קרעפלאך בדשא התחנה הבאה בקריירה המזדגזגת של שירילי דשא, שחקנית, מחזאית ובמאית היא בשביס- זינגר עדי כץ 12/01/01 בתחילת הקריירה שלה, שירילי דשא היתה משוכנעת שרוצים לראיין אותה רק בשביל לדלות כמה פרטים מוכמנים על אבא שלה, המפיק אברהם דשא (פשנל), סרבן ראיונות. היום, ממרום גיל 33 ואחרי שעשתה דבר או שניים בעצמה, היא מוכנה להאמין שמתעניינים גם בה. דשא משתתפת בימים אלה בהצגה חדשה שעלתה השבוע בתיאטרון הקאמרי, "לכל השדים והרוחות", עיבוד של מייקל אלפרדס הבריטי שגם מביים, ל­11 מסיפוריו של יצחק בשביס­זינגר. היא שונאת להתראיין, ולסיטואציה שבה היא ישובה מולי בחדרון קפוא בהאנגר החזרות של הקאמרי בשמונה בבוקר (כדי להספיק לחזרה בעשר), נגררה בידי היחצנית של התיאטרון. "היא תפסה אותי ברגע של טוב לב. אחרי חמש דקות אמרתי לעצמי, 'מה, שכחת מי את, איפה גידלו אותך?' האמת שמתרגלים לזה עם הזמן, אתה מתחיל להבין שזה חלק מהעניין. חבל שאני לא מרואיינת עסיסית כמו אורלי זילברשץ". ­ איפה גידלו אותך?"בבית שבו עיתונאים ומבקרי תיאטרון נחשבו לאוייבי האדם. חנוך לוין, שהוא דמות נערצת בגלל מפעל חייו, נחשב לכזה בבית שלי בגלל שהוא מעולם לא התראיין. יש בזה משהו מעורר הערכה. אני כבר לא אזכה לזה".דשא היא אחת מ שמונה שחקנים לבושי שחורים, המגלמים בהצגה לא פחות מ­60 דמויות, על רקע תפאורה שחורה ומינימליסטית (בעיצובה של רות דר). "זאת תהיה חגיגת תיאטרון", היא אומרת. "ההצגה בנויה על השחקנים, אין במה להיאחז חוץ מהם. אנחנו צריכים ליצור את העולם בעצמנו ויש בזה המון עבודה פיזית".אבל דשא לא פוחדת מעבודה קשה. חוץ מזה שהיא הבת של אבא שלה, יש לה רזומה, שאם לא יתומצת מעט יתפוס פה חצי עמוד. היא גדלה בכפר שמריהו ואפקה, בגרה את מגמת התיאטרון של תלמה ילין ובצבא שירתה כמפיקה בלהקות צבאיות. לאחר מכן טסה ללא שהיות לפריז, שם למדה בבית הספר לתיאטרון של ז'אן לה­קוק. דשא מעולם לא הסתפקה במשחק ובחלק גדול מההפקות שהשתתפה, עשתה את זה גם מכיוון הכתיבה והבימוי. כך בהצגה "אובססיה" עם קבוצה מבית הספר הפריזאי, שהועלתה בפסטיבל אדינבורו, בהצגות שונות ב"דומינו גרוס" ועוד.בתיאטרונטו 93' היא קטפה את המקום הראשון עם הצגת היחיד "דרמה קטנה". ההצגה "קומדיה בסגנון חופשי" שכתבה ושיחקה, השתתפה בפסטיבל ישראל 95'. אחר כך הצטרפה לקבוצת הצעירים של הבימה והשתתפה בכמה הצגות ביניהן "מנדרגולה" ו"מלחמת אחים". בתיאטרון חיפה כ תבה, ביימה ושיחקה בהצגות כמו "שלום ולא להתראות". דשא לא פסחה גם על קולנוע וטלוויזיה, ושיחקה ב"אדוני השגריר" וב"עיניים שלי", כתבה וביימה את סדרת הטלוויזיה "איצ'ה" עם ספי ריבלין ויש עוד.כמי שלמדה ועבדה במסגרות שבהן שחקנים נדרשו ליצירתיות, ההפקה הנוכחית תפורה על מידותיה. "יש טקסט סגור והדמויות חולקו, אבל העבודה על הטקסט עצמו היא לא מקובעת. יש סוג של חיפוש בדרך, אפשר להגיע לזה בכל מיני דרכים".­ קשה לעצב כל כך הרבה דמויות בהצגה אחת?"לא, זה תענוג, זה יותר חי מאשר לעשות את אותה דמות מההתחלה עד הסוף. זה כאילו שיש לך קופסה עם כל מיני דמויות ואתה מערבב אותן וכל פעם זה יוצא קצת אחרת. כל אחד מאיתנו קיבל קשת מה שיותר רחבה של דמויות ואנחנו צריכים לעצב אותן בצורה שונה אחת מהשניה ובאמצעים מאוד פיזיים, כי התלבושות לא משתנות". במאי ההצגה, מייקל אלפרדס, שביים פעמים רבות בישראל וחוזר לכאן אחרי כמה שנות היעדרות, היה אחד מגיבורי נעוריה של דשא. "הוא מיתוס. כבר כשלמדתי בתלמה ילין פימפמו אותו חזק, דיברו המון על ההפקות שלו, לקחו אותנו לראות את 'אורזי המזוודות' של חנוך לוין שהוא ביים . אחר כך נסעתי לראות דברים שלו באנגליה, לפני שש שנים השתתפתי בסדנת במאים שהוא העביר באוניברסיטה. היה געגוע אליו, תמיד דיברו על להחזיר אותו לכאן. אני שמחה שעלה בגורלי לעבוד איתו".