המגרש הביתי לנשות הכדורגלנים נמאס. חמש רעיות הקימו לאחרונה פורום, שיילחם על כבודם (האבוד?) של בעליהן. שרי מקובר 24/01/01 יש להם בית מפואר, מרצדס מאובזרת וחשבון בנק מנופח. על המגרש הם מפגינים בריאות טובה, שרירים חזקים וגוף חסון. בין משחק למשחק הם מתלבשים במיטב המותגים, משתכשכים בביצות השואו­ביז הזוהרות ביותר ומושכים אחריהם שובל של מעריצות שרופות. ובכל זאת, מי שחשב שהחיים של שחקני הכדורגל בישראל יפים וטובים המה, שישאל, בבקשה, גם את הנשים שלהם. בעצם, נשות הכדורגלנים לא ממש חיכו שישאלו אותן. נמאס להן מהפרסומים החוזרים ונשנים על נערות ליווי ופילגשים שמבלות עם הבעלים בעיר זרה. נמאס להן מהכללות שהטביעו סטיגמה של פרפרים על שחקני הכדורגל בישראל, ועוד יותר נמאס להן לשמש יומם ולילה מטרה לאלימות הבוטה, הקשה וכפויית הטובה של קהל האוהדים. הנשים החליטו לקחת יוזמה ולעשות מעשה. חמש נשות כדורגלנים, בראשן גילה מלול, רעייתו של גולן מלול, שוער בקבוצת מכבי פתח­תקוה, הקימו פורום שמטרתו מלחמה באלימות על המגרש ומחוצה לו, העברת מסרים של סובלנות, והחזרת שמו הטוב של שחקן הכדורגל בישראל. הכל התחיל בערב חמים ותמים אחד, כשגילה מלול ישבה בביתה השקט עם חברתה. הילדים ישנו, הבעל טרם שב הביתה, "ופתאם, באמצע השק ט והשלווה, בום גדול", משחזרת גילה. "הבית רעד. הכלב התחיל לנבוח בטירוף. השעה היתה חצות והיה נורא מפחיד. מהר יצאנו החוצה. על השביל היו קליפות ביצים. לא ראינו הרבה כי החשיכה הפריעה. חשבתי, בטח הכלב הוציא מהזבל כמה ביצים, אבל למחרת בבוקר, כשלקחתי את הילדים לגינה כדי שאבא יוכל לנוח מהמשחק, ראיתי שכל הקיר של הבית מרוח בביצים. פשוט הפגיזו אותנו בלי בושה".­ הגשת תלונה במשטרה?"לא היה נגד מי להגיש. הרי האוהדים הפגיזו וברחו. אף אחד לא השאיר לי כרטיס ברכה. הרגשתי כל כך רע. בדיוק בעלי חזר למגרש אחרי פציעה חמורה בפנים. ציפיתי שהאוהדים יקבלו אותו בחמימות. הרי הוא נפצע במהלך משחק שהתקיים מולם ובשבילם. אבל במקום זה, קיללו אותו ואמרו דברים איומים כמו 'יחזירו אותך הביתה בארון', ו'הלוואי שתחזור באלונקה'".­ למה ככה? "ככה זה תמיד", קובלות חברותיה לאגודה, שפועלות בימים אלו במרץ כדי להפיץ את מסריה ברבים. "הבעלים שלנו יוצאים למגרש, נותנים את הנשמה, כל השבוע נחים, אוכלים מסודר, בקושי משאירים זמן לבילויים ולסקס. בסוף, במקום תודה, האוהדים פשוט מקללים אותם, משפילים אותם, פוגעים בהם. האו הדים חושבים שכשהם קונים כרטיס ב­45 שקל, הם גם יכולים לפרוק על השחקנים את כל התסכולים שלהם. סליחה, השחקן הוא בן אדם פרטי. גם לו יש רגשות". מה זה פה, אינתיפאדה? "זה התחיל עם דני לוי, יו"ר קבוצת הפועל פתח­תקוה", אומרת נעמה בן­עמי, אשתו של אייל, קשר בקבוצה. "בסיום המשחק של הקבוצה שלו נגד בני יהודה בשכונת התקוה, כיתרו האוהדים את הרכב שלו עם אבנים בידיים. לא חראם?"."הלוואי שאלה היו אבנים", אומרת שרון פיגנבאום, אשתו של רונן, בלם בצפרירים חולון. "מותק, אלה היו סלעים". נעמה: "הבת של דני לוי, שהיתה איתו באוטו, נפצעה. הרכב התרסק לגמרי. האוהדים אפילו הציתו אש וזרקו לתוך האוטו. זו היתה טראומה שחבל על הזמן".