו היה מדובר בסטארט­אפ."דרך נוספת לגיוס המוטיבציה של העובדים היא באמצעות טקסים שונים: ישיבות, פגישות צוות, ימי משפחה, בילויים משותפים, הרבה מאוד פעילויות שנועדו ליצור תחושה של קהילה".­ מהשימוש שלך במילה "טקס" אני מבין שלא כל אותם אירועים צוותיים הם מחויבי המציאות העסקית של החברה."תראה, בצבא הייתי קצין תותחנים. מתי היינו עושים ישיבות צוות? בשתיים בלילה. כולם מגיעים טרוטי עיניים, מכורבלים בדובון, מתחממים בקפה. זה טקס. אנחנו הגברים עובדים בלילה, לובשים דובון, עושים ישיבות."מה שקורה בעולם הזה של טקסיות זה לא רק זיבולי מוח, אבל אחד הקיטורים הראשונים של מהנדסים בחברות היי­טק על ישיבות צוות שלהם זה ש'מזיינים שם את המוח בלי הפסקה'. אבל יש לזה תכלית, להניע את העובד, לייצר אצלו מוטיבציה, להדגיש לוחות זמנים ועוד". טשטוש הגבולות בין הבית למשרד טריק נוסף, אומר ד"ר קונדה, לעודד יצרנות, חריצות ומוטיבציה אצל העובדים בענף ההיי­טק הוא טשטוש מכוון בין העבודה לחיים הפרטיים. חיי התענוגות של עובדי ההיי­טק הם לא רק "תנאים" שנועדו לשפר את איכות חיי העובדים ולפתותם, אלא למעשה נועדו ליצור אצלם תחושה שהחיים הפרטיים וחיי העבודה שלהם ­ חד הם. תחושה המאפשרת לחברה, בין היתר, ליצור קהילה שאנשים רוצים להשתתף בה. במגמה זו מעוניינות בעיקר חברות היי­טק גדולות, שאינן חברות סטארט­אפ.אחת התוצאות של יצירת קהילה מלאכותית זו היא הארכת שעות העבודה של העובד.לטשטוש הגבולות שבין העצמי לארגון יש חשיבות מרכזית בהשקפה של תפקיד החבר, כותב ד"ר קונדה בספרו. תפקיד החבר מופנם, מושתת על הזדהות חזקה, קשר ללא הפרד לחברה והעדר גבול ברור בין הפרט לארגון. הוא כורך את האדם השלם ומבוסס על קשרים רגשיים רבי עוצמה המתבטאים ב"להט קנאי" או לכל הפחות בהתלהבות. דימויי הצמיחה והבגרות יוצרים זיקה בין התפקיד לקולקטיב, ובנוסף להם נוצר הקישור שבין קיום מוסרי ואתי ובין ביצוע תפקיד נאות.המצב האידאלי, שעל החבר להיות שרוי בו, הוא של שליטה עצמית ומשמעת עצמאי ת. כאשר אלה נמצאים בהישג יד, האינטרס הארגוני והאינטרס האישי נעשים לאחד.המעורבות העמוקה מעודדת את החברים להשקיע בעבודתם לא רק מאמץ וזמן אלא גם את מחשבותיהם, תחושותיהם ותפישת עצמם. התוצאה ­ טשטוש האבחנות הברורות שבין העצמי לארגון, המוצגת כבסיס לפעולה ארגונית יעילה."ישנן היום בארץ", מסביר ד"ר קונדה, "חברות היי­טק שמעניקות לעובדים גני ילדים שממוקמים בתוך המפעל, מסז', סושי, שירותי כביסה ומה לא, וגם אומרות לעובד: 'אתה יודע מה, תיקח לפטופ הביתה, הזמן שלך גמיש, אתה גם יכול לעבוד מהבית'. יש כאלה שאומרים: 'איזה יופי, אני עובד פלקסי טיים, זמן גמיש, כיף לי', אבל ישנו מי שקולט את טשטוש הגבולות ואומר: 'רגע, איפה כאן הבית ואיפה כאן העבודה?'. גבולות החיים שלו טושטשו, ומה שהמעסיק שלו בעצם השיג הוא הארכת יום העבודה, ויצירת תחושה של מחויבות של כל עובד לקהילה, וכל זה בתוך מערכת תובענית שדורשת השקעה מרובה."ואז, מה שיכול להתמודד עם הלחץ הזה אלה הם רק דברים שהעובד מעלה אותם לדרגה של קדושה. המתכנת הדתי יאמר: 'איזה מזל שאני דתי. הם יודעים שאסור להפריע לי בשבת'. או שתראה מישהו שמכריז ש'ה ילדים אצלי זה דבר קדוש'. רק דברים שהוכרזו כקדושים ישרדו את הלחץ, הפיתוי, הסחף הזה. אנשי היי­טק, שאיתם שוחחתי ואשר הצליחו לתחום גבולות, רואים בכך הישג, סוג של כוח להתמודד עם סחף. וישנם לעומתם אלה שמרגישים שנסחפו ואומרים: 'איבדתי גבולות', 'אני באטרף', 'אני סחוט' או 'אני חולם על זה בלילה'."