­ מה זאת אומרת "עלה בגורלך", אולי נבחרת כי היית טובה?"שאני אעיד על עצמי, ועוד בשמונה בבוקר? אני חושבת שהוא חיפש יכולות מסוימות. אנשים ורסאטילים, פיזים, שרגילים לעבודה בקבוצה, לעבודה יותר פתוחה ולא מקובעת. אני למדתי בפריז בבית ספר שטיפח שחקנים­יוצרים. יצאו משם קבוצות תיאטרון כמו 'מומנשאנס' ו'קוסמופוליטה'".­ לא רצית להצטרף לקבוצה כזאת?"כשסיימתי את הלימודים, הכיתה שלי הקימה קבוצת תיאטרון והופענו באדינבורו. ואז התחילה מלחמת המפרץ, שמשם נראתה קטסטרופה. הייתי בטוחה שאני לא אראה יותר את המשפחה שלי. כשהגעתי, מצאתי אותם מסתלבטים מול הים, זה לא הזיז להם, אבל כבר לא רציתי לחזור לפריז. לפעמים כשרע לי, אני חושבת 'אח, יכולתי להישאר', אבל זה עובר לי. בסך הכל מבחינת תיאטרון, זאת מדינה מאוד מפנקת. יש פה המון עשייה".­ עברת הרבה מסגרות עד היום, את לא מרגישה חוסר שייכות?"היום אני בקאמרי, אני לא ת לושה. במבט לאחור, היה מאוד נחמד לקפץ ממקום למקום. זה מאוד מרענן. אני אוהבת את המפגשים עם אנשים חדשים".­ איך את בוחרת את הדברים שאת עושה?"אני לא יושבת בבית וחושבת מה הדבר הבא שאני אעשה. בדרך כלל זה מקרי. עמרי ניצן הזמין אותי לקאמרי אחרי שהוא ראה מה עשיתי בחיפה. לחיפה הגעתי אחרי שרוני פינקוביץ ראה מה עשיתי בהבימה והציע לי להצטרף".­ וכבר החלטת אם את שחקנית, מחזאית או במאית?"אני אוהבת לשלב. אני מאמינה שאתעסק בבימוי מתישהו, אבל משחק זאת חגיגה, בעיקר בהפקה כמו זאת. אני יודעת שזה נשמע מתקתק, אבל זאת האמת".­ התחלת את דרכך בכלל כמצחיקנית."כן, בנונסנס ב'דומינו גרוס', עשינו שם הצגות קטנות ומצחיקות. אף פעם לא עשיתי סטנד­אפ למשל. אני לא מסוגלת לעמוד לבד על במה ולספר על צרותיי בצורה הומוריסטית. אני מאוד אוהבת להצחיק, אבל הכי כיףלשלב בין להצחיק ולסחוט דמעות ואת זה יש רק בתיאטרון".שני אחיה של דשא, שזכו לשמות גשש ונועז, אימצו את האידיאולוגיה המשפחתית ותפסו מרחק בטוח יותר מהתקשורת, האחד כדוקטורנט למשפטים ומינהל עסקים והשני כקולנוען בניו יורק. היא עצמה ממשיכה להלך על החבל הדק שבין המקצוע החושפני שבחרה ובין הנטייה הטבעית לברוח מהזרקורים. "זה נכון שאני נחשפת על הבמה, אבל למה להיכנס לי גם הביתה? אין ספק שהעבודה הזאת מקלפת שכבות. בעבודה עם אלפרדס זה מאוד מוחשי. אין דבר שהבנאדם הזה לא רואה. אתה לא יכול לשקר לדקה. הוא עלה מייד על החולשות של כל אחד מאיתנו, גם של אלה שעובדים כבר שנים בתיאטרון ומכירים את כל השטיקים. זאת הסיבה שהוא מצליח להוציא מהשחקנים דברים כל כך יפים".­ מה זה תיאטרון בשבילך?"פעם הואשמתי שזאת אהבת חיי. אני לא יודעת אם זאת ההגדרה המדויקת, אבל זה כנראה משהו שאני לא יכולה בלעדיו וזה סוג של בית ספר. חלק מהעניין של להישאר צעיר זה להמשיך ללמוד כל הזמן".דשא היא כיום גרושה, אחרי מערכת נישואין קצרה, וחיה עם רוני סיני, כותב ובמאי. היא לא רואה שום קושי לשלב בין תיאטרון וחיים אישיים. "זה נכון ששחקנים מזניחים לפעמים את הבית, אבל לא יותר מאנשים שעובדים בהיי­טק. אני חושבת שמי שמזניח את הבית עושה את זה בלי קשר למקצוע שלו. נכון שזאת עבודה יותר פיזית ורגשית ואתה חופר בתוך עצמך, אבל זה דווקא טוב, כי אז אתה יכול להגיע למשפחה כשאתה מכי ר את עצמך טוב יותר. זאת עבודה שמאוד ממלאת, יש בה המון סיפוק".