הבחילה יהושע קנז, הרשם הגדול והאכזרי של המצוקה הנפשית הישראלית והתל- אביביות הנמקה בחולייה, ממשיך לא לרחם עלינו מנחם בן 24/05/04 שני סיפורים ארוכים, האחד בן 200 עמוד והשני בן 70 עמוד, מכיל ספרו החדש של יהושע קנז, הנחשב לאחד מחשובי הסופרים בישראל, בעיקר מאז הוציא את ספרו "התגנבות יחידים", הרומן המיתולוגי על יחידת כ"ף­למ"דים (בעלי הכושר הגופני הלקוי) בצה"ל. אילנה המרמן, עורכת הספרייה לעם של עם עובד, אמרה פעם על קנז שהוא בעיניה הסופר הישראלי הטוב מכולם. אני לא ממש שותף לדעתה. בשנים האחרונות קראתי שלושה רומנים של קנז: את "בדרך אל החתולים", שמאוד לא אהבתי (ספר מדכא ומעצבן על ישישה חצי­סיעודית, ומנקודת מבטה הטרחנית. למי יש כוח לדברים האלה? אריאנה מלמד, אגב, בחרה את זה כספר השנה כשהופיע, בראשית שנות התשעים); את "מחזיר אהבות קודמות", ספר מלא רוע וחולי תל­אביבי, מדכא ואלים במיוחד; ואת "האשה הגדולה מן החלומות", גם הוא ספר בעל אופי חנוך לוויני על בדידות ומסכנות. וגם הוא מדכא מאוד. היתה לי בהחלט ביקורת רוחנית מהותית על התעניינותו היתרה, העודפת של יהושע קנז בסבל, בכיעור, בהזנחה, בשיממון, בעזובה, בבדידות. גם בקובץ החדש קנז לא בדיוק מרחם עלינו. הסיפור הראשון הארוך בקובץ זה קרוי "שורפים ארונות חשמל", שני סיפורים ארוכים, האחד בן 200 עמוד והשני בן 70 עמוד, מכיל ספרו החדש של יהושע קנז, הנחשב לאחד מחשובי הסופרים בישראל, בעיקר מאז הוציא את ספרו "התגנבות יחידים", הרומן המיתולוגי על יחידת כ"ף­למ"דים (בעלי הכושר הגופני הלקוי) בצה"ל. אילנה המרמן, עורכת הספרייה לעם של עם עובד, אמרה פעם על קנז שהוא בעיניה הסופר הישראלי הטוב מכולם. אני לא ממש שותף לדעתה. בשנים האחרונות קראתי שלושה רומנים של קנז: את "בדרך אל החתולים", שמאוד לא אהבתי (ספר מדכא ומעצבן על ישישה חצי­סיעודית, ומנקודת מבטה הטרחנית. למי יש כוח לדברים האלה? אריאנה מלמד, אגב, בחרה את זה כספר השנה כשהופיע, בראשית שנות התשעים); את "מחזיר אהבות קודמות", ספר מלא רוע וחולי תל­אביבי, מדכא ואלים במיוחד; ואת "האשה הגדולה מן החלומות", גם הוא ספר בעל אופי חנוך לוויני על בדידות ומסכנות. וגם הוא מדכא מאוד. היתה לי בהחלט ביקורת רוחנית מהותית על התעניינותו היתרה, העודפת של יהושע קנז בסבל, בכיעור, בהזנחה, בשיממון, בעזובה, בבדידות. גם בקובץ החדש קנז לא בדיוק מרחם עלינו. הסיפור הראשון הארוך בקובץ זה קרוי "שורפים ארונות חשמל", והוא מציע את הרפרטואר הקנזי הרגיל: חיי בחילה תל­אביביים מלאי אלימות, רצח, גידופים, סרחונות, גזענות, רוע, מופרעות, טירוף. הכל על רקע בית תל­אביבי משותף ומתפורר אחד ודייריו. הזקנה סופי, למשל, נרצחת כעבור 20 עמודים. הרוצח הוא דמות הומלסית מגעילה למראה, דמות מעברה של הזקנה. קצת מן הביטויים הנפוצים כאן ימחישו את