שרון: "מה זה פה, אינתיפאדה?".נעמה: "כשאני יושבת במגרש ומעודדת את בעלי, צועקים לי 'נעמה מזדיינת'. הם יודעים את השמות שלנו וכל הזמן מעליבים. אם בעלי מבקיע גול, אז בכלל. האוהדים צועקים 'מוצצת לכל השכונה'".­ איך את מרגישה כשזה קורה?נעמה: "אני מנסה לנחם את עצמי ולחשוב שביום שבו יפסיקו לקלל את בעלי, הוא כבר לא ייחשב למישהו. אבל כשהקללות הופכות לקשות מדי, אני ממש מרגישה מושפלת".גילה: "עם הזמן אנשים מרשים לעצמם יותר ויותר. על המגרש צועקים לי 'שיהיה לכם סרטן בעצמות, אמן', דברים כאלה. אפילו 'בן זונה' זה פחות נורא. את זה אפילו אני אומרת על בעלי לפעמים".נעמה: "אוי ואבוי, גילה. אצלי אין דיבורים כאלה".גילה: "זה לא ברצינות, זה בצחוק. לא קורה לך, לפעמים, שאת יושבת עם בעלך, שניכם רואים כדורגל בטלוויזיה, וכשהוא מפספס גול את צועקת 'יאללה, יאללה, חתיכת אפס'?"."דווקא בעלי הוא שחקן שקט", אומרת סיגל צופין, אשתו של שרון, בלם בקבוצת מכבי פתח­תקוה. "אבל כשאני יושבת במגרש עם הבן שלי, נורא מפריע לי שמקללים אותו. איך הם לא מתביישים לדבר ככה ליד ילדים קטנים?"."אני חושבת שגם האוהדים הם בסך הכל בני אדם", אומרת מילי אנטבי, אשתו של יגאל, מגן שמאלי בקבוצת הפועל תל­אביב, "אבל במגרש הם שמים על עצמם מסיכה של מפלצת. לפעמים אני יושבת שם, והם בכלל לא יודעים שאני אשתו של יגאל ומתחילים לקלל גם אותי. אני נורא מפחדת שהאלימות הזו תגיע אלי הביתה. למשה תאומים (הבעלים של קבוצת הפועל תל­אביב ­ ש.מ), לפני כל משחק מרססים את הקירות של הבית בכתובות נאצה. וכמה פעמים פינצ'רו לשחקנים את הגלגלים באוטו או הוציאו מהם את האוויר? הרי רק לפני חודש הגיעו אוהדים לבית של ישראל כהן, שמשחק בבית"ר ירושלים, ששם האוהדים ממש משוגעים, וזרקו לו אבן על החלון של הילדה, רק בת חודש. מה יקרה אם האבנים האלה יגיעו גם לחלון של הילד שלי?".­ איך הבעלים שלכם מגיבים לאלימות הזו?מילי: "זה כואב להם בדיוק כמו לנו. אני יודעת שיש גם פירגונים, רק שמרוב קללות פשוט לא שומעים אותם".גילה: "אני לא מפחדת. תראי איך בעלי נראה. מבט אחד שלו, והאוהדים בורחים. אבל יש לי ילדים קטנים בבית שרואים בטלוויזיה איך מדברים על אמא ואבא שלהם, וזה מבייש ומשפיל. לפעמים, כשאני בקריזה, אני קמה במגרש ומתחילה לצעוק 'חבריה, הלו, הלו, זה רק ספורט. תירגעו'".נעמה: "הכי הגזימו בשבוע שבעבר. האוהדים הביאו מהבית רמקול גדול, וכל הזמן צעקו בו 'נעמה זונה', והכל באמצע המשחק, בכוונה כדי להפריע לאייל בריכוז. ואחר כך הם שרו לאייל 'אתה בזבל ונעמה בזבל'".­ איך הוא הגיב?נעמה: "זה רק דירבן אותו יותר".גילה: "אולי זה היה מול הקבוצה שלנו? אם כן, אז צריך להבין. אצלנו כולם אש. ממש אש".