­ זה מקרי שרבים בהפקה הזאת הם בנים של (לצד דשא משתתפים שירה גפן, הבת של יהונתן גפן, משה בקר, בנו של השחקן הוותיק ישראל בקר, ושירי גולן, בתו של הזמר לשעבר דני גולן)?"אני לא משוכנעת שזה היה אחד הקריטריונים המרכזיים שעמדו בפני מייקל אלפרדס כשהוא בחר שחקנים ובניגוד למה שחושבים, אנחנו לא יושבים בחזרות ומדברים על ההורים שלנו ומתנכרים לאלה שהם לא בנים של, כי פשוט אין לנו על מה לדבר איתם. יש בתחום הבמה, קולנוע טלווזיה המון בנים של. זה לא ממש מיוחד. מה שכן, מראיינים אותנו יותר".­ את מתחברת לכל המיסטיקה הזאת בסיפורי בשביס?"כשאתה קורא את הסיפורים שלו במרוכז, זה בהחלט גורם לסיוטים. אתה מדמיין קרניים שצומחות לך על הראש ושערות על הגוף, אבל השדים אצלו הם יותר במובן הפסיכולוגי. אלה השדים שרוחשים בכל אחד מאיתנו. ההצגה נפתחת בסיפור מדהים שנקרא 'שידא והשדונים שלה', על אמא שדה ושדוניה הקטנים שיושבים בבטן האדמה והיא מספרת להם על בני האדם. היא אומרת שבני האדם הם טעות של אלוהים. שהם עושים רק רע, פוחדים מכל דבר וכועסים כל הזמן והשדונים נורא פוחדים מהם. אמא שדה מרגיעה אותם ואומרת, אל תדאגו, לכאן הם לא יגיעו, אבל אז נשמעים פתאום קולות קידוח. ככה נפתחת ההצגה ואז אתה פוגש את בני האדם והשדים שבתוכם."אבל אני חושבת שמה שיותר מודגש בסיפורים של בשביס זה היחס שלו ליהדות שלו, מערכת היחסים המאוד מסובכת שהיתה לו עם היהודים בעיירה ואחר כך עם המתבוללים בניו יורק, וכמובן רגשות האשמה וייסורי המצפון היהודיים שאיתם אין לי בעיה להתחבר. ויש גם את היידיש. עברנו על החומרים בשפת המקור והמילים והמושגים האלה היו בשביל כל האשכנזים בהפקה, סוג של חזרה לשורשים."עשינו באחת החזרות אימפרוביזציה של חתונה יהודית, עם האוכל הזה שעושה צרבת, עם האורחים שכולם מכירים את כולם ומיד יצא לנו המבטא והקרעחצן. זה מוציא מאיתנו את הסבא והסבתא. אלה שלי יהיו מאושרים לראות את זה".­ את חושבת שההצגה הזאת יכולה למשוך גם קהל צעיר?"בוודאי. זה לא רק זקנים עם שטריימלים שמבוססים בבוץ של עיירה, זה מלווה את כל החיים של בשביס בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם. היו לו חיים מאוד עשירים לממזר. הוא נתן לדברים לקרות לו והוא כל הזמן ספג. הוא ע לה על כל החולשות של המין האנושי, בעיקר על אלה של היהודים. על התסביכים, ההתנכרות למוצא, הבושה להיות יהודי."היום יש מגמה בתיאטרון לחפש את השורשים היהודיים האשכנזיים, ומתחיל להתברר שגם לאשכנזים יש שורשים. זה קיבל סטריאוטיפיזציה של יכנאעיות, אבל יש בזה בעיניי משהו נורא יפה. הביאו לנו סרטים וצילומים של יהודים מהתקופה, של תיאטרון היידיש ומצאנו שם טיפוסים נורא צבעוניים. גם היידיש היא שפה נורא מצחיקה. רובנו למשל, מכירים את השמות של כל החלקים של העוף ביידיש, וגם כל מיני קללות, לא גסות מדי, כמובן".אבל מעבר לטעם הקרעפלך שההתעסקות בבשביס מעוררת, העבודה על הדמויות היא, לדברי דשא, תענוג גדול. "כולן נורא עסיסיות. כל הנשים הן פסיכיות על כל המוח, הן עברו את השואה או סובלות מתסביכים שקשורים אליה. כולן זקוקות לאהבה ותשומת לב באופן נואש. לבשביס היו יחסים די מופרעים עם נשים. הוא הבטיח להן כל מיני דברים ונטש, היו לו כל מיני מאהבות צבעוניות. מהבחינה הזאת הנשים מפונקות בהצגה, וזה כיף".