מהותו הפנימית של הסיפור הזה ואת היחסים בין כמה מן הדמויות: "תשמע טוב, מה אני יגיד לך עכשיו: האשה שלך שמה בבאר­שבע מזדיינת עם ערבים", או: "הגמד המפגר המגעיל צחי", או: "לפעמים נכנסים לחצר בשביל להשתין, ממש מול החלון של החדר שינה שלי, נהיה מסריח שם כמו שירותים". קנז במיטבו. באמת במיטבו, אגב, כי הטקסט הדוחה הזה נקרא במתח אפל. מה שמדהים הוא שעורכות הספרייה לעם מתארות את הסיפור הזוועתי והעוצמתי הזה על הכריכה האחורית כטקסט הכתוב "בהומור וברגישות רבה". הומור?! זה מה שיש לכן להגיד על המראה האכזרית, המדכאת, הגרוטסקית אמנם, המוצבת לנו כאן מול הפרצוף התל­אביבי שלנו? והוא מציע את הרפרטואר הקנזי הרגיל: חיי בחילה תל­אביביים מלאי אלימות, רצח, גידופים, סרחונות, גזענות, רוע, מופרעות, טירוף. הכל על רקע בית תל­אביבי משותף ומתפורר אחד ודייריו. הזקנה סופי, למשל, נרצחת כעבור 20 עמודים. הרוצח הוא דמות הומלסית מגעילה למראה, דמות מעברה של הזקנה. קצת מן הביטויים הנפוצים כאן ימחישו את מהותו הפנימית של הסיפור הזה ואת היחסים בין כמה מן הדמויות: "תשמע טוב, מה אני יגיד לך עכשיו: האשה שלך שמה בבאר­שבע מזדיינת עם ערבים", או: "הגמד המפגר המגעיל צחי", או: "לפעמים נכנסים לחצר בשביל להשתין, ממש מול החלון של החדר שינה שלי, נהיה מסריח שם כמו שירותים". קנז במיטבו. באמת במיטבו, אגב, כי הטקסט הדוחה הזה נקרא במתח אפל. מה שמדהים הוא שעורכות הספרייה לעם מתארות את הסיפור הזוועתי והעוצמתי הזה על הכריכה האחורית כטקסט הכתוב "בהומור וברגישות רבה". הומור?! זה מה שיש לכן להגיד על המראה האכזרית, המדכאת, הגרוטסקית אמנם, המוצבת לנו כאן מול הפרצוף התל­אביבי שלנו? ביישנותו המינית המסוימת ביישנותו המינית המסוימת מכל מקום, אני קראתי במלואו רק את הסיפור הבא, הקצר בין שני הסיפורים, "נוף עם שלושה עצים", שעל שמו קרוי הקובץ החדש כולו, ושמחתי לגלות שהפעם אין מדובר בטקסט דכאוני אלא במשהו רך וחומל הרבה יותר. למעשה, בסיפור על אהבות, שאמנם אינן שמחות, אבל יש בהן משהו מואר, לא חומסני, לא מעיק מדי. אולי משום שהן כתובות מנקודת מבטו של ילד. כנראה, יהושע קנז עצמו בילדותו בשנות הארבעים. לפחות שני סיפורי אהבה חשאיים, כמעט סמויים, מרומזים, נחשפים בסיפור הקצר­ארוך הזה של יהושע קנז, שנכתב על רקע ילדותו בתקופת המנדט בחיפה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. סיפור האהבה הסמוי המרכזי הולך ומגלה, הולך וחושף, את התאהבותו הנסתרת (הבלתי ממומשת והבלתי נאמרת) של חייל אנגלי­מנדטורי באמו של הילד הזה, כשהיה בן עשר או .12 משהו כזה. ולצד סיפור האהבה הבלתי ממומש הזה נחשף עוד סיפור אהבה קטן, בלתי ממומש. כי גם הילד עצמו כרוך אחרי מישהי. נערה מבוגרת ממנו, שמה ראשל, הגרה עם משפחתה, משפחת בעלי הבית, בדירה המשותפת, כפי שנהוג