כשהיא מחייכת, גם אני מחייכת השנים עושות טוב ליהודית רביץ. האמהות, שעיגלה וריככה אותה, הרימה אותה מעל למפלס הביישנות תמי שמש­קריץ 24/01/01 את יהודית רביץ פגשתי פעם במקרה כשיצאה מז'קלין, שמורידה לשתינו שערות מהרגליים. "שלום", אמרתי בתקווה שתיזכר. רביץ הסתכלה מופתעת. "ראיינתי אותך פעם", המשכתי. "זה היה מזמן, לא?", ענתה במבוכה, ולא הייתי בטוחה שהיא בכלל זוכרת. "כן", הודיתי, וכבר הרגשתי לא בנוח שבכלל העליתי את העניין.אצל ז'קלין אין וילון, כך שהממתינות יכולות לצפות בנמרטת בפוזות די מביכות, ולא יכולתי שלא לחשוב על רביץ, שהיתה שם קודם, חשופה, לפני קהל ­ מצומצם אומנם ­ אבל בלי הגיטרה. לא היה עולה בדעתי להזכיר את האירוע, אלמלא אמרה בתשובה לשאלתי על ביטחון עצמי, שהיא ביישנית: "נגיד, אנשים שאני רוצה להתקרב אליהם? לפעמים הביישנות גורמת לי להפסיד אותם".­ זה גם יכול להתפס כאנטיפתיות."בדיוק. אני יודעת שהביישנות שלי נתפסת כריחוק, כאילו אני לא רוצה קשר".­ ונגיד אצל ז'קלין, לא מביך אותך שמסתכלים? את בכל זאת לא אנונימית."את לא יודעת כמה לא אכפת לי מהדברים האלה, וכמה אני מרגישה ­ מצחיק להגיד את זה אפילו ­ כאחת האדם. יכולתי לבחור מקום עם וילון, או להזמין מישהי הביתה, אבל בגלל שגרתי פעם בשכונה, אני הולכת ל שם. זה דווקא מקום שבו אני מרגישה קרובה, עם כל ההתנהגויות האלה, אבל אני חושבת שבמפגש ראשון, בגלל הפחד שלי, או הביישנות, אני משדרת כאילו אני לא רוצה. קראתי בספר של אלי עמיר, 'אהבת שאול', הגדרה לביישנות: הרצון העז והפחד מאינטימיות".­ זה תמיד מדהים, שאנשים שעולים על במה אומרים שהם ביישנים."בשביל אנשים כמונו, זה פתרון נוח: זה לא קרוב מדי, אבל זו תקשורת. זה חום, אבל זה לא חונק. לכתוב טקסט כמו 'געגוע', זה גם חיפוש אחרי קשר. תראו, אני מרגישה ככה. אני כמו שבלול, נכנסת ויוצאת מהקונכייה".­ את מהאנשים שצריך לקלף, וזה יכול להיות מעייף."מעייף להישאר סגור כל כך הרבה זמן". אני הסיפור ששמעתי רביץ קבעה אתי באותו מקום, נדמה לי שאפילו באותה שעה, כמו בראיון שערכתי איתה לפני כשש שנים. כששאלה את המלצרית "איפה השירותים?", קלטתי שהיא לא נוהגת לשבת שם, ושבחרה בו דווקא משום שהיא לא מרגישה "בבית". אין לה עניין להרגיש בבית בראיון, אולי אפילו להפך. אבל אני, דבקה במשימת הקילוף, ממשיכה לנסות: "חשבתי עלייך אתמול", פתחתי, "אחר הצהריים הייתי עם הילדים, וחשבתי שזה בדיוק מה שיהודית רביץ עושה, מבלה עם הילדה שלה"."אתמול אחר הצהריים הלכתי איתה לקנות נעליים. היא גומרת נעליים, לועסת אותם", הגיחה מהקונכייה, "הטייפ מקליט טוב? אני לא מדברת בקול רם", רמזה שהסרתי מהר מדי את המחיצות והשתבללה.­ בשיר "געגוע" את משדרת פגיעות, "טיפשונת שכמותי", מה כל כך טיפשי בלהרגיש משהו?"זה כמו שבנאדם אומר לעצמו, 'איזה טיפש הייתי, איך לא יכולתי לראות שהנה זו אותה מלכודת'. נורא חשוב להגיד שזה שיר, אני לאו דווקא אני, אני יכולה להיות הסיפור ששמעתי הבוקר".­ את כל הזמן אומרת את זה, לא לחבר אותך עם השירים, ויש בזה משהו מאוד מבאס."