מעצבת דעת קהל כבר 25 שנה שדורין פרנקפורט היא שחקנית משמעותית בעולם האופנה הישראלי, ועדיין היא נתפשת כעוף סגנוני מוזר ליסה פרץ 19/01/01 לו נתבקשתי להרכיב את נבחרת הנשים האהובות עלי, אין ספק שמעצבת האופנה דורין פרנקפורט, 48, היתה משתחלת לתוכה בקלות. שנים אני רואה אותה בתל­אביב, נעה במעגלים ולוקיישנים חברתיים חופפים לשלי, חולפת על פני משל הייתי דו תחמוצת הפחמן: אפילו "היי" ביצתי אחד לא טרחנו לזרוק זו לעבר זו.פרנקפורט היא מסוג הנשים האלה שאת מתצפתת עליהן מרחוק וזוממת להציע להן חברות בהזדמנות הראשונה. מה היה בה שהצית כל כך את דמיוני? מלבד חזות מרשימה ומעוררת עניין הכוללת שיער שחור משחור, שפתיים מתבוססות בליפסטיק אדום, משקפיים עם מסגרת דקיקה שחורה ולבוש כהה וחד משמעי, נדף ממנה פאסון בעל איכויות נדירות. בכמה הזדמנויות שבהן נקלעתי בטעות אל הרדיוס שלה היא שפעה הומור עצמי, ישירות כנות, התבוננות אירונית על סביבתה, תחכום לשוני ומחשבתי, סרקאזם וציניות מדודה. והכל עטוף בצורה הכי נינוחה ונטולת מאמץ שיש.הקרח בינינו התמוסס בטקס חלוקת פרסי האופנה האחרון. ניג'סתי לה שתיקח אותי הביתה. היא נעתרה בשמחה ועד שהגעתי כבר הייתי נטולת נשימה מרוב צחוקים. מאותו רגע החלטתי לדלוק אחריה: להביא אותה לכדי ראיון עיתונאי. תח ילה סירבה, התחמקה והשתמשה בתירוצים עד שלבסוף נכנעה, והנה היא פה איתנו. סוד הקסם פרנקפורט נולדה וגדלה בקרית מטלון בפתח­תקוה והתבגרה בסביון. אחרי שירות צבאי בחיל האוויר למדה שלוש שנים בפריז וב­75' חזרה לארץ ופתחה את החנות הראשונה שלה בכולבו שלום. ב­79' סגרה את שלושת החנויות שכבר היו לה אז לטובת הקמת בית אופנה ומכירה סיטונאית של הבגדים שעיצבה. ב­82' צירפה אליה את מרגית סגל, שותפתה מאז ועד היום. ב­85' פתחה ברחוב דיזנגוף את חנות האם המרשימה שלה. ממש ממול פתחה לפני מספר שנים חנות לאביזרי בית דקורטיביים שהספיקה להיסגר מאז.היא אמא לשתי תאומות בנות 10, קמיע וקיאן.יותר מ­25 שנה היא בענף ­ זמן שבו מעצבי אופנה מספיקים להיוולד, לתפור תך או שניים, להקים רעש ומהומה סביבם ולסגור את הבסטה. אבל פרנקפורט נותרה על מקומה, תוך כדי שהיא מחזיקה בגאון בית אופנה הנושא את שמה ושם משפחתה והנפיקה קולקציות עונה אחר עונה. זו תקופה מרשימה מספיק בשביל להסתמן כנפיל, וזה בסצנה שאפילו את הזכות להיות זאטוטים כמעט בלתי אפשרי לממש. היא לא אוהבת שמתייחסים אליה ככה. עמידותה מזה שני עשורים וחצי היא תוצר של אהבה וסקרנות גדולה ולא פנטזיה להפוך לאיזה אייקון אופנה היסטורי הפועל כב ר מתוך אינרציה.סוד הקסם של בגדיה נעוץ בשילוב שבין ויטליות והתעקשות רציפה ועקבית, כמעט סיזיפית, על אמירתה האופנתית מבלי לפזול לצדדים, לא ימינה ולא שמאלה. לו בגדיה יכלו לפטפט, הדיבור שלהם היה מופנם, נקי ממניירות, מוקפד מאוד בגימוריו, פשוט בתכליתו, גאומטרי בקודיו הפנימיים, עם משקל אוורירי, זני יפני משהו. לא תראו אצלה בארוקיות יתר: לא סלסולים, מלמלות, תחרות וקישוטים. לא צבעים בוהקים מדי, לא גזרות צמודות מדי או בדים מנצנצים, מגרדים או נדבקים לגוף. הכל במידה, זה שם הקוד הפרנקפורטי בארץ שבה ההעדפה הגרדרובית הבולטת ביותר היא כמה שיותר חשוף, קצר וצמוד ­ הטאץ' שהיא מציעה נדיר וייחודי. ועם כל החריגות הזו, תוצרתה הצליחה להתבסס כאן כלכלית ומותגית, ואף הוכיחה את עצמה מעבר לים: באנגליה, בפורטוגל, ביוון, בארצות סקנדינביה ובארצות הברית.