אז יש פה משחק כפול. זה לא שמחזיקים לך אקדח צמוד לרקה. בעצם מציעים לך משכורת שהיא הרבה פעמים עשירון עליון, שהתנאים הנלווים עוד יותר טובים ושהעבודה הרבה פעמים מעניינת, סוחפת וממכרת אם אתה אוהב הנדסה. בסך הכל סביבת עבודה נעימה, אבל מה, את הלחצים קשה לזהות כי הם לא באים מתוך מערכת עבודה ביורוקרטית סטנדרטית. אם אתה, למשל, עובד במפעל לייצור נעליים, מנהל העבודה שלך הוא הבוס שלך, הוא האויב שלך ומנהל משאבי האנוש הוא זה שבודק לך את הפרמיות. אתה יודע איפה אתה חי. בעולם ההיי­טק העסק שונה. קשה לך לזהות מי נגד מי".­ בגלל שהמעסיק הצליח לגייס לצורכיו את נפש עובדיו, מקום העבודה הוא גיס חמישי בתוך לבו של העובד?"אתה, כעובד, לא מרגיש בלבך גיס חמישי אבל המעסיק הצליח לגייס, לנסות לנהל את העולם הרגשי שלך, את המציאות שאתה חי בה. זה נקרא 'ניהול תרבות'. זה לא שאין פה שיקולים כלכליים אבל עדיין, כשהעובד עוזב חברת היי­טק הוא בדרך כלל עובר לחברת היי­טק אחרת, ויש נכונות אצל רוב האנשים לעצב את עולמם התרבותי בהתאם לסטנדרטים של קהילת ההיי­טק, שיש לה מאפיינים מאוד ברורים: השקעה, התחברות רגשית לעבודה, נכונות להקרבה, ציפייה לפרסים, תענוג מעבודה טכנולוגית, אמונה שזה חשוב ועוד כהנה וכהנה פרמטרים, שאם תצליח להכניס לאנשים יהיה לך ציבור עובדים טוב".­ זה נשמע כמו קונספירציה."אין קונספירציה, למרות שבחברות ההיי­טק ישנם אנשים שתפקידם המקצועי לעשות את זה, מנהלי משאבי אנוש, יועצים ארגונים, מנהלים בכירים. זה לא שחברה מסוימת עושה את זה במתכוון ובקור רוח. זו פשוט תרבות שמתנהלת מעצמה, ולא צריך לתכנן את זה".­ מנהל משאבי אנוש בחברת היי­טק יודע את כל המשמעויות הנסתרות של תפקידו, או שהוא חושב בפשטות שתפקידו לדאוג שלעובדים יהיה טוב?"מה שמרתק בכל העולם הזה של ההיי­טק זה שיש לאנשים מודעות עצומה לכל מה שמתרחש. לא מדובר בפסיכים, אלא באנשים מודעים, שמשתמשים בהרבה אירוניה וציניות לתאר את מה שמ תרחש סביבם, מה שהופך את זה למרתק שבעתיים. מצד אחד מכונת הלחץ האדיר והפיתוי, מצד שני הביקורתיות והאירוניה של העובד, וכל המערכת הסותרת הזו מושכת בכל זאת". היעדר הקביעות לצורך המחקר שלו חי ד"ר קונדה בארצות הברית, ובמשך שנה הגיע יום­יום למפעל היי­טק גדול. "לא במקרה אני לא עובד בעולם ההיי­טק", הוא אומר, "למרות שגם בעולם האקדמי ישנם לחצים, לא מדובר באותם הלחצים שיש בחברות היי­טק. אבל עם זה גם אני שואל את עצמי לפעמים שאלות כמו: 'עד כמה אני צריך לעבוד מהבית?', 'כמה אני מדבר הלילה על נושאי עבודה מתוך הבית?', 'כמה להשקיע בעבודה וכמה לא?', 'כמה לערב את הילדים שלי בנושאי עבודה וכמה לא?', 'עד כמה אני צריך להגשים את עצמי דרך העבודה?'. אלה שאלות שקיימות בכל מקום שבו ישנו עולם שמנסה לעצב אותך באמצעות העולם הפנימי שלך".­ ייתכן שתכלית נוספת של תחושת הביתיות שחברות ההיי­טק מנסות להקנות לעובדים היא בסך הכל מעין תחליף לצורך בקביעות, שחוזה עבודה קיבוצי היה צריך להקנות? בבית שלך אתה הרי לא צריך הסכם שיעניק לך קביעות, אז מקנים לך רק את תחושת הביתיות ולא את הקביעות."