לפעמים האמת כל כך מבאסת, שעדיף כבר לא להגיד אמת, כדי לא לקל קל את הסיפור. את רוצה שזה יהיה עלי, ושאני אגיד ­ זה קרה עם איקס או וואי?"­ לא שאלתי על מי זה נכתב, שאלתי על הרגש שמובע בשיר."זה שכתבתי, זה אומר שאני מכירה את הרגש, שעברתי אותו. אני בנאדם רגיש, חשוף, המון דברים מגיעים אלי, בין אם עברתי אותם על בשרי ובין אם אני מבינה אותם מתוך הזדהות. זה רגע שהרשיתי לעצמי לכתוב ממקום פגיע. 'שבתות וחגים', 'באה מאהבה', 'דרך המשי', 'חורשות הכבשים', גם הם באו מרגע כזה".­ למרות שאלה שירים שלא כתבת את מילותיהם."זה לא חשוב, אלה שירים שהתחברתי אליהם, הם נהיים אני, חלק ממני, סימביוזה כזאת, אני לא יודעת מי אני ומי דליה רביקוביץ, לא מוצאת את הרגליים והידיים".­ אז מה הפחד שיחברו אותך עם השירים? "אין לי פחד. אני רק מנסה להביא את זה לדיוק. מה יש לפחד, מה רע? אני לא כותבת על רוצח סדרתי, שאני מפחדת שיזהו אותי איתו. אני כותבת על רגש, נחלת כל האנשים בעולם, יש לקוות".­ נדמה לי שהפחד להיחשף הוא משהו שעוצר מבחינה יצירתית. "החיים זה תהליך. 'געגוע' הוא רגע של בקיעה של עוד קליפה, של 'בסדר, אני בדרך'".­ יש עוד שיר בתקליט שמאוד אהבתי, "בך לא נוגע", של דן תורן."אמהות אוהבות את השיר הזה".­ התחברת אליו מתוך האמהות החדשה?"השיר נכתב כשדן תורן היה רגע לפני האבהות, ואני רגע לפני האמהות. לפני, אבל כשזה כבר היה מאוד חי, כבר היה חדר בבית, ממש שנייה לפני שאלה באה. זה היה קטע מאוד אמוציונלי של שנינו".­ השם אלה נבחר מתוך כמה שמות, או שתמיד ידעת שכך תקראי לבתך?"היו עוד שמות, אבל השם אלה הולך אתי הרבה שנים, והוא נורא מתאים לה. זה גם שם חופשי, לא שם של מישהי, לא ירושה".­ אין אף אלה שעברה לך בראש?"אולי מהילדות, מהגן, משהו שזכור לי כדבר טוב. שם הוא אסוציאציה של האווירה של הבנאדם. אם אני זוכרת אלה מהגן, כנראה זכור לי משהו טוב מזה. זה זיכרון מאוד עמום, אבל השם נשאר לי כמשהו יפה".­ האמהות טבעית לך?"לא ייאמן כמה. היא רק בת שנתיים וחצי, ונראה לי שאני אמא כבר מאה שנה. אני חושבת שזה רגע שחיכיתי לו הרבה שנים. משהו שכאילו אימנתי את עצמי מבפנים לקראתו".­ ואת מרוצה מעצמך כאמא?"לפעמים כן ולפעמים פחות. אני כל הזמן בודקת את עצמי. נורא חשוב לי לעשות את זה טוב. להיות טובה, חכמה, רגישה איתה".­ באיזה גיל היא אמרה "אמא"?"נורא מהר, אני חושבת שמגיל 11 חודש".­ יש תמונה אחת שלך איתה, לצד מילות השירים, והיא ממש יפה."היא מדהימה. כנראה עשיתי משהו ממש טוב, כדי שתגיע אלי ילדה כזאת. אני לא מדברת רק על היופי, יש בה רוחב לב, עדינות, שמחה, נדיבות כזאת. ילדה גדולה". אמא היתה תומכת באחת מהופעותיה האחרונות באולם צוותא בתל­אביב, ניצלה רביץ את העובדה שהמופע שודר בשידור חי לגלי צה"ל על מנת להעביר מסר הביתה: השעה היתה עשר בקירוב, ועד אז היא הרשתה לאלה להישאר ערה ולהקשיב לאמא ברדיו, אבל הגיע הזמן לישון. המופע הנוכחי, שבא בעקבות התקליט "געגוע" ­ שמכר בינתיים יותר מ­30 אלף עותקים ­ הועלה בהצלחה כבר 80 פעם, והסוף עוד רחוק. הקהל אוהב אותה, ונדמה שגם היא אותו. היא חיית במה, יודעת את העבודה. רביץ, 44, היא הצעירה במשפחה. אחיה הבכור הוא זה שהביא הביתה גיטרה, והיום יש לו סטודיו להוראת נגינה בבאר­שבע. היא עצמה מעולם לא טרחה ללמוד תווים, מאלה שיודעים את שפת הצלילים באופן אינטואיטיבי. אביה הגיע לארץ מפולניה, משפחתו נכחדה בשואה, ואמה ממצרים.