בניסיון למצוא את החפיפה שבין האדם לבגדיו, צריך להביט בפרנקפורט כשהיא יוצאת מהבית: רוב הזמן היא בשחורים בעלי קווי מתאר ישרים ונוזליים ­ יושבים על הגוף, לא חונקים אותו למוות. היא מתנהלת בהם בחופשיות ובקלילות, מה שעוזר לא מעט להתנהלות הפאסון שלה.הפג ישה הראשונה שלנו התקיימה בבית האופנה שלה ברמת­גן. רעש של מכונות תפירה, אדי מגהצים ושקשוק מספריים מקדם את פני. בקומה השנייה, בתוך חדר המעצבות, נמצא משרדה של פרנקפורט. על הקולבים נחה הקולקציה החדשה שתכף תעבור בדיקה על ידיה, העובדים נכנסים ויוצאים, שואלים ומתייעצים עימה, והאווירה כולה מתנהלת בגוון משפחתי הדוק. לא רוצה להיות דונה קארן בניגוד גמור לכל סיפורי הזוועות שמגיעים מבתי האופנה הגדולים בעולם, לפיהם אלו העומדים בראשם הם בדרך כלל דרמות קווינס עם מניפות, עצבים רופפים וקפריזות מפה עד להודעה חדשה ­ בעלת בית האופנה הזה משדרת גרוב אחר לגמרי: היא מצחיקה את המבקרים, בודקת כמו אמא פולנייה האם כל אחד ואחד מהם חש בטוב והכי לא לוקחת ברצינות את תפקידה כבוסית. כל מעטה הקשיחות והדיסטנס הציבורי שלה מתפוררים כאן לגמרי."בהתחלה למדתי גרפיקה", נזכרת פרנקפורט בנסיבות התגלגלותה למקצוע, "וראיתי שאני ממש לא טובה בזה. שרדתי בלימודים חודש ופרשתי. לפני זה, בגיל 18 עשיתי פוסטרים והיתה לי כזו סלסלה שעברתי איתה בין בתי תה ומכרתי אותם. בבית ספר בפריז שבו למדתי גרפיקה היתה מגמת אופנה והיא נראתה לי נורא כייפית ושמחה. פומפוזי ויומרני ככל שזה יישמע, היתה לי הרגשה שיש לי אמירה שעוד לא אמרו אותה וזו תחושה שהיתה לי המון­המון שנים: שאפשר לומר עוד דבר בבגדים שלא אומרים אותו, ושיש צד שלם בהם שלא עושים אותו. באותם זמנים היו תכתיבי אופנה מאוד נוקשים ואני הרגשתי שאני יכולה לעשות משהו מאוד פאן ומשוחרר. בשנייה הראשונה שעשיתי בגדים הרגשתי שהגעתי הביתה".­ גדלת בבית גנדרני?"אווירת דלות החומר שהיתה בארץ הכריחה אותי בתיכון לגלות יצירתיות בבגדים. היינו יושבות, אני ואמא שלי, ותופרות חצאיות טלאים מכל חתיכת בד שמצאנו בבית. עשינו אז המון בגדים מצחיקים כאלה. לצד זה היו גם בגדים מכוערים ממש: אני מסתכלת בתמונות ואני רואה המון בגדים מזעזעים. לא היו בגדים 'אחרים', חופשיים ושמחים, למרות שהשנים הן סיקסטיז­סבנטיז. בעיני היו אז בגדים ממש מכוערים: כולם היו היפים, כולם היו לבושים כמו ילדים ואני חיפשתי משהו אחר שלא היה בנמצא. גם היה לי לוק מאוד שונה ­ נראיתי כפי שאני היום, כמו עורב שחור. ואז זה לא נתפש כמראה מיוחד כמו עכשיו. ישראל של אז היתה מדינה של קצינים והיפים, לא התאמתי לא למראה ההיפי ולא למראה הקצינים, ונאלצתי למצוא את המקום הפרטי שלי. ביום שהתחלתי לעשות בגדים, הפסקתי להתלבש מיוחד".