נעמה: "אצלכם, גילה, יש בקושי שניים וחצי אוהדים. איך יצליחו לקלל?". הפכנו לשק חבטות למרות האלימות, למרות ריבוי הפרסומים על נאמנותם המפוקפקת של כמה משחקני הנבחרת לנשותיהם ולמרות שהחיים לצדו של שחקן כדורגל לא ממש קלים, חבורת הנשים שמרימות את האגודה החדשה היא אחת מהחבורות העליזות ביותר שפגשתי. נשים צעירות, אופטימיות מאוד, שמחות וששות לקרב: גילה מלול, 31, אם לשתיים ועובדת בחברת תקשורת; שרון פיגנבאום, 25, אם לבת ומנהלת מוקד בחברת אלקטרוניקה; מילי אנטבי, 25, אם לבן ומדריכת אירובי; נעמה בן­עמי, 22, אם לבת, קוסמטיקאית; וסיגל צופין, 30, אם לשניים, סייעת בחינוך המיוחד."אנחנו רוצות להזכיר לאוהדים שכדורגל הוא אומנם הספורט הפופולרי בישראל, אבל הוא גם מקור פרנסתנו, וזכותנו לחיות חיים שקטים בלי איומים או עלבונות", מסבירה גילה. "האוהדים אולי מקנאים", אומרת שרון. "הם לא מבינים איך בחור צעיר נוסע במכונית מפוארת, וחשבון הבנק שלו תופח ומשמין. זה אוכל להם את הלב. אבל הם שוכחים שבגיל 35­40, השחקנים יורדים מהמגרש. נגמרת להם הקריירה, והם צריכים לחיות מהכסף הזה כל החיים"."בהתחלה היה מדובר רק בקומץ קטן של אוהדים חסרי תרבות, אלימים, שאינם מבחינים בין שחקני כדורגל לב ין כל מי שיש לו נגיעה אל המגרש", אומרת מילי, "אבל לאט לאט המספר שלהם הלך וגדל. הם באים למגרש בשבת, ומתפרקים מכל המתחים שצברו במשך השבוע. הפכנו לשק החבטות של האוהדים. והם לא רק מקללים. לאחרונה הם אפילו הולכים מכות. והכי מגעיל זה שהם לוקחים את הילדים הקטנים שלהם למגרש ומקללים לידם. איזה מין חינוך זה?".נעמה: "אני ראיתי במו עיני ושמעתי ילד בן שלוש מקלל. ולא תגידי אומר 'זבל' או 'חתיכת אפס', אלא ממש קללות כמו 'שתמות יא­מזדיין'. וזה קורה רק בישראל. למה ישראל היא המקום היחידי ששמים בו גדרות? בכל אירופה אין גדרות במגרשי המשחקים, ושם גם שומרים לך את המקום כדי שתיכנס, ככה בנחת, כמה דקות לפני שהמשחק מתחיל. אבל אצלנו מוכרחים לשים גדרות, כי אם לא, הקהל היה מתחיל לזרוק על השחקנים כל מיני דברים. לדעתי, אם יורידו פעם את הגדרות ממגרשי המשחקים בישראל, יהיה פה רצח. אם רצחו פה פעם ראש ממשלה, למה שלא ירצחו גם שחקן כדורגל?". סיגל: "האוהדים חייבים להבין שכמו שהם הולכים ביום חול למשרד שלהם, ולא מצפים שישרטו להם את השולחן, כך הבעלים שלנו לא מצפים שישרטו להם את המכוניות ויעליבו להם את הנשים . גם לנו יש חיים, וברגע שהמשחק מסתיים, השחקנים, הנשים והילדים הם מחוץ לתחום".כבר נקבעו ראשי פרקים של מסרים שיועברו לציבור הרחב. נבחר אפילו הסלוגן הראשוני: "אלימות ­ לא במגרש הביתי שלי". במסגרת ההתארגנות החדשה, נשות הכדורגלנים החלו לתור אחר ספונסרים למימון פעולות ההסברה של הארגון, להפיץ סטיקרים במגרש הכדורגל, בבתי­ספר ובמוקדי בילוי משפחתיים, להפיק קליפ מוזיקלי בהשתתפות נשות הכדורגלנים, וכן למכור חולצות עם תמונות השחקנים במגרשי הכדורגל ובחנויות למזכרות. "הכסף", אומרת מילי בסיפוק, "יועבר למטרות צדקה או ישמש לפעילות התנדבותית כלשהי למען הקהילה, כגון וראייטי או קו לחיים".­ איך הבעלים הגיבו ליוזמה?סיגל: "בעלי מפרגן מאוד, למרות שהוא לא כל כך מאמין שנצליח".