"לא האמנתי שאגיע לגיל 30" התאבדות היתה דילמה יומיומית עבור איב אנסלר. כיום היא מקדישה את חייה למלחמה באלימות נגד נשים עדה הוז­פלס, ניו יורק 24/01/01 עכשיו זה ברור: לא מדובר רק בהצגה. איב אנסלר ­ מחזאית, משוררת ושחקנית ­ הצליחה תוך זמן קצר יחסית להפוך את "מונולוגים מהוואגינה" שכתבה, למסע צלב חובק עולם, שמטרתו מלחמת חורמה גלובלית באלימות נגד נשים. אנסלר, 47, אשה יפהפיה ומדהימה, יזמה והקימה את V DAY­ה, תנועה בינלאומית הפועלת "לעורר את נושא האלימות נגד נשים, ולארגן אירועי תרבות לאיסוף כספים לארגונים בעולם הלוחמים באלימות זו". ההצלחה ההיסטרית של "מונולוגים מהוואגינה" ­ ההצגה לא מפסיקה לרוץ בערים רבות ברחבי העולם, ולאחרונה גם בתל­אביב ­ נולדה בכלל משיחה מקרית שניהלה אנסלר, 47, עם אשה בגיל הבלות. "האשה הזו דיברה על הוואגינה שלה בבוז וגועל", נזכרת אנסלר, "וסיקרן אותי לדעת מה נשים אחרות חושבות על גופן ומיניותן. התחלתי לשאול, ובסופו של דבר ראיינתי כ­200 נשים".אחרי שסיימה לערוך את התחקיר הואגינלי המקיף, שכנע אותה בן זוגה, הישראלי אריאל אור ירדן, אמן רב­גוני ופסיכותראפיסט, לעבד את הנושא הדרמטי הזה למחזה. "אריאל גם שכנע אותי להופיע בו", היא אומרת. "למרות שאנשים באים מרצונם לשמוע על ואגינות, זה לא מחזה מלוכלך או פורנ וגרפי. מדובר בביטוי אמנותי להסתכלות שלנו על חיינו דרך הוואגינה".­ לא חששת להופיע עם נושא כל כך רגיש?"כשהתחלתי להופיע פחדתי נורא. ראשית, משום שמעולם לא הופעתי קודם לכן. שנית, זה לא קל לדבר על ואגינה בפומבי. אפילו היום, לאחר יותר ממאה הצגות, אני יכולה להרגיש קיר שניצב ביני לבין הקהל. אני המנהיגה ששוברת את הקיר הזה, וסוחבת אחריה את כולם. כן, גם גברים אוהבים את המחזה. בעיקר גברים יהודים, למען האמת. כשהתחלתי להופיע לפני כארבע שנים, המלה ואגינה כלל לא היתה בלקסיקון. היום את נוסעת בכביש המהיר, ולאורך הדרך תלויים פלקטים עם 'ואגינה' באותיות של קידוש לבנה. את פותחת את הטלוויזיה ומדברים על ואגינה. עכשיו זה כבר לא ביג דיל". מכות, אונס, השפלה לא ממש ברור אם אנסלר יכולה לנכס לעצמה את הקרדיט על השינוי התפיסתי הזה, אבל בהחלט יש לה חלק נכבד בהעלאת הנושא לסדר היום. ההתחלה דווקא היתה צנועה ביותר. אנסלר הופיעה עם המחזה בתיאטרון קטן בסוהו ("קומיקאית מבריקה", החמיא ה"ניו יורק טיימס" לאשה שהתחילה לשחק בגיל 43), אבל תוך זמן קצר במיוחד זכתה בפרס ה"אובי" היוקרתי, עברה לתיאטרון גדול יותר והפכה את ההצגה ממופע יחיד למונולוגים המושמעים מפי שלוש נשים. כל מי שמחשיבה את עצמה ככוכבת, ביקשה להופיע ב"מונולוגים מהוואגינה" ובמופעי ההתרמה למלחמה באלימות נגד נשים, אותם אנסלר מארגנת. רשימה חלקית של הכוכבים כוללת את גלן קלוז, מריל סטריפ, ג'יין פונדה, וופי גולדברג, לילי טומלין, ווינונה ריידר, קליסטה פלוקהארט, קייט בלאנש, מלאני גריפית, אריקה ג'ונג, דונה האנובר (אשתו של ראש עיריית ניו­יורק, רודי ג'וליאני) ואנג'ליקה יוסטון. ב­10 בפברואר, שהוא יום V­ה בניו­יורק, תופיע גם אופרה ווינפרי, ידידה אישית.