­ למה לא המשכת לעבוד באחד מבתי האופנה בפריז?"רציתי הביתה, לאמא ולצ'ולנט. לא סבלתי את פריז, לא הרגשתי שייכת לשם ואני חושבת שאדם במיטבו רק כשהסביבה הקרובה והאוהבת שלו מקיפה אותו. לא רק שלא היה לי חלום לעבוד אצל שאנל ודיור וכאלה, לא נהייה לי עם השנים חלום כזה. הקטע של להיות מפורסמת ולכבוש את העולם אף פעם לא היה משאת נפשי. כל שפת הקוקטלים, הזוהר והשמות הגדולים זרה לי. אני קוראת ראיונות עם דונה קארן והיא מספרת שהיא עכשיו בקטע רוחני זני, והיא מדברת לאבן והאבן היא החברה הכי טובה שלה. סליחה, אותי היא מביכה ולא משנה כמה טי שירטס זה מוכר. אני לא יכולה להסתכל על הבגדים שלה מרוב מבוכה."אולי אני לא חרוצה מספיק בשביל לעבוד בבית אופנה וכל היום לחשוב ולדבר על בגדים. אני עושה אותם ממקום אחר לגמרי: מתוך התרגשות ועדינות, ולא מתוך מקום שהם יבלעו את חיי. אני צריכה סביבי את החברים, השפה והספרים שלי ואולי אני בכלל לא אדם גדול, מי יודע. הייתי בבית ספר כל כך אאוטסיידרית, כך שזה התאים שאני לא אלך במסלול הנוצץ כביכול שייעדו לנו. אז היה נראה לי שאפשר לעשות את זה מכאן. אולי זו היתה בכלל יוהרה נוראה או נאיביות משוועת ­ אין לי מושג מה מבין השניים ­ לבוא לארץ כעצמאית וליישם את החלומות שלי".­ לא היה בך אז דחף רעבתני בכלל."לא אז ולא היום. אני אוהבת את האופנה בקטע של העשייה, לא את ההו הא מסביב. זה מתיש, לא מחו יב המציאות ובעיקר לא אינטליגנטי. אני חושבת שכשהעשייה שלך אמיתית, אחידה, נקייה ואורגינלית ואתה מתמיד בה לאורך זמן והיא באה ממקום עם ווליום נמוך, אתה מגיע לאותה תוצאה". "לא התבאסתי כשצחקו עלי" ­ לאיזה ישראל חזרת?"למיתון של אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא היתה שטופת גאווה על שורשיות שאף פעם לא הבנתי אותה. כשדיברו על 'הבגד הישראלי' היו מצלמים תמיד כל מיני דברי משכית. אף פעם לא הבנתי מה ישראלי בזה: זה היה נראה לי יותר כמו תחפושות מזרחיות. ברור לי איפה אני חיה ואני מאוד מחוברת למקום הזה ולשורשיו, אבל אני לא חושבת שגלביות פסים עם אצעדות זה הייצוג שלנו. באנו לפה מאוסטריה וגם מעיראק, ואף אחד במקומות האלה לא לבש את הדברים האלה. כל הזמן דיברו על 'אופנה ישראלית' ואני הייתי בהלם. אמרתי לעצמי: 'מה, אופנה איטלקית זה אומר שהם לובשים ספגטי על הראש? הרי אנחנו תרכובת של כל כך הרבה דברים וזאת הסיבה לייחודנו, אז מה הקשר ביננו לגלבייה?'"­ איפה הלכת לחפש עבודה כשהגעת לכאן?"בתחום האופנה הכל היה מורכב כאן ממעצמות משפחתיות, בנוסח איטלקי מפחיד כזה: בגד עור, גוטקס ואלד. רצתי כמה זמן אחרי פיני (לייסטדרוף ­ ל.