שרון: "בעלי מאמין שבדברים מסוימים, לנשים יש כוח לפעול אפילו יותר מהכוח שיש לגברים".גילה: "רוב הבעלים לא מאמינים שנוכל לשנות משהו, אבל תומכים בכל זאת. בעלי, למשל, טוען שחוץ מלנפח את חשבון הטלפון, לא נצליח לעשות הרבה". הן באות כמו זונות למגרש אחת המטרות החשובות הנוספות של פורום נשות השחקנים היא להגן על שמם הטוב של הבעלים, שנפגע פגיעה אנושה לאור פרשיות עגומות אחדות שהתפרסמו לאחרונה, שהצביעו על אי נאמנות מצד הבעלים אל נשותיהם. פרשת הנבחרת ונערות הליווי, פרשת שבעת השחקנים מהנבחרת הצעירה, ששכבו עם צעירה לפני משחק בינלאומי חשוב, והמונולוג החושפני של אוהדת כדורגלנים סדרתית, שהתראיינה למוסף "7 ימים" וסיפרה על נורמות מיניות בקרב השחקנים ­ כל אלו גרמו למעטה הזוהר של שחקני הכדורגל להחליד מעט. שלא לדבר על המבוכה הנוראה שנגרמה לנשותיהם."נפגעתי מאוד מהפרסומים, במיוחד כאם לילדים", אומרת גילה, "למזלי, הילדים שלי קטנים, אבל מה עם ילדים גדולים יותר של שחקני הכדורגל? שלא לדבר על מאות ואלפי בני נוער שרואים בשחקני הכדורגל מודל לחיקוי ולהערצה".­ יש בסיס לפרסומים הללו?מילי: "אני יודעת מאיפה צמחה התדמית הזאת. יש קהל שלם של בחורות שמחפשות כל הזמן את הגוף היפה של השחקנים, את הכסף, את התהילה ואת השואו. הן נמצאות במגרשים, באות כדי לגרות את הבעלים שלנו, שמות להם בתוך התיקים שמות וטלפונים".נעמה: "והן באות כמו זונות ל מגרש. אני לא דופקת הופעה של מיליון דולר כשאני באה לראות את המשחק של בעלי. אבל הבנות האלו מופיעות במגרש בצורה זנותית, כאילו שהן יוצאות בכלל למועדון לילה".גילה: "הפיתוי של הבעלים שלנו גדול פי שניים מהפיתוי של גבר אחר. החיים הם פיס. היום הוא איתך, שרון, מחר הוא ייצא עם פרגית בת 18".מילי: "נכון מאוד. אני מאמינה היום לבעלי, אבל אני לא יודעת מה יהיה מחר".נעמה: "במקרה, יש לבעלי היום יום הולדת. הבנים עושים לו חגיגה באיזה מועדון. אני בטוחה שכל הבנות שם יעשו לו עיניים וכמה מהן יזמינו אותו לרקוד, אבל אני מוכנה לחתום שהוא לא יסתכל עליהן. אנחנו מסורתיים. מאמינים בטהרת המשפחה, ואני סמוכה ובטוחה שבעלי לא יבגוד בי. אייל נגעל מבגידות".גילה: "ממי, אנחנו מקוות שהוא נגעל". מילי: "נניח שהוא יגיע למגרש, ומישהי תבוא ותדליק אותו, מה תעשי אז, אה, נעמה?".נעמה: "אני מדליקה אותו טוב מאוד, תודה. אני סומכת על בעלי בעיניים עצומות. אני בכלל לא מתייחסת לפוסטמות על המגרש".­ בפרשת הנבחרת הצעירה, בכל זאת בחורה שכבה עם שבעה שחקנים בלילה אחד.גילה: "הגברים שהיו עם הבחורה צריכים להיע נש. אז מה אם הם שחקני כדורגל, יש להם פטור ממוסר? אז מה אם היא באה אליהם מרצונה הטוב? מה זה שבעה גברים מתנפלים על אשה אחת. לא היה אפילו גבר אחד בחבורה שהיה מסוגל לעצור את זה? בהמות, אני אומרת לך. בהמות".­ גם שחקני הנבחרת שבילו עם נערות ליווי לפני המשחק נגד דנמרק הם בהמות?גילה: "יש הבדל גדול. נערות ליווי זה משהו אחר, כי זה למען כסף, זה הפרנסה של הבחורה. אבל הזנזונת שהיתה עם שבעה השחקנים, זה ממש כואב הלב".