יום V­ה הוא מושג אותו הגתה אנסלר. ילדת הפרחים הזו, שהיתה היפית ידועה בשנות ה­60 ו"פמיניסטית מלידה", החליטה להקדיש את חייה למלחמה באלימ ות נגד נשים. "אמרו לי, השתגעת, מה את כבר יכולה לעשות", היא נזכרת, "אבל מתברר שאפשר לעשות הרבה. נסעתי בעולם, ובכל ארץ שבה ביקרתי סיפרו לי נשים רבות על כך שפגעו בהן, היכו, אנסו והשפילו אותן. כמה נשים סיפרו לי על טקסי ברית מילה שהכריחו אותן לעבור. הרגשתי נורא, הרגשתי שאני משתגעת. חשבתי שאינני יכולה סתם כך להמשיך ולהופיע בהצגה, ושאני חייבת לעשות משהו לשיפור מצב הנשים בעולם."ארגנתי קבוצת נשים, ויחד חשבנו מה אפשר לעשות, ואיך אפשר להשתמש בהצגה שלי לשיפור מצבן של הנשים בעולם. כך נולד הרעיון לבחור יום בשנה, שבו ייערכו הצגות ואירועי תרבות שונים, שכל הכנסותיהם יוקדשו לאירגונים העוסקים במלחמה באלימות נגד נשים. קראנו ליום הזה V DAY, על שם Valentine Day­ה (יום האהבה), אבל V­ה הוא גם בשביל Vagina­ה ובשביל Violance­ה. היום הזה נחגג בארצות שונות בתאריכים שונים (בישראל הוא יחגג השנה ב­23 בפברואר. ע.ה.פ), ובכולן הוא הצלחה אדירה. כבר אספנו מיליון דולר, והשנה אנו מעריכות שנאסוף פי ארבעה" (ג'יין פונדה, פעילה בזכות עצמה, תרמה לקופת האירגונים מיליון דולר. ע.ה.פ.).אנסלר מקפידה גם על מעשר: עשרה דולרים ממחיר כל כרטיס בעולם ל"מונולוגים מהואגינה" מוקדשים, על פי הסכם עם המפיקים, לאירגוני הנשים המקומיים הלוחמים באלימות. מדובר בסכום נכבד, שכן לרוב כל הכרטיסים נחטפים מראש. לפני שנה זכתה אנסלר בפרס גוגנהיים לעידוד מחזאים, והיא לא מוכנה לרדת מהנושא שמעסיק אותה. היא כתבה מחזה על מצב הנשים בסארייבו, שהוקרא במרכז קנדי בוושינגטון, כשגלן קלוז מופיעה בתפקיד הראשי. הציעו שהנשיא קלינטון יהיה המארח של הערב, אך אנסלר התנגדה ("אינני מסכימה עם המדיניות שלו"). הילארי קלינטון לא התקוממה על הסירוב, ולקחה על עצמה את תפקיד האירוח באירוע המרגש. מאז השתיים חברות טובות. בקרוב הן אמורות להיפגש, כדי לדון בדרכים להקטין את האלימות נגד נשים בארה"ב. בושה, שנאה, טירוף אנסלר עצמה מרבה בנסיעות ועדיין ממשיכה להופיע בהצגות יחיד: 4 שבועות בבוסטון, 7 בשיקאגו, 7 בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס ו­7 שבועות בלונדון. ברוב המקרים כל הכרטיסים נחטפים מראש. לרוב בן זוגה נוסע עימה כי הוא "חלק חשוב ושותף אמיתי בכל". אם היא נוסעת לבד ­ הם מדברים יום יום בטלפון, להוציא את נסיעתה לאפגניסטן, שאז לא הצליחו ליצור קשר.