פ) שהיתה גאון בעיני, בשביל שתקבל אותי לעבודה. אבל יותר משהיא לא רצתה אותי, אני לא יכולתי להתחבר אליה. היא היתה מקסימה, מצחיקה וססגונית, ממש קאמפית. היא חיבבה אותי מהפ עם הראשונה, רק שהבגדים שלי נראו בעיניה נורא משונים. היינו דבר והיפוכו: היא עם הצמר כבשים שלה ואני רציתי לעצב בגדים אווריריים. צמר כבשים? מה צמר באמצע החמסין? אני, כל מה שרציתי לעשות זה בגדים שיהיו נוחים לאשה הישראלית ויתאמו להוויה שלה. לא היה לי כל כך לאן ללכת אז. לעשות בגדי ים? לייקרה זה לא חומר שבדיוק אהבתי לעבוד איתו. לא יכולתי לבלף לגברת גוטליב שנולדתי מעצבת בגדי ים. התחלתי להתפרנס בכל מיני מקומות: בדורינה, ששם עשיתי סריגים, אלד, קרנית, ג'ינג'ט.במקביל פתחתי חנות משלי כי הבנתי שמה שאני לא אעשה לא יהיה פה. פתחו אז את כולבו שלום והם נתנו לי סטנד בתוך חנות. העמדתי את הבגדים שלי שם ואנשים היו מביטים עליהם מחלון הראווה ומתפוצצים מצחוק".­ למה?"עשיתי כל מיני חצאיות שפיצים אסימטריות מבדים רכים, אווריריים, מאוד נשיים ולא מכופתרים. אלו דברים שבכלל לא היו פה. אנשים לבשו בגדים מבדים מאוד קשיחים ולא נושמים. עבדתי עם צבעים שאנשים לא היו רגילים לראות, תפרתי על ג'ינסים רקמות ופאייטים, וסבא שלי היה מדגמן בשבילי את הבגדים, עד כדי כך הכנסתי אנשים לשוק. ולא עשיתי את זה במכוון ע ל מנת למרוד. לא היו בי כוונות התרסה ושבירת מוסכמות."לא התבאסתי מזה שצחקו עלי, כי הייתי חדורת ביטחון עצמי. התבאסתי מזה שאני הולכת להיות ענייה, אנשים לא קנו את הבגדים. ואם הקהל צחק או התעלם ממני אז עיתונאיות אופנה היו הראשונות שזיהו את הקטע שלי וסימנו אותי. עורכת עיתון 'את', דבורה לוין, מיד עלתה על זה, ולה ולבן לם הצלם אני חבה את הקריירה שלי. אבל על מנת לפרנס את עסק האופנה שלי נאלצתי לעבוד במקביל בהמון עבודות".­ מה היה החלום שלך אז?"לא להיות שבויה בקסם של הבגד, אלא למצוא נוסחה שהכי תחמיא ללובשת. רציתי לעשות בגדים שונים מאלה שאנשים אחרים עושים, עם אמירה המותאמת למקום. בחלוף השנים התברר לי שהם לא רק מתאימים לכאן, אלא גם לעוד מקומות בעולם. נניח נורווגיה. זה היה נראה לי מטורף לגמרי שהבגדים שלי יתפסו שם: נסעתי לאוסלו וראיתי מעילים שלי הולכים ברחוב במינוס 12 מעלות, וזה היה מחזה סוריאליסטי: לא הבנתי את החיבור בין היותי מעצבת שעובדת במקום עם אקלים חם ובגדיה מעוצבים בהתאם, ובין אנשים שחיים במדינה כל כך קרה, עם תנאי הלבשה שונים בתכלית מאיתנו. וזה הקטע המדהים באופנה: יש קס ם מסוים שיהלך על אנשים מסוימים, ויש כאלה שהוא לא יתפוס אותם. בצרפת, למשל, לא הצלחתי למכור בגדים. הם לא דיברו אליהם, זה לא ישב לפי דעתם טוב על הקולבים, זה היה נראה להם כעור, עם מידות שנראו להם גדולות מדי". האייטיז והלוק התימני בסוף שנות השבעים תחילת השמונים פרנקפורט ביצעה פנייה חדה, מהאוונגארד למרכז הבמה של הזוהר הישראלי: היא הפכה למלבישה של כל האמנים המובילים: נורית גלרון, צביקה פיק, שלום חנוך, יהודית רביץ, עופרה חזה. סיגננה להקות כמו סיאם, תיסלם, שוקולד מנטה מסטיק ואפילו נגעה באירוויזיונים עם חלב ודבש ויזהר כהן. קשה להבין מה הוביל בחורה עם גישה כל כך לא מיינסטרימית לאופנה להתעסק עם הדברים האלה.­ איך את, עם הקטע המינימליסטי שלך, הסתדרת עם רוח הגלאם של סוף הסבנטיז?"