­ את עדיין משמיעה לאמא שלך בטלפון שירים שאת כותבת?"לזכותה הגדולה ייאמר, שאמא שלי היתה נורא תומכת. כשכתבתי שירים, עוד בגיל 11, היא היתה באה אלי לחדר ומקשיבה קשב עמוק כזה. היא שחררה אותי מהבית אל החיים, הבינה את הצורך שלי ללכת ולעשות מוזיקה, ולאו דווקא לגמור תיכון. זה אומץ מאוד גדול של אמא, לשחרר ילדה מבית ספר, אז". ­ את מתכוונת לכך שנשרת מבית הספר?"מה זה נשרתי, טסתי לחופשי. עינו אותי, המסגרת עבורי היתה חונקת".­ אמא שלך עדיין בבאר­שבע, היא לא רוצה לעבור ולהתגורר קרוב אלייך ואל אלה?"אני מניחה שהיא תתקרב באיזשהו שלב, היא באה הרבה".­ ומאז שהפכת לאם בעצמך, את מבינה את אמא שלך באופן יותר עמוק?"תראי, לגדל ילדה זה קצת לגדל את עצמך עוד פעם, וזה מעורר המון כאבים ישנים, ומצד שני את מבינה את המורכבות של זה, ואיך כל רגע את צריכה להתמודד עם הרגשות שלך וגם של הילד. הסבלנות שלך מאוד במבחן. בייחוד בגיל שנתיים, ה'טריבל טו'. נגיד, הבקרים, זו נקודת התורפה. עכשיו אני לא ממהרת לשום מקום בבוקר, אז בקטע של הלבוש, למשל, אני נותנת לה את הזמן, ולכן זה לא הופך לנקודת תורפה".­ אז מתי היא מגיעה לגן?"דווקא בשמונה וחצי. אנחנו קמות די מוקדם, היא נורא אוהבת לאכול ארוחת בוקר. אני לא נכנסת למלחמות בבוקר. אני נותנת לה את המקום לרצות להתמודד עם הנעליים ועם הריצ'רץ', להכניס את הראש לשרוול".­ בגיל שנתיים וחצי היא כבר מתלבשת לבד?"היא נורא מפותחת, אני אומרת לך. אני מראה לה, 'את הנעל נועלים מכאן', משחררת אותה ללמוד את הדברים הטכניים, לקבל שליטה על כמה שיותר דברים בחיים שלה, ואני נורא נהנית מזה. יש מעט רגעים שהסבלנות שלי ממש במבחן. להציב גבולות כן, גבול זה לא מניעת חום ואהבה, אלא ההמשך של החיבוק, לעצור את הילד ולארגן איתו בחזרה, כשהוא בוחן איפה עוד ואיפה די. זה התפקיד שלי, להיות גם כאילו הפחות חמודה ורכה. הכי חשוב זה לא להתרגז מבפנים, על אמת, אלא להתרגז עקרונית: זה לא עושים, עד כאן, זה אני לא מרשה, ולהשאיר את עצמך קול. זה קשה, אין מה להגיד. אין להיות 'אמא טובה' נקודה. זה כל הזמן עומד במבחן."קראתי ספר שאני נורא ממליצה עליו, 'יומנו של תינוק'. הוא מגדיר שם את הילד כמומחה, ומטבע הדברים כשאת הולכת למומחה, את מקשיבה לו. ואם התינוק הוא המומחה, ואת מקשיבה למה שהוא צריך, את פשוט יודעת הכל, כי הוא יודע הכל. זה פתח לי את הראש, הרגיע אותי בכל מיני קשיים שהיו לי בהתחלה. ברגעים של מצוקה שלה, אני רק מקשיבה, היא המומחית. לאו דווקא מנסה לפתור או לכבות את השריפה. היא הרי כל שנייה מומצאת מחדש".­ ונראה לך שתחזרי על המבצע?"יכול להיות. אני מקווה שיהיה לי כוח, לא רק בגלל שזה טוב בשבילה, וכו', אני צריכה לראות שיהיה לי כוח לעשות את זה טוב".­ נעזרת במטפלות?"