הראיון שלנו נולד טלפונית, על קו ניו­יורק ­ סן פרנסיסקו. איב ואריאל היו שם בסדרת הופעות עם המונולוגים שלה. ביום שחזרו הגעתי לדירתם (בשיפוצים) בבניין מרשים בצ'לסי (שגם הוא בשיפוצים). מקום טוב, נושק מצד אחד לווילג' הבוהמי, ומצד שני מרחק פסיעות אל השדרה החמישית, היוקרתית. אחרי צעדה למסעדה סמוכה ("אני נורא רעבה, לא אכלתי מהבוקר"), אנסלר קנתה אוכל וחזרנו לביתה, לראיון שנערך על טהרת ארוחת בריאות.הילדות של אנסלר רחוקה אלפי ואגינות מהשלמות הנפשית עליה היא נלחמת היום. "היתה לי ילדות מופרעת מאוד", היא נזכרת. "זו היתה התקופה הכי גרועה בחיי, תקופה טראומטית עם הרבה אלימות והתעללות, פיזית ומינית. אני בקושי זוכרת אותה. אבי היה איש מסובך מאוד, כועס ואלים . אישיותו עיצבה את כל ילדותי, שהיתה בנויה על בושה עצומה, השפלה עצומה ואלימות עצומה. רוב ימי ניסיתי להיחלץ מזה, ואני עדיין מנסה. "נולדתי במנהטן וגדלתי בסקרסדייל. אבי, מנהל בחברת מזון, היה יהודי ואמי היתה תערובת של אינדיאנית (צ'רקית) וצרפתיה. אני הייתי האמצעית בין אח לאחות. אמי היתה אשה מבוהלת שלרוב שתקה, כי היתה זקוקה לכסף מאבי לגידול שלושת הילדים. על סקסרסדייל אומרים שזה מקום נפלא לגדול בו, אבל כבר מגיל צעיר למדתי שהדברים אינם כפי שהם נראים. מעניין, כשאני חושבת עכשיו על אבי, שנפטר בינתיים, אני רואה שהוא היה איש בודד מאוד. אי יכולתו להתחבר לאנשים גרמה לו להיות כל כך מר נפש וכועס".­ איך הילדות הזו השפיעה על חייך?"כמובן שיש לזה השלכה על חיי. המקום שבו אני מרגישה הכי בטוח הוא בקהילה. זה יכול להיות בתיאטרון, במחנות פליטים, מקלטי נשים מוכות, ובעיקר מקומות שיש בהם אנשים, כי הייתי כל כך מבודדת. כשאני חושבת על זה, נראה לי שבאיזשהו מקום יצאתי בעצם מבורכת. העובדה שאבי שנא אנשים גרמה לי לרעב גדול להיות מוקפת באנשים, מחוברת אליהם. אני אוהבת אנשים ורוצה/צריכה את חברתם, ולא ר וצה להיות לבד. וזה לא אומר שאני לא אוהבת להיות לבד עם עצמי."מה שעברתי בבית, השפיע גם על הלימודים שלי. הייתי תלמידה גרועה מאוד, כי לא היתה לי יכולת להתרכז. התקשיתי להיבחן ותמיד כששאלו אותי שאלות ­ קפאתי. כל ימי ילדותי חשבתי שאני טיפשה, כי אבי כל הזמן טען באוזני שאני טיפשה גמורה. בגיל 14, בתיכון, התחלתי לשתות. כבד. רק כדי לברוח ולא להרגיש את הרגשות הנוראים של ההשפלה, הבושה והשנאה, שהיו לי".­ ומתי זה עבר לך?"בעצם עד שהגעתי לקולג', חיי היו חלום בלהות. למדתי בוורמונט ובהתחלה נורא פחדתי, כי הרי חשבתי שאני טיפשה. ואז גיליתי שבעצם אני לא כזו. רק כשגיליתי שיש לי אינטיליגנציה התחילו חיי. ככל שהתרחקתי יותר ממשפחתי, שידעתי את דעתם עלי, היה לי יותר טוב. מצד שני, בשלב זה חיי התפוררו. כל השנים שהייתי בבית לא עברתי שום טיפול כדי להתמודד עם ההתעללות של אבי. אני זוכרת שביקשתי ממנו שישלח אותי לתראפיה, אבל הוא כמובן התנגד. כשעזבתי את הבית, זה היכה בי במלוא העוצמה. לא ידעתי מה לעשות. המשכתי לשתות, לקחתי סמים, הייתי כמו משוגעת. לא היו לי גבולות. רציתי למות. הייתי עושה דברים מסוכנים רק כדי שאולי­אולי יהיה לי מזל, ולא אצא מזה. עד גיל 24 חיי היו נוראים".