לא הסתדרתי. אין לי מושג למה אנשים מתרפקים על הבגדים מהסבנטיז. בעיני הם היו מזעזעים: הם נורא היו מאולצים ועמוסים ­ הנחיתו עליהם את כל העבר, העתיד וההווה: עם הרבה מלמלות, סלסולים, פרחים, רקמות, תחרות, פאייטים, הכל מכל הכניסו בהם. הם היו מפטפטים מדי לטעמי ועשו לי כאב ראש. ראיתי אנשים שממש סבלו בתוך הבגדים שלהם, עם הטייבעס, מכנסי הצמר וכל בדי החיות האלה. חראם עליהם. היו דברים מאוד בעייתיים, נגיד סוודרי האנגורה. היו להם שערות כאלה ארוכות שכל הזמן עשית מהם אפצ'י. או בגדים צבעוניים מדי ­ אנשים נראו כמו רמזור מהלך. אני לא לבשת י את הבגדים שהציעו לי הסבנטיז. הלכתי עם חולצות רוסיות ישנות של סבתא שלי, חצאיות שחורות וצרות עד הרצפה, חצאיות פליסה גדולות עם קפקפי עץ שוודיים".­ בטח משנות השמונים נורא נהנית. הכל היה מסוגנן ומאופק כזה, לא?"בניגוד גמור למה שחושבים עלי, בכלל לא השתגעתי על האייטיז. ההתחלה היתה באמת מוצלחת: היה את הפאנק, הניו רומנטיק, הגל חדש והקטע היפני. הרגשתי שמשהו מקסים הולך לקרות בעולם האופנה. ואז פתאום השנים האלה קיבלו תפנית וכולם נהיו נורא נפוחים ולחוצים, מלאים בחשיבות וברצינות תהומית. הכל היה בוגר וכל כך לא רגוע. את יודעת איך הלבישו אז את הנשים? ועוד קראו לזה 'שחרור האשה'. אבל למה שאשה משוחררת תלבש חצאית צרה וגרבי ניילון? אני לא מכירה אשה אחת שיודעת לנשום בדבר הזה. פתאום כל החברות שלי התחילו ללכת עם חליפות שאנל מבד טוויד עוקצני, גרבוני ניילון חונקים, עקבים דקים וגבוהים על הבוקר, ז'קטים צמודים­צמודים על המותניים עם כריות של שחקני רוגבי ועם איפור כבד. היחידה שסלחתי לה שהיא הלכה ככה, זו היתה ג'ואן קולינס. עליה קיבלתי את זה כי זה היה מאוד קאמפי. שלא תחשבי שאני צוחקת, אני באמת מתה עליה. היא נראית לי אחת מהחבר'ה, יכולה להוריד דרינקים בלי שיזוז לה ריס מלאכותי אחד.היה גם את הקטסטרופה הזו, הצלחות המעופפות: עגילים עגולים וגדולים מאוד עם קליפס, ואני זוכרת שחברות שלי בשביל לדבר בטלפון נאלצו להוריד עגיל מאוזן אחת ולהתקין אותו מחדש כשהשיחה נגמרה. לא מצאתי את עצמי בשנים האלה. מתוך ריאקציה התחלתי לעשות אז את הבגדים המשוחררים, ומשם התקבעה עלי הדעה שאני עושה בגדים גדולים לאנשים גדולים, מה שאגב ממש לא נכון".­ מה היית מחזירה מהאייטיז?"הדבר הכי יפה באייטיז היה המיני. אין דבר יותר יפה מאשה עם רגליים יפות לבושה במיני. אני מתה מזה מקנאה. ולרגע אחד אני לא חושבת שזה פראחי. לי, אגב, אין שום בעייה עם פראחיות".­ הקדמת את זמנך. נשאת את בשורת הלוק הזני כבר לפני 20 שנה."כורח המציאות הוא שכפה עלי את זה. שיט, כשאני חושבת על זה עכשיו, דברים שעשיתי לפני 20 שנה היו יכולים להיות היום ממש במודה! יצרתי אז קו שנקרא וורק שופ ­ בגדים משוחררים, מכנסיים לגברים עם גומי ושרוכים, סוויטשירטים גדולים, הכל בצבעים כתומים ואפורים. הם לא היו ענקיים בווליום, אבל כל המראה שלהם שיד ר רכות וקלילות. ממש כמו הבגדים שלובשים היום ליוגה".­ את בעצמך יש עלייך שיק זני."