היה פעם. גם בית השימוש הוא משותף. בעצם, ניתן לתאר את הסיפור הזה כסיפור על התאהבויות ילדות מכל מקום, אני קראתי במלואו רק את הסיפור הבא, הקצר בין שני הסיפורים, "נוף עם שלושה עצים", שעל שמו קרוי הקובץ החדש כולו, ושמחתי לגלות שהפעם אין מדובר בטקסט דכאוני אלא במשהו רך וחומל הרבה יותר. למעשה, בסיפור על אהבות, שאמנם אינן שמחות, אבל יש בהן משהו מואר, לא חומסני, לא מעיק מדי. אולי משום שהן כתובות מנקודת מבטו של ילד. כנראה, יהושע קנז עצמו בילדותו בשנות הארבעים. לפחות שני סיפורי אהבה חשאיים, כמעט סמויים, מרומזים, נחשפים בסיפור הקצר­ארוך הזה של יהושע קנז, שנכתב על רקע ילדותו בתקופת המנדט בחיפה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. סיפור האהבה הסמוי המרכזי הולך ומגלה, הולך וחושף, את התאהבותו הנסתרת (הבלתי ממומשת והבלתי נאמרת) של חייל אנגלי­מנדטורי באמו של הילד הזה, כשהיה בן עשר או .12 משהו כזה. ולצד סיפור האהבה הבלתי ממומש הזה נחשף עוד סיפור אהבה קטן, בלתי ממומש. כי גם הילד עצמו כרוך אחרי מישהי. נערה מבוגרת ממנו, שמה ראשל, הגרה עם משפחתה, משפחת בעלי הבית, בדירה המשותפת, כפי שנהוג היה פעם. גם בית השימוש הוא משותף. בעצם, ניתן לתאר את הסיפור הזה כסיפור על התאהבויות ילדות יות. לא ממומשות. בזמן הנפשי שבו אהבה ממומשת נחשבה ללכלוך. וכך, רק אחרי לכתו של החייל האנגלי, שנתן במתנה להוריו של הילד ציור שהעתיק משל רמברנדט, מגלה המשפחה להוותה כי בקצה הציור עמוס הפרטים והנופים, ממש בתחתיתו, בתוך השיח המצויר, אפשר כנראה, לא בטוח, לזהות זוג מחובק. וזה מספיק למשפחה כדי לפסול את הציור. אכן, החייל האנגלי אולי גילה כאן את אהבתו הנפשית הנחבאת לאשה הנשואה, אמו של הילד האוטוביוגרפי. לא במקרה האהבה היחידה הממומשת כאן לאורך הסיפור הקצר­ארוך הזה היא באמת אהבה מלוכלכת על פניה: כשאיזושהי שכנה נשואה בשם דורה, שבעלה נפל בשבי הגרמנים, מקיימת יחסי אהבה עם מישהו ואף יולדת לו ילד. היא נחשבת כמובן כזונה בשכונה החיפאית ההיא של שנות הארבעים. ואולי היתה נחשבת כך גם היום, בחברה החדשה שלנו. שאר האהבות בסיפור הזה הן ממש בתוליות לחלוטין, ואפילו קדם­בתוליות. דומה, טקסט אופייני לביישנותו המינית הבסיסית של הסופר המפורסם. בסך הכל מדובר בסיפור איטי, יפה, הנקרא בנועם לא מתלהב ולא מתרגש. נוכל ללמוד ממנו, בין השאר, כל מיני דברים על תקופת המנדט. כך, למשל, מצאתי עניין רב בתיאור מראה יות. לא ממומשות. בזמן הנפשי שבו אהבה ממומשת נחשבה ללכלוך. וכך, רק אחרי לכתו של החייל האנגלי, שנתן במתנה להוריו של הילד ציור שהעתיק משל רמברנדט, מגלה המשפחה להוותה כי בקצה הציור עמוס הפרטים והנופים, ממש בתחתיתו, בתוך השיח המצויר, אפשר כנראה, לא בטוח, לזהות זוג מחובק. וזה מספיק למשפחה כדי לפסול את הציור. אכן, החייל