לא. מהרגע שהיא חוזרת מהגן, אני איתה. יש לה בייביסיטר קבועה, שגרה קרוב, אבל אין מטפלות. הכל אני עושה. אני מבשלת, מאוד אמא. מבחינתי, אם כבר הגעתי לפה, אז לעשות את זה עד הסוף, שתאכל דברים שאני מבשלת. למדתי את זה מאמא שלי, שבישלה לנו כל יום אוכל טרי, ואוכל טעים".­ יש לזה קשר עם העובדה שהגעת לאמהות אחרי גיל 40?"אחרי 40 זו ספירה אחרת, מקבלים איזה 'קנאק' כזה כואב, אבל טוב. אני מרגישה טוב עם הגיל, לא רוצה להיות צעירה, אני עובדת קשה בשביל להיות איפה שאני".­ ואין בך געגוע לעלומים?"יש בי עלומים. גיל 40 זה גיל שיש בו בריאות, ברוך השם, חוכמה קצת יותר ממה שהיתה קודם, משהו קצת יותר מלא. אני מרגישה הכל ואני יכולה לעשות הכל".­ ומתי בדיוק נשבעת לעצמך אמונים, באיזה שלב בחיים?"לא יודעת, אני חושבת שכשכתבתי את השיר 'על הפנים' פתאום הבנתי שנשבעתי לעצמי לשמור לי אמונים, ממש כמו אחת השורות שם. יש לפעמים טעויות של אהבה, שאת מבטיחה לעצמך לא לחזור למקומות שהם הרסניים, ואני מאמינה שכל אח ד שנשבר לו הלב פעם, אומר את זה. אז לפעמים את נופלת שוב כמו טיפשונת, ולפעמים את מצליחה לראות את המהמורה, ולהגיד, 'אני אעבור דרכה, אבל אלך קצת יותר בזהירות'".­ נתן זך נכנס בך ובדן תורן בגלל התוספת לשירה של לאה גולדברג, "אמבולנס האהבה"."חוקית אנחנו בסדר גמור, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא יעני חילול קודש. בעידן של היום, כשמסמפלים את בטהובן ומוצארט, ושמים בדאנס, אז למה לא לסמפל טקסט? זה פוסט מודרניזם, וזה בא מתוך אהבה וכבוד גדול ללאה גולדברג. כאילו להושיב אותה איתנו ליד השולחן ­ זו פנטזיה עתיקה שלי ­ לשבת עם לאה גולדברג ולכתוב שירים כאן ועכשיו. השארנו את הטקסט שלה, והוספנו: 'יפה שלי, אני שואל, איפה את, מתי תהיי פנויה גם בשבילי...'. אני חושבת שנדלקו קצת לחינם, אבל זה טבעם של אנשי רוח, וזה מה שהיה מקסים, סוף סוף דיון על משהו רוחני. אני מעריכה את נתן זך הערכה גדולה. הוא משורר גדול, והיה כבוד בשבילי שהוא התפלמס על משהו שעשיתי". חתולים נעצרים במיאו ­ אפרופו התפלמסויות, התודעה הפוליטית שלך התחדדה מאז שיש לך ילדה?"היום הפוליטיקה נושבת עלייך מהנקבוביות של הקירות, בבנייה המופרזת, בזה שלא נותנים לאדמה לנשום בארץ הזאת. מה שכן, אני כמעט רוצה להתנצל בפני הילדה על המציאות שהבאתי אותה לתוכה. לתוך איזו ארץ, שפעם חשבתי שהיא הכי מדהימה בעולם, שזה המקום הכי טוב לחיות בו. עדיין אני חושבת כך, אבל זה נעשה מקום מאוד קשה. פעם אהבנו אחד את השני. זה היה אנחנו, הרגשנו חלק, וזה השתנה. אני מרגישה שעברתי פה בשנים הכי טובות של הארץ. כשהתחלתי לעבוד היו שנים מקסימות".­ את לא שואלת את עצמך אם המדינה בכלל תהיה בעוד עשרות שנים?"אני אופטימית. אני רוצה להאמין שאם את שמה בשלטון מישהו שכל כך הרבה שנים נמצא באופוזיציה, ישר הבנאדם מתרכך, והמחשבה שלו נעשית יותר הומנית, פחות מיליטריסטית. אם הימין הולך לעלות לשלטון, אז אולי הוא יביא הישגים, ולו כדי להוכיח שהוא לא מיליטנטי. אני רוצה להאמין שבכל זאת, נגיד שרון, התבגר ואולי ברגע שיהיה לו את השלטון בידיים, הוא יראה דברים אחרת".