­ ואיך יצאת מהמצב הנוראי הזה?"אדם שנכנס אז לחיי עזר לי בכך. הוא היה אומנם ברמן במסעדה בווילג', אך הוא לא שתה ועזר לי להישאר פיכחת, וכך אני עד היום. אני לא שותה בכלל. התחתנתי איתו, עם ריצ'רד מק'דרמוט, ואימצתי את בנו דילן, שאמו נפטרה כשהיה בן חמש (דילן הוא כוכב הסדרה הטלוויזיונית המצליחה 'הפרקליטים'. ע.ה.פ.). זה היה אחד האירועים החשובים בחיי. ריצ'רד ואני אומנם התגרשנו, אך נותרנו בידידות. עם דילן ואשתו שיווה אני בקשר יומיומי הדוק, שלא לדבר על הקשר שלי עם בתו­נכדתי, קוקו".­ את לא מצטערת על כך שאין לך ילדים משלך?"בכלל לא. אף פעם לא רציתי ילדים, ואף פעם לא חלמתי להיות אמא. בעצם, כבר כשהייתי בת 12 ידעתי שלעולם לא יהיו לי ילדים. זה בכלל לא חסר לי. צריך להסתכל על זה מהזווית של חיי. מכיוון שחיי משפחה היו מבחינתי ניסיון אומלל ונורא, כך גם הורות היא נוראה לגבי. בנוסף, אני גם פמיניסטית. תמיד הייתי, על כל המשתמע מזה. תמיד ידעתי כי חיי יסובו סביב לעבודה, לכתיבה ולפוליטיקה, ולא סביב ילדים". התאבדות, תראפיה, אהבה ­ מתי התחלת לכתוב?"למדתי בקולג' שירה, תיאטרון וספרות אנגלית. בשנה האחרונה, כשהייתי בת 22, עשיתי פרוייקט מיוחד, תחקיר על התאבדויות של משוררים אמריקאים בני זמננו, כמו סילביה פלאת'. אני עצמי נטיתי אז להתאבדות, והנושא מאוד עניין אותי. זה היה מבחינה מסויימת סוג של תראפיה. התחלתי לחשוב יותר על החיים, ועל האם אני באמת רוצה למות. בגיל 24 חלה נקודת מפנה בחיי, כיוון שהחלטתי שאני רוצה לחיות. עד אז לא האמנתי שבכלל אגיע לגיל 30. מי ידע שאחיה כל כך הרבה, כך שהכל עכשיו הוא בונוס גדול. יש לי חיים טובים, סיפוק בעבודה, אושר באהבה, ויכולת לתרום ולשרת מטרה כל כך חשובה. כל זה מבחינתי הוא ממש נס."את יודעת, אחת הסיבות שאני נוסעת כל כך הרבה לארצות במלחמה, ושהייתי בהרבה מחנות פליטים ובמקלטי נשים, נובעת מזה שאני כל כך מזדהה עם הניסיון של האנשים במצבי דיכוי והכחדה, ועם התגברותם על כך. היום אני כל כך מאושרת שבחרתי בחיים". ­ מתי ידעת שתהיי מחזאית?"תמיד כתבתי, גם כשהייתי ילדה וגם בקולג'. בעיקר שירה. אני אוהבת מאוד תיאטרון, וכשהגעתי לניו­ יורק רציתי מאוד לביים מחזה. לא מצאתי שום ד בר מתאים, אז החלטתי לכתוב בעצמי. כתבתי מחזה על אשה מופרעת, שהיו לה בראש תשעה קולות. זה הועלה באוף ברודווי. אחר כך כתבתי מחזה עבור בני, דילן, ומחזה נוסף, שביימה ג'ואן וודוורד עם שירלי נייט. כתבתי עוד כמה מחזות, וכמובן, את ה'מונולוגים מהואגינה', שיצא גם כספר. עכשיו אני עובדת על תסריט לסרט בשביל גלן קלוז, על נשים בבית סוהר, ועל ספר נוסף".