האנגלי אולי גילה כאן את אהבתו הנפשית הנחבאת לאשה הנשואה, אמו של הילד האוטוביוגרפי. לא במקרה האהבה היחידה הממומשת כאן לאורך הסיפור הקצר­ארוך הזה היא באמת אהבה מלוכלכת על פניה: כשאיזושהי שכנה נשואה בשם דורה, שבעלה נפל בשבי הגרמנים, מקיימת יחסי אהבה עם מישהו ואף יולדת לו ילד. היא נחשבת כמובן כזונה בשכונה החיפאית ההיא של שנות הארבעים. ואולי היתה נחשבת כך גם היום, בחברה החדשה שלנו. שאר האהבות בסיפור הזה הן ממש בתוליות לחלוטין, ואפילו קדם­בתוליות. דומה, טקסט אופייני לביישנותו המינית הבסיסית של הסופר המפורסם. בסך הכל מדובר בסיפור איטי, יפה, הנקרא בנועם לא מתלהב ולא מתרגש. נוכל ללמוד ממנו, בין השאר, כל מיני דברים על תקופת המנדט. כך, למשל, מצאתי עניין רב בתיאור מראה הכותל המערבי בשנות הארבעים ההן. התיאור הזה הוציא לי סופית את הגעגוע הרומנטי הכוזב לכותל האינטימי של פעם. מתברר שהכותל של אז היה מקום עמוס ריחות רעים ומבחילים: "קשקוש קופסאות הצדקה וקריאות הקבצנים ליוו את מקהלת המלמולים והתפילות והיבבות, ועל הכל ריחף ריח רע שאין לדעת מניין בא, אם מזיעת האנשים הנדחקים שם, או מן השפכים שזרמו בירכתי הסימטה". לא, אני ממש לא מתגעגע. יהושע קנז הוא כאן, בסיפור זה, סופר ריאליסטי מדויק מאוד, מאוד לא מגזימן, מאוד לא קיטשי, מאוד נאמן על מלאכתו. רגיש, חכם, אנושי. עניו. אבל כמעט אף פעם הוא לא ממש מבריק. ממש מזהיר. ממש אוחז בנו בגרוננו. הכל נחשף כאן באיטיות. כמעט כמו באידיליה של טשרניחובסקי. הכל מתואר כאן בהנחה שהקורא ירצה לקרוא וישקע בקריאה המלבבת והשקטה הזאת. ומה אם הקורא לא ישקע בקריאה? מה אם הקורא יעדיף להסתכל בטלוויזיה, או לקרוא עיתון? כי שום דבר בסיפור הזה הוא לא מספיק עז ולא מספיק חדשני, כדי שנעזוב למענו את שאר פיתויי העולם וגירוייו ונתרכז בקריאתו. כי זה הדיל בספר הזה: או מתח עם בחילה גסה ותוקפנית בסיפור הראשון, או נעימות נוגה ומתונה ומשעממ הכותל המערבי בשנות הארבעים ההן. התיאור הזה הוציא לי סופית את הגעגוע הרומנטי הכוזב לכותל האינטימי של פעם. מתברר שהכותל של אז היה מקום עמוס ריחות רעים ומבחילים: "קשקוש קופסאות הצדקה וקריאות הקבצנים ליוו את מקהלת המלמולים והתפילות והיבבות, ועל הכל ריחף ריח רע שאין לדעת מניין בא, אם מזיעת האנשים הנדחקים שם, או מן השפכים שזרמו בירכתי הסימטה". לא, אני ממש לא מתגעגע. יהושע קנז הוא כאן, בסיפור זה, סופר ריאליסטי מדויק מאוד, מאוד לא מגזימן, מאוד לא קיטשי, מאוד נאמן על מלאכתו. רגיש, חכם, אנושי. עניו. אבל כמעט אף פעם הוא לא ממש מבריק. ממש מזהיר. ממש אוחז בנו בגרוננו. הכל נחשף כאן באיטיות. כמעט כמו באידיליה של טשרניחובסקי. הכל מתואר כאן בהנחה שהקורא ירצה לקרוא וישקע בקריאה המלבבת והשקטה הזאת. ומה אם הקורא לא ישקע בקריאה? מה אם הקורא יעדיף