איפה? על מה את מדברת? אנשים בטוחים שהבית שלי מעוצב כחלל לבן ריק מרהיטים וחפצים עם רק מנורה אחת באמצע, שאני עושה מדיטציה ואוכלת סושי כל היום. ממש לא! את יודעת שאני חובבת אמנות אתיופית? וגם הרבה קיטש. הבית שלי מלא בזה. אני לא אוכלת בכלל סושי כי אני לא אוהבת דברים שעושים לי מיאו בצלחת. אני אוהבת סביבי כמה שיותר שמח וצבעוני, ורוב האנשים שאני מחוברת אליהם הם אנשים מלאי חיות וססגונים. בחיי הפרטיים אין מקום לדיוק, לצמצום ולקורקטיות. אני לא מאמינה לניקיון שהוא מסוגנן מדי. זה נראה לי מופרך, בטח בבית הוא מלא בילדים ובחיות".­ למה התחלת להלביש אמנים?"זה לא היה משהו שתכננתי. היו סביבי אנשים שעסקו במקצועות הבמה ומטבע הדברים עזרתי להם. התייחסתי לזה כאל חוויה שונה מאוד מהאופנה הפרטית שלי, כאל סוג של התנסות חדשה. הראשונות שפנו אלי היו שוקולד מנטה מסטיק, נורא נהניתי לעשות להן בגדים, וגיליתי שאני טובה בזה. מצאתי שאני טובה בלמצוא פתרונות בימתיים, שבגדים יכולים להיות לא קשים ומגבילים, שאפשר לרקוד בהם . היה בהם משהו שמח ומאוד זז".­ עבדת הרבה עם רוקרים."הסתובבתי הרבה באותה תקופה במועדונים, היו לי חברים מהסצנה, ואין מה לעשות, בסופו של דבר היו שם את כל הבחורים החתיכים".­ מה עם הבנות?"עבדתי עם עופרה חזה שנים, עד האירוויזיון. הייתי צמודה אליה מיומה הראשון, מגרב הניילון הראשונה שהיא גרבה בחיים. הלבשתי אותה בכל הסרטים, התקליטים וההופעות שלה. איתה עבדתי בהנאה צרופה, זה היה ממש בילוי: היא ביקשה שזה יהיה נוצץ אבל עדין, פרובוקטיבי אבל תמים, חשוף וגם פתוח. עכשיו, לכי תעשי את זה. אבל עובדה, מילאתי את הבקשה המסובכת הזו. ב'חי' הלכתי על לוק מודרני עם מגע תימני: זו היתה שמלה אסימטרית לבנה שמתחתיה היו מכנסיים צרים עם רקמת זהב. הרקדנים מאחוריה היו בבגדים צהובים. זה היה כזה אהלן קטן לגרמנים מדורין: בבחינת אנחנו פה רוקדים, שרים ובצהוב. בכלל היה קטע של לשמור עליה שהיא תימנייה. היא לא השתכנזה, היא היתה בעניין של רקמות ומראה אקזוטי. את יכולה לרדת עלי עד מחר, אבל אני מודה שנהניתי מאוד, היה מקסים".­ מה היתה הדרישה כשביקשו ממך לעצב לאירוויזיונים?"נו, מה היתה באמת הבקשה? להבי א את המקום הראשון כמובן. באירוויזיון של 'אבניבי', בניתי על זה שיזהר כהן והלהקה יהיו בלבן, נקי ופשוט ­ בעוד שכולם היו עם פאייטים ונצנצנים, ובאמת ישראל נראתה שונה וזה תפס. האירוויזיון של 'הללויה' היה נראה לי יותר שמח וצבעוני, ולא יכולתי לחזור על הלבן בשנית, אז הלכנו על משהו ורוד ואופטימי, שהתחבר לטקסט של השיר".­ לא עיקמת אף על הממד הפופוליסטי שיש באירוויזיונים?"לא. בעיני לעשות אורויזיונים זה תרגיל האופנה היבש ביותר. את צריכה לרצות גם רופאות שיניים מסקנדינביה, גם גננות מגרמניה וגם מדענית מירושלים. זה התרגיל הכי מניפולטיבי באופנה, ונורא שמחתי שהזדמן לי לעשות אותו, הייתי חדורת הנאה. אני אוהבת חוויות כל עוד הן משעשעות ומעניינות אותי. זה התאים לי לתקופה מוגבלת, לא בתור קריירה: פעמיים הבגדים שלי ניצחו, פעמיים קיבלו מקום שני ואז פרשתי בשיא. סטייל גרטה גרבו".