­ את נשמעת כמו מישהי שמנסה להכין את עצמה לגרוע מכל."אני מנס ה להתיידד עם המציאות, אני לא רוצה להרגיש שנפל עלי אסון. עכשיו, כשיש לי ילדה, זה לא בדיוק 'אחרי ­ המבול'. אני דואגת שיהיה לה בית, כסף. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות זרוקה ולהגיד שהיא תסתדר".­ למרות שאת עשית את זה לבד."נכון, וחשוב לי להקל עליה. בעולם שאני עשיתי בו הכל לבד, היה יותר קל לעשות הכל לבד. אם הייתי צריכה היום לעשות את זה, היה יותר קשה. בואי נגיד, שאני שמחה שאני לא צריכה להעמיד את זה במבחן, כי אז לא הרגשתי שאני עושה קריירה".­ בטח עשית משהו בשביל לפלס את דרכך, לאף אחד זה לא בא בקלות."לי זה בא. אריק איינשטיין שמע אותי במסדרונות של גלי צה"ל, ואמר לשם­טוב לוי, 'אתה חייב לדבר עם הבחורה הזאת'. זה היה מין שבט קטן כזה. שם­טוב לוי דפק אצלי בדלת בדירה השכורה, כשהייתי עוד בלהקה הצבאית. לא היה לי טלפון, אז הוא בא אלי פיזית, ביישן כזה. חשבתי שאני מתעלפת, הערצתי אותו. הוא אמר: 'תשמעי, אני מחפש בחורה ללהקה'. אמרתי 'אני משתחררת עוד שבועיים ובאה'. אחרי שעשיתי את 'ששת', הכרתי באולפן את דני ליטני ואת מתי כספי. זה היה תוך כדי החיים, היפיות כזאת. היה רק אולפן אחד וכולנו נפגשנו שם."ואז בא 'סליחות'. גם במקרה הזה, שייקה לוי מהגשש דפק אצלי בדלת, זה ממש נשמע כמו אגדה, 'תשמעי, יש לי חבר שכתב שיר לפסטיבל הזמר'. אמרתי שאני רוצה לעשות מוזיקה אחרת, ושאני ב'ששת' עכשיו. הוא אמר, 'אני אקח אותך באוזן, את חייבת לשמוע את השיר, תודי לי כל החיים'. ככה זה קרה. זה נקרא 'לפלס את דרכי'? הוא לקח אותי לעודד לרר, שהשמיע לי את השיר, ואני עוד אמרתי שאני לא בטוחה. בסוף שרתי את השיר, והשאר היסטוריה, כמו שאומרים".­ ממש ככה, באה נערה מבאר­שבע והכל נפרש לרגליה?"הארץ היתה בת 24, כמעט נערה, לא היה סיסטם לכלום. הייתי די הבת היחידה בסצינה. זה לא היה קטע של 'עכשיו אני עושה תקליט', 'עכשיו אני צריכה מפיק'. ב'באה מאהבה' פתאום זה קיבל איזו משמעות, הארץ כבר התחילה להשתנות, פתאום היה ראיון גדול בעיתון, מפיק, פתאום זה נהיה קונצרן. אני שמחה שאני לא מתהווה עכשיו, כי אני לא יודעת אם היה לי את הרצון להיכנס לכל מה שכרוך בזה היום".­ כמו שאת מתארת את זה, היה לך כישרון ומזל."אצלנו בבאר­שבע אומרים, יותר מזל משכל. היה לי נורא כיף, אנשים מקסימים, הייתי מאוהבת בכולם. הייתי ע תירת רומנים באותה תקופה. הייתי מתאהבת, הרבה התאהבו בי. זה היה בשבילי כמו עליסה בארץ הפלאות, אחד יותר מעניין מהשני, ממש כאילו לשחות בים של אהבה. היינו קמים בצהריים כל יום והולכים ישר לאולפן כדי לפגוש את כולם, כמו מועדון. משנות ה­80 כל אחד הלך לבית שלו, לסטודיו שלו הפרטי, כאילו לכאורה לא היינו צריכים אחד את השני יותר. זה תהליך טבעי. החבורה התמוססה, כל אחד הלך לפינה שלו, לקריירה שלו, בנה משפחה".­ ועכשיו גם את בנית משפחה."כשאלה שרה, אני פשוט נמרחת. היא התחילה לבוא עם שירים מהגן. מילא לדבר, שזה גם מדהים, אבל לשיר. גידלתי חתולים, וחתולים נעצרים במיאו".