להסתכל בטלוויזיה, או לקרוא עיתון? כי שום דבר בסיפור הזה הוא לא מספיק עז ולא מספיק חדשני, כדי שנעזוב למענו את שאר פיתויי העולם וגירוייו ונתרכז בקריאתו. כי זה הדיל בספר הזה: או מתח עם בחילה גסה ותוקפנית בסיפור הראשון, או נעימות נוגה ומתונה ומשעממ ת קלות בסיפור השני. (יהושע קנז, "נוף עם שלושה עצים", הוצאת עם עובד/ספרייה לעם, 279 עמ') ת קלות בסיפור השני. (יהושע קנז, "נוף עם שלושה עצים", הוצאת עם עובד/ספרייה לעם, 279 עמ') ג'ורג' עובדיה האשכנזי ג'ורג' עובדיה האשכנזי על כריכת ספרו החדש של רם אורן, "עירום", רומן קצר של כמאה עמודים שהופיע עכשיו כספר, לאחר שקודם הופץ באמצעות האינטרנט, מופיעה חוות דעתה הנלהבת של אריאנה מלמד, "עירום הוא הספר הטוב ביותר של רם אורן... עונה על המשאלות של כל צרכן של ספרי מתח... ספר חובה". ברוח הציפיה הקלה שליבתה בי אריאנה מלמד, פתחתי את המותחן החדש, ומצאתי אותו סגנון קלישאי­נחות­ילדותי­קיטשי, ברמה של שבועון­מספרה כלשהו (הסתפקתי בקריאת שני הפרקים הראשונים מתוכו). אני לא מבין איך אדם בשל מסוגל להמשיך לקרוא בטקסט העשוי כולו מקלישאות ירודות: "שרית שאול היתה בת עשרים, הגיל שבו כל החלומות נראים בני השגה. החלום שלה היה לכבוש את העולם. היתה לה נוכחות כובשת, מסעירה לבבות, מהפנטת". רם אורן הוא כמו בצל של קלישאות. תוריד ממנו קליפה קלישאית אחת, תמצא מיד קליפה קלישאית שנייה, ומתחתיה עוד אחת ועוד אחת. הכל שבלונה. מין ג'ורג' עובדיה האשכנזי צפוני. הכל מוגזם ואינפנטילי. בבאר­שבע הדרומית היתה שרית מלכת הזוהר: "בעיר מוכת החום היא היתה נווה מדבר רענן, מקור חיקוי לנערות שהתלבשו והתאפרו כמוה". כוכבת כל המקומונים, ש"ה על כריכת ספרו החדש של רם אורן, "עירום", רומן קצר של כמאה עמודים שהופיע עכשיו כספר, לאחר שקודם הופץ באמצעות האינטרנט, מופיעה חוות דעתה הנלהבת של אריאנה מלמד, "עירום הוא הספר הטוב ביותר של רם אורן... עונה על המשאלות של כל צרכן של ספרי מתח... ספר חובה". ברוח הציפיה הקלה שליבתה בי אריאנה מלמד, פתחתי את המותחן החדש, ומצאתי אותו סגנון קלישאי­נחות­ילדותי­קיטשי, ברמה של שבועון­מספרה כלשהו (הסתפקתי בקריאת שני הפרקים הראשונים מתוכו). אני לא מבין איך אדם בשל מסוגל להמשיך לקרוא בטקסט העשוי כולו מקלישאות ירודות: "שרית שאול היתה בת עשרים, הגיל שבו כל החלומות נראים בני השגה. החלום שלה היה לכבוש את העולם. היתה לה נוכחות כובשת, מסעירה לבבות, מהפנטת". רם אורן הוא כמו בצל של קלישאות. תוריד ממנו קליפה קלישאית אחת, תמצא מיד קליפה קלישאית שנייה, ומתחתיה עוד אחת ועוד אחת. הכל שבלונה. מין ג'ורג' עובדיה האשכנזי צפוני. הכל מוגזם ואינפנטילי. בבאר­שבע הדרומית היתה שרית מלכת הזוהר: "בעיר מוכת החום היא היתה נווה מדבר רענן, מקור חיקוי לנערות שהתלבשו והתאפרו כמוה". כוכבת