שרון: "אין שום הבדל. זו טריפה וזו נבלה".סיגל: "הורג אותי שמבליטים דווקא את הצד הזה של הספורטאים. הרי לא כולם עושים מעשים כאלה. יש רק אחדים. חבל שמתמקדים רק בסקס, במקום באופי שלהם, שהוא כל כך נוח, וכל כך ביתי ומשפחתי. למה לא כותבים עליהם שהם מקדישים זמן איכות לילדים שלהם?".­ מה לעשות, הרבה יותר מעניין לקרוא על שחקנים שהתעסקו עם נערות ליווי מאשר לקרוא על אבות שמבלים זמן איכות עם ילדיהם.מילי: "הפרסומים על הבעלים שלנו עשו עוול לא רק לשחקנים, אלא לכל בני המשפחה. מקובל בציבור שאפשר לכתוב הכל על שחקני כדורגל, אבל נניח שהיו מתפרסמים חומרים כאלה על חברי כנסת, קצ יני צבא, שופטים ואנשי ציבור. איזה רעש ציבורי זה היה גורם. איזה תגובות נזעמות היו מתפרסמות כתגובה. אבל על שחקני כדורגל אפשר לכתוב הכל, למרות שחלק גדול ממה שכתוב בכלל לא נכון".סיגל: "בעלי כעס שכללו את כל השחקנים בסטיגמה אחת, כאילו אין יוצאים מן הכלל. אבל כשעודדתי אותו, הוא צחק. הוא אמר 'תגידי, סיגל, למה אלי לא הגיעה אף בחורה?'".נעמה: "אייל אמר, 'מה קורה פה, אני הולך ברחוב ואנשים חושבים שאני יוצא לקניון עם עשר פילגשים, ובלילה מבלה איתן במועדון לילה ובוגד באשתי. נעמה', הוא אמר, 'לא יעזור. כשמדובר בשחקני כדורגל, לאנשים תמיד היה ותמיד יהיה מוח כחול'".שרון: "החיים של שחקני כדורגל לא ממש נורמליים. הם מקצוענים, אז כל השבוע הם מתכוננים לימי שישי. אין לנו בילויים איתם וגם אין לנו סקס, לא בשישי ולא בשבת, לא לפני המשחק ולא לאחריו, כי אין להם כוח. אנחנו ממש מקריבות. אבא של בעלי הוא מאמן הנבחרת, אז תמיד צועקים על רונן שהוא משחק בזכות אבא שלו, וזה נורא פוגע, בפרט בגלל שרונן הוא שחקן מצטיין. אז אני עושה לו פעולות פסיכולוגיות בבית, כדי לעודד אותו. אני אומרת לו, 'אל תתייחס לדיבורי ם הרעים' והוא לא מתייחס".סיגל: "במשך השבוע הם שומרים על משטר קפדני. הם אוכלים ארוחות מסודרות, והם ישנים בשעות קבועות, וכל העולם סובב סביב ההכנות למשחקים שלהם. אנחנו, הנשים, מקריבות הרבה. אם הם ישנים אנחנו צריכות לחפף את הילדים מהחדר, שלא יעירו את אבא. אם רוצים לצאת למסעדה, אז רק בשעות מסוימות ורק לאוכל מסוים, אבל כשאנחנו מקבלות את הכסף אחרי המשחק, ישר אנחנו הולכות לבזבז אותו. גם אנחנו צריכות להתפרק, לא רק האוהדים".גילה: "אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה תומכת. כמה שזה נכון במקרה שלנו. זו הסיבה שכדורגלנים מקימים משפחה בגיל צעיר. הם צריכים מסגרת, חום, ביתיות ותמיכה פיזית ונפשית. וכאן אני מפריכה את כל מה שהזנזונת אמרה עלינו בעיתון. כולנו מאחורי הבעלים, מעורבות במשחקים, עצובות כשהם נכשלים ומאושרות כשהם מבקיעים גול. אנחנו מכינות להם תמונות של הילדים, שישימו מתחת לחולצה כשהם רצים על המגרש. הם, מצדם, מקדישים כל שער שלהם לילדים, לכן הם מבקיעים כל כך טוב. כשהאוהדים מקללים אותנו, ואנחנו מתביישות, אז הבעלים שלנו מנשקים את הטבעת נישואים. ככה הם עושים לפני כל גול. פלא שהם מבקי עים?".