שאלת הקביעות היא שאלה מעניינת. בלי קשר להיי­טק, אנחנו מזמן זזים לכלכלה שמקדשת את החוזה האישי ורואה בקביעות עניין שלילי עד בולשביקי, שמתחבר לאסוציאציות של הסתדרות. בהיי­טק כיום אין קב יעות, והצורך הנפשי של אנשים להתחבר לחברה אחת, לקבל קביעות, לא מקבל מענה. אז איך אנשים פותרים את זה? הם תופשים בעיני עצמם את הביטחון התעסוקתי שלהם דרך האופן שבו נראה הרזומה שלהם, דף קורות החיים. הם מסתכלים על קורות החיים שלהם, סופרים את הפרויקטים ואומרים לעצמם: 'הנה, עם הרקורד הזה אני יכול למצוא עבודה. זה הביטחון התעסוקתי שלי'."אבל זה מכניזם שטוב רק לתקופה שבה יש ביקוש לעובדים. שאלה מעניינת מה יקרה כשתהיה נפילה. עד היום ההיי­טק הצליח, ובעלי עניין נטלו חלק מההצלחה הזו וניצלו אותה לשם מתן לגיטימציה לשחיקת ההתערבות החברתית בהבטחת תנאי החיים של העובדים, משום שלכאורה זה עבד יפה גם בלי שמישהו ידאג לביטוח ולתנאים סוציאליים. אבל כשהשוק יתקרר עלולים בהחלט להתגלות החורים של המערכת". נקמת הלילה ד"ר קונדה איננו חף מביקורת חברתית. "עולם ההיי­טק לא רק גורם להגדלת הפערים בחברה הישראלית, הוא גם יוצר את העולם הרעיוני שמשרת את המגמה הזו, שערכיו הם קידוש ההצלחה, ההצלחה בכל מחיר, קידוש כביכול של האינדיבידואליזם, ההתנתקות מהגלובליות והפיכת העבודה לכביכול כיף."ערכי תרבות ההיי­טק חובקים גם את אלה שחיים בעשירון העליון של הענף, עם האופציות והמכוניות המפוארות, אבל גם את ערכי העשירון התחתון של המתכנתים, שפעמים רבות לא יכולים לגמור את החודש, ונאבקים מאבק קיום אמיתי."התקשורת, האקדמיה ויתר הכוחות בחברה, שתפקידם לבקר את התהליך, מוקסמים מצד אחד בלבד שלו ­ הצד הזוהר, שמצליח לגייס את כוחות הביקורת לצדו ולשכנע אותם בצדקת דרכו, ואז התמונה המתקבלת היא כמעט חד צדדית, כאילו כל מה שמייצרת תרבות ההיי­טק הוא דבר נפלא. וכך מוזנחים נושאים חשובים כמו, למשל, עד כמה תורם ההיי­טק לפערים חברתיים."ישנן שאלות שאנשים מתקשים לשאול כמו, למשל, מדוע בעמק הסיליקון בארצות הברית אתה רואה קבוצות אתניות שונות של מהנדסים, שהעובדה שהם שונים אתנית לא מונעת מהם להתקדם, בו בזמן שההיי­טק הישראלי קיב ל את תכתיבי החברה הישראלית וצמצם מאוד קבלה וקידום של ערבים ועובדים זרים, ולא בגלל היעדר כישרון אלא מסיבות פוליטיות וחברתיות".גם ספרו הבא של קונדה, אגב, יעסוק בהיי­טק. הפעם יתמקד בסוגיית ניצול הזמן של עובדי ההיי­טק הישראלי. קונדה אינו מהסס לחטט, במסגרת זו, גם בסוגיות כגון השפעת העבודה בהיי­טק על חיי המין של עובדי התעשייה. "עובדים רבים מגיעים הביתה בלי כוח לכלום", הוא חושף טפח מספרו הבא, "אבל יש כאלה שהיצירתיות וההישגיות בענף מעוררות אותם, ומגיעים הביתה מלאי מרץ מיני, עד שהאשה היא זו שבולמת אותם, לעתים כנקמה על זה שהם לא משקיעים מספיק בבית או בילדים". עיניים גדולות המשבר הנוכחי בענף ההיי­טק הישראלי, ששורשיו בנפילת מניות הטכנולוגיה בבורסה האמריקאית, סדק את הדימוי הנוצץ שממנו נהנה עד כה הענף. אפילו מצליחני הענף נשמעים כיום ביקורתיים יותר מתמיד. "תעשיית ההיי­טק היא כמו בגדי המלך החדשים", אומר דידי ארזי, מי שהקים את נייס ומכר אותה ב­53 מיליון דולר לטרי קום האמריקאית. "הרבה אנשים בתעשייה רואים את הבגדים שתפרו חייטי הוול סטריט ומתחילים להאמין שהחברה שלהם באמת שווה מיליארד דולר, כמו שאומרים האנליסטים האינטרסנטים. אבל האמת היא שאין כלכלה חדשה. ההיי­טק היא תעשייה שפועלת בתוך חוקי הכלכלה הרגילים, ולכן 'כלכלה חדשה' זו המצאה קריאטיבית במיוחד של תעשיית ההשקעות האמריקאית. לכן אין פלא שהיה פיצוץ של בועת הנאסדק. אני מניח שיבואו פיצוצים נוספים ואז תשקוט הארץ".