­ נהוג לחשוב עלייך כמי שהאייטיז ישבו עליה פיקס: המועדונים, הלהקות, הבגדים השחורים והקדרות ­ היה לך את כל מה שנדרש בשביל לצלוח אותם."באופן כללי אני אדם שנורא נהנה. במבט לאחור אני מבינה שהשנים האלה היו הכי פחות מענגו ת מבחינת עבודה, היה לי מאוד קשה לשרוד עם האמירה שלי עם כל הכריות והסטן מסביבי. בשנות התשעים האופנה התחברה למה שאני עשיתי וטרחתי עליו כל השנים. אני הרבה יותר גאה בבגדים שלי היום. הבנתי שיש קבוצה גדולה של אנשים שמבינה את המסר שאני ממענת אליה, שקצה נפשה בבגדים חונקים, מעצבנים ולא נוחים, וזה הרגיע אותי. היתה קולקציה אחת באייטיז, שהיתה עשויה כולה מחיתולים וממגבות. הכי מנוגדת בתפישה שלה לאותה תקופה. היה בה משהו כל כך מינורי, פשוט וחף מפומפוזיות, והיא נמכרה לאנשים הכי מגניבים. הרגשתי לראשונה שהנה אני מתקרבת למה שרציתי לעשות כשהייתי קטנה. זו היתה הנקודה בזמן שבה אמרתי משהו והבינו אותו כמו שהוא. כשהגיע המילניום אחי ואני הרמנו כוסית, נאנחנו ברווחה ואמרנו שאיזה מזל שהאייטיז לא יחזרו עוד פעם, הם מאחורנו". "אין לי טקט, דיפלומטיה וחינוך טוב" בעולם של פרנקפורט לא קיים המושג "הוט קוטור" (תפירה עילית). היא מעצבת שתי קולקציות, אחת לקיץ ואחת לחורף, ולא תמיד לחוצה לעשות תצוגות אופנה. גם אם הבגדים שלה מונפקים תחת מותג, הם לא עולים כמו מותג ­ יש בהם זמינות ונגישות פיננסית, הם לא מחוייבי אירועים כמו קוקטלים ומסיבות מנצנצות, והכי היה משמח אותה לגלות שאנשים לובשים את מה שהיא עושה כחלק מתפישת חיים לפיה הבגדים הם לא אלה שעושים את האדם, אלא הוא זה שעושה את זה בעזרת אישיותו".­ למה את לא עושה הוט קוטור?"אני אדם שלא מסוגל לעשות הוט קוטור כי אין לי את מבנה האישיות הנדרש לזה. אני לא אדם נוח ונעים מספיק בשביל לתת את כולי לאדם אחד. קוטור זו העבודה הכי קשה. אתה מספק מאוויים של אנשים שזרים לך. זה להתאים בגד לאשה הספציפית, לצרכיה ולמבנה גופה. צריך לזה אורך רוח שספק אם יש לו אותו. אין לי גם טקט. צריך בשביל זה טקט ודיפלומטיה וחינוך טוב. אני לא חושבת שאני בן אדם שנותן שירות טוב, אני פשוט לא האדם הזה. אני לא חושבת שזה בא מצנעה, אולי זו האגוצנטריות שבי. הבנתי שאני אדם שלא יודע להגשים פנטזיות של אחרים. נגעתי קצת בתפירה אישי ת כשעשיתי בגדים לאירוויזיונים, אבל לא היה לי את הפינס, לתת הרגשה טובה לאנשים. הייתי עושה בגדים ואחר כך לא עניין אותי כל ההתעסקות מסביב. אני עושה את מה שאני הכי אוהבת לעשות ולא מה שאחרים רוצים לאהוב."הבגדים שלי הם בגדים שנאספים למלתחה ולא נקנים כגחמות. אני לא עושה בגדים לבייבס עם כרטיסי אשראי של הבעלים. הבגדים שלי מעידים קודם כל על סוג של סגנון חיים".­ היו תופעות לבוש שאת אשמה בהן?"בהרבה דברים אני אשמה, מאיפה אני אתחיל? טוניקות עם כל מיני צירופי צבעים, השמלות עם שרוכים בגב, החולצות הענקיות ­ אני אשמה, מודה ומתוודה ומצטערת עליהם. כשעשיתי אותם, הם נראו לי נורא שמחים ואלטרנטיביים. 