­ מה עושה לך ההצלחה?"אני מאמינה שהקריירה שלי התנהלה בדיוק כפי שהיא היתה צריכה ­ לא מהר מדי ולא לאט מדי. היתה לי הצלחה במידה מספקת כדי להתקדם, ולא יותר מדי הצלחה שהיתה מעניקה לי תחושת גדלות. השנים האחרונות שלי היו ממש נפלאות, אבל אינני שוכחת שעבדתי די קשה. אני לא יכולה שלא לחשוב על כך, שאילו ההצלחה של היום היתה מתרחשת כשהייתי צעירה יותר, לא הייתי עומדת בכך. זה היה הורס אותי. הייתי נכנסת לפאניקה, ובשום אופן לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה".­ את חיה כבר זמן רב (11 שנה) עם גבר ישראלי. למה אתם לא מתחתנים?"קודם כל, אני אנרכיסטית מוחלטת. כל המסגרות שאנשים יצרו לעצמם לא מדברות אל ליבי, ולא מעניינות אותי. אינני מעוניינת בנישואים. גם אריאל מרגיש כך. אני מרגישה כי אריאל דומה לי, ממש אח נשמה שלי. אנחנו באים מאותו רקע משפחתי קשה. שנינו סבלנו כילדים מאדישות של ההורים, וגרוע מכך ­ היינו ילדים מוכים וקרבנות לאבות שהתעללו בנו מינית. אריאל הוא פסיכותראפיסט ומומחה בינלאומי לטיפול בקרבנות גילוי עריות. עשו עליו גם סרט לטלוויזיה בישראל (סרט שלדבריו פגע בו, כי הבימאית לא התייחסה לעובדה שלפני מות אביו, אריאל התעמת איתו, וזה שינה את חייו. ע.ה.פ.)."אריאל הוא גם במאי, ועשה הרבה סרטים בישראל. קראו לו אז אילן טיאנו. הוא שינה את שמו ('לא רציתי שום קשר וחיבור לאבי', הסביר לי. ע.ה.פ.), והגיע לניו­יורק. לא הכרתי אדם שהוא יותר שוחר חופש ממנו. ממש כמוני. איש שלא רוצה להיות כלוא בשום מסגרת, בשום ריבוע. וזה עונה לך על השאלה למה לא נישאנו. טוב לנו כך. מצאנו זה בזו את מה שמאפשר לנו, לכל אחד מאיתנו, במלואו, להיות מה שאנחנו באמת. אני מסורה ומחוייבת לאריאל, אני אוהבת אותו, הוא גבר מקסים גם בצורתו וגם בפנימיותו, יש לנו מערכת יחסים פנטסטית, ואני מאמינה שנזדקן יחד".­ איך היכרתם?"היתה לו תערוכת צילום­קולאז' במוזיאון בדרום העיר, וה געתי לשם עם חברה. התרגשתי עד דמעות. פשוט עמדתי מול העבודות ובכיתי. הוא היה במקום והכירו בינינו, אך לא כל כך שמתי לב אליו כי הייתי המומה מהמוצגים. החלטתי שאני צריכה לראיין אותו על עבודותיו, והתברר לנו שאנחנו גרים ממש באותו הבלוק, רחוב ממול. מאז אנחנו יחד, 11 שנה וארבעה ימים. הוא בנאדם ממש מדהים". שלום, פמיניזם, יהדות כשעשו על אריאל את הסרט בישראל, אנסלר נסעה איתו, ובאותה הזדמנות גם הופיעה עם "המונולוגים מהוואגינה" בירושלים. "לא השתמשו שם במילה ואגינה", היא נזכרת. "מצאו איזה שם עברי, ואמרו לי שזה די דומה ('פתפותי פותה', ע.ה.