ארזי יושב לו כעת משועשע משהו בלשכתו במגדל האופרה בתל­אביב, קורא שירה, כותב, לפעמים משקיע מעט בהיי­טק, ונהנה מהחיים."בכל הנוגע לטכנולוגיה", הוא אומר, "המציאות הולכת ומתבררת כקשה יותר ליישום מאשר התקוות. זה לא שלא מדברים בסלולרי, זה לא שלא יעבירו וידאו באינטרנט וזה לא שלא צריך פס רחב. אבל כל החידושים הטכנולוגיים האלה, כמה שיהיו חכמים, נכנסים ללב האדם לאט יותר ממה שהאנליסטים צופים."האנליסטים מחשבים לך שאחד מכל שלושה אנשים ידבר בסלולרי, הם מכפילים במספר הסינים או במספר תושבי העולם ואז יוצא להם משהו מופרז ומופרך. בחיים הכל עובד לאט יותר, בעיקר בראש של האנשים. לי, למשל, יש אינטרנט בסלולרי, וזה מתנתק כל הזמן ודי מייגע, כך שאני לא משתמש בו. אני לא אומר שזה לא יגיע. זה יגיע, אבל לא במהירות שציפו".זהר זיסאפל, מייסד קבוצת רד, סבור שהמשבר הנוכחי בענף טרם הגיע לשיאו. "כל מה שמתרחש בארצות הברית מגיע בסופו של דבר לישראל, וגם הנפילה הגדולה בנאסדק תורגש אצלנו עוד מעט. אבל אני אופטימי: זה בדיוק הזמן להשקיע. מחירי מניות הטכנולוגיה נמוכים, אחרי שנתיים של רמות מחירים מנופחות. אני, לפחות, מתכוון להיכנס עכשיו להשקעות".הצלחתן של מירביליס וכרומטיס, אומר זיסאפל, עוררה קנאה רבה בישראל. "כל אחד כאן רוצה להצליח, וזה הביא המון יוזמות, דבר שהפך את ישראל למדינת הסטארט­אפ. כיום חברות הסטארט­אפ גילו את הסיכון, לא רק את הסיכוי. יהיה קשה להן יותר מבעבר להשיג תקציבים מקרנות ה ון סיכון. חשיבותן של החברות הגדולות והיציבות תעלה".חמי פרס, מנהל משותף של קרן הון הסיכון פולריס, נשמע אופטימי. "עוד לא כולם אצלנו הפנימו את המצב, ולא חתכו עדיין בהוצאות. יהיה קושי לגייס הון, אבל הענף יהיה בריא יותר".עוזיה גליל, מייסד אלרון ומי שנחשב מאבות ההיי­טק הישראלי, מעריך שחברות קטנות יתמזגו, כהכרח קיומי. "מיזוג יחסוך כפילות ניהולית ויסייע לחברות הקטנות בתגבור הידע המקצועי שלהן על ידי שיתוף. הבעיה אצלנו היא שהמוח של העובדים מקדים בהרבה את מערכת החקיקה ואת החשיבה השלטונית, שהיא מערכת מפגרת ביחס למדינות אחרות. הביורוקרטיה האמריקאית לא פחות ביורוקרטית מהממסד שלנו, אבל שם למדו לפחות לייצר חוקים שמתאימים יותר לתעשייה. כאן לא".ג'ואל ביינרמן, לשעבר עורכו הכלכלי של ה"ג'רוזלם פוסט" ומחבר הספר "עלייתה ונפילתה של תעשיית ההיי­טק הישראלית", נשמע ביקורתי עוד יותר: "ישראל היא מדינת לוויין של ארצות הברית, ולכן כל מכה שנוחתת על אמריקה מורגשת גם כאן. חלק גדול מההיי­טק זה בלוף פיננסי, אבל הבעיה היא שרק בעלי עניין שולטים בשיח הציבורי בנושא. לא תמצא כמעט אף אחד שאומר מילה רע ה, כי כולם איכשהו תלויים בקרנות ההון סיכון או במשקיעים האמריקאים. ההיי­טק הישראלי צריך להתמקד באירופה, לא בארצות הברית".