20 שנה אחר כך, הם כבר לא נראים לי אלטרנטיביים, הם נראים לי בעייתיים מאוד".­ איך נראה לך הלקוח הישראלי היום?"אני חושבת שהוא הרבה יותר מודע לאופנה מאשר בשנים קודמות, הרבה יותר משקיע בעצמו ובבית. התנאים סביבו השתפרו והיכולות שלו גדלו. אבל תמיד היו אנשים שהתייחסו אל בגדים כאל כסות ואחרים כאל סגנון חיים, אני לא חושבת שזה קרה רק בשנים האחרונות". הליפסטיק שאינו נמחק אני מלווה את פרנקפורט לסטודיו של הצלם דן לב. הוא מעלה אותנו לגג ומתחיל לצלם אותה. במהלך כל הצילומים היא יורדת בשצף קצף על המראה שלה, על הגובה שלה, על העמדות שהיא מרביצה מול המצלמה. הכל בסרקאזם עצמי מושחז שגורם ללב להתפתל מחוסר אונים ולי ולה להתפוצץ מצחוק. יש לה תפישה עצמית, שלאוזן רגישה עלולה להישמע אכזרית מאוד, אבל מלאת הומור והבחנות משעשעות.­ למה את כל הזמן יורדת על עצמך?"אני חושבת שבנתונים שיש לי אני עושה את המקסימום. אני מסתכלת בתמונות של עצמי וזה תמיד מדהים אותי, הדרמה, שאני באמת לא מרגישה: עוברת מין דמות מלכותית ופאתטית. ואין בי את זה, באמת. ראית את התגובה של הצלם כשהוא ראה אותי? הוא היה בטוח שאני מה זה גבוהה. כל הזמן אני מקבלת תגובות מהסוג הזה של: 'יו, לא חשבנו שאת כזו קטנה'. לאנשים יש דימוי עלי שאני איזה מטר ושמונים גובה, ושאני עושה בגלל זה בגדים לגבוהות. יש בגדים שלי שאני לא יכולה ללבוש, כי אני נראית בהם כמו קוקסינל. אלו בגדים שצריך בשבילם גוף נשי. פעם נסעתי לחרמון והגעתי לשמירת חפצים לקחת את הדברים שלי, ומסרתי לשומר את תעודת הזהות שלי. הוא לא האמי ן לי שזו אני. הוא אמר: 'מה פתאום! זה לא יכול להיות שאת דורין פרנקפורט. היא נראית לגמרי אחרת'".­ ואני חשבתי שיש לך לוק נורא מזוהה: המשקפיים, האודם, השיער השחור"נתוני הפתיחה שלי בתיכון היו מבנה עצמות יפה, לא ראיתי ממטר אז נזקקתי תמיד למשקפי ראייה ובלי צבע בפנים. עם השנים עבר לי הפער הענקי הזה שבין הדימוי לצורך לשמר אותו. אני היום לגמרי נינוחה עם איך שאני נראית".­ האמת שהמשקפיים שלך קצת מפחידים."בכיתה ד' אבחנו שאני צריכה משקפיים. אמא שלי אמרה: 'אם כבר משקפיים, אז שיהיו מדהימים'. ומאז הלכתי על משקפיים מדהימים בכל מיני צבעים וצורות. החלטתי שאם כבר יש לי דפקט, אז אני אעשה ממנו את המסיכה שלי. אני אוהבת את המסיכה הזו. בעיני היא מכסה על ביישנות. תמיד יותר טוב להיראות קשוח מאשר מבוייש".­ ומה הקטע הזה עם הליפסטיק?"הליפסטיק שינה את חיי. בסוף התיכון גיליתי את אפקט הליפסטיק האדום, ומהרגע ששמתי אותו, חיי השתנו מקצה לקצה. כל השיער השחור והעור השקוף שלי עברו בלי ליפסטיק בצורה עכברית. ברגע שהיה ליפסטיק זה עבר מאוד חזק. הליפסטיק היה המקום שחידד את כל המראה שלי".­ אי ך זה נראה שהליפסטיק שלך אף פעם לא נמחק?"אה, זו כבר אמנות, אבל זה לא לעיתון. אני יכולה לעשות איתו דברים מדהימים והוא לא יימחק לי. אני כל כך מיומנת, שלוקח לי שניות לשים אותו. אמנות הליפסטיק אצלי היא ספר ויום אחד הוא ייכתב".