פ.). זה היה בתיאטרון קטן, והנשים קיבלו את המחזה יפה מאוד. היו כאלה שנכנסו לחדר ההלבשה שלי, וכשעוד עמדתי עירומה, הן התנפלו עלי בחיבוקים כדי להודות לי. אני אוהבת מאוד את הנשים הישראליות. הן שורשיות, עם עוצמה, פראות במידה הדרושה והרבה כוח. הן יפות מאוד בעיני. יש לי הרבה כבוד לנשים בארץ, בעיקר עכשיו, כשנלחמים על השלום".­ מה דעתך על המתרחש היום בישראל?"אני מאמינה בכל ליבי שהסכסוך במזרח התיכון ייפתר אך ורק על ידי הנשים. אני לא חושבת שגברים יפתרו אותו. הם לא מסוגלים לכך. התגובות שלהם באופן טבעי הן כל כך בענייני תגמול, נקמה ומצ'ואיזם. גברים שקועים ומשקיעים במלחמה. הם זקוקים לה. אנחנו לא צריכות את זה."אני חושבת שנשות שני העמים, הישראלי והפלשתינאי, חייבות לקחת את העניינים בידיהן. להיפגש, לדבר, לנהל מגעים ולסיים ביניהן את הסיכסוך. ביקרתי במדינות שנקרעו במלחמה . בוסניה היא אחת מהן. פגשתי בסרייבו נשים חזקות, שתיפקדו באומץ והחזירו את החיים למסלולם. גם בירדן יש עכשיו קבוצת נשים גדולה הנלחמת נגד רציחות נשים על רקע שמירת כבוד המשפחה. בכל מקום שבו הייתי לא פגשתי אפילו אשה אחת הרוצה במלחמה והרס."אני מקווה V DAY­בש שנעשה בישראל ב­23 בפברואר, שבו גם אני ואריאל נשתתף (ב'הבימה', בחסות יעל חולדאי ובשיתוף נעמ"ת, עם ראש העיר, פוליטיקאיות ואמניות שמארגנת רבקה הון. ע.ה.פ.), תהיינה גם שחקניות פלשתיניות, וזו תהיה הזדמנות למין מפגש שכזה".­ לאחר התהליכים הרבים שעברת, איך היית מגדירה את עצמך?"אני אשה בתהליך מתמיד, על מנת להגיע אל האמת של עצמי. אני פעילה, סופרת, שחקנית, פמיניסטית, אנרכיסטית. אני מאמינה בבודהיזם, אך גם מחוברת ליהדות. האמת היא שככל שאני מתבגרת, אני מזדהה יותר ויותר עם היהדות. אני מעין מישמש, וזה טוב. אני יכולה לנסוע לכל ארץ, ובכל מקום יחשבו שאני משם".­ סיפרת לי שאת בי­סקסואלית, עשית אהבה עם גברים ועם נשים. מה ההבדל?"שאלה טובה. יש משהו מאוד יפה בלנשק אשה. את יודעת שלשפתיים שלך יש את אותו הטעם, ויש בזה משהו מאוד סקסי. אני גם חושבת שנשים לסביות יודעות יותר טוב מהגברים איך להשתמש בואגינה, איפה לגעת ואיך, כי הרי גם להן יש. אני אוהבת גברים ונשים ושני המינים בעיני מענגים, אבל בחרתי להיות עם גבר".­ מה את שונאת?"שהעולם מחולק לאנשים חשובים ולא חשובים. נחשבים ולא נחשבים. עשירים ועניים, נראים ובלתי נראים".­ מה גורם לך אושר?"אריאל. בני, נכדתי, כלבים קטנים".­ אילו שלושה דברים היית לוקחת איתך לאי בודד?"מלאי של עטים, מלאי של ניירות וכמובן את אריאל".­ לו יכולת ­ מה היית משנה בחייך?"שום דבר!"­ איך היית רוצה להיזכר?"כאדם שנתן את חייו להפסקת האלימות נגד נשים, ואדם שלחם עד תום כדי שהעולם יהיה מקום יותר בטוח עבור נשים".­ מה היית רוצה שיכתבו על קברך?"בסופו של דבר, מה שבאמת הכי חשוב הם טוב לב ונדיבות. כך שהייתי רוצה שייכתבו: ."'GIVE IT!'