כל המקומונים, ש"ה רבו לפנק אותה וצילמו אותה כמעט בכל מקום". יעני, פפרצי באר­שבע. לעומת זאת, שימו לב מה קורה לה בת"א, אליה היא עוברת כי באר­שבע קטנה עליה. כאן כבר הכל הרבה יותר קשה. כאן היא רודפת אחרי העיתונות: "היא הרבתה לבקר במועדונים שעיתונאים נהגו לחפש בהם קטעי רכילות, כשמצאה את שמה בפינה כלשהי בעיתון חשה כאילו זכתה בפרס הגדול של הפיס". ככה זה. בבאר­שבע את הנסיכה דיאנה, שהצלמים רודפים אחרייך "כמעט לכל מקום", ובת"א, אם רק יזכירו את שמך בעיתון, תרגישי "כאילו זכית בפרס הגדול של הפיס". איזה שטויות. איזה הגזמות. איזו אינפנטיליות. איזה סגנון קלישאי ירוד, צעקני ושטוח כמו נייר עיתון צהבהב. ומיד אחר כך: רצח! והיפהפיה הדרומית נרצחת בדירת הקרקע שלה בשינקין (אלא לאן תעבור לגור נערה באר­שבעית המחפשת את הזוהר התל­אביבי? גם רמת­אביב ג' היה מתאים). וחוקר המשטרה הנושא את השם העברי הקלישאי עמית נבון חושב את המחשבה הקלישאית ששם הסופר במוחו המשטרתי הקלישאי: "בתו היחידה היתה בת גילה של הקורבן, והוא חשב על כך שגם לה זה עלול היה לקרות. הוא נשבע למצוא את האיש או את האנשים שהרגו את שרית שאול". לא ברור לי רבו לפנק אותה וצילמו אותה כמעט בכל מקום". יעני, פפרצי באר­שבע. לעומת זאת, שימו לב מה קורה לה בת"א, אליה היא עוברת כי באר­שבע קטנה עליה. כאן כבר הכל הרבה יותר קשה. כאן היא רודפת אחרי העיתונות: "היא הרבתה לבקר במועדונים שעיתונאים נהגו לחפש בהם קטעי רכילות, כשמצאה את שמה בפינה כלשהי בעיתון חשה כאילו זכתה בפרס הגדול של הפיס". ככה זה. בבאר­שבע את הנסיכה דיאנה, שהצלמים רודפים אחרייך "כמעט לכל מקום", ובת"א, אם רק יזכירו את שמך בעיתון, תרגישי "כאילו זכית בפרס הגדול של הפיס". איזה שטויות. איזה הגזמות. איזו אינפנטיליות. איזה סגנון קלישאי ירוד, צעקני ושטוח כמו נייר עיתון צהבהב. ומיד אחר כך: רצח! והיפהפיה הדרומית נרצחת בדירת הקרקע שלה בשינקין (אלא לאן תעבור לגור נערה באר­שבעית המחפשת את הזוהר התל­אביבי? גם רמת­אביב ג' היה מתאים). וחוקר המשטרה הנושא את השם העברי הקלישאי עמית נבון חושב את המחשבה הקלישאית ששם הסופר במוחו המשטרתי הקלישאי: "בתו היחידה היתה בת גילה של הקורבן, והוא חשב על כך שגם לה זה עלול היה לקרות. הוא נשבע למצוא את האיש או את האנשים שהרגו את שרית שאול". לא ברור לי איך יכלה אריאנה מלמד לשבח את הטקסט החובבני הזה (נכון, קראתי רק את שני הפרקים הראשונים, אבל אני מדבר על המנטליות הסגנונית הכללית), ולא להבין את ההבדל המוחלט בינו לבין גרישם האלגנטי, שלא לדבר על לה קארה המלוטש והגאוני. רם אורן "עונה על המשאלות של כל צרכן של ספרי מתח"??? נו, באמת. כדאי בהחלט שמלמד תעלה את מפלס המשאלות שלה, או לפחות לא תחיל אותו על כלל קוראי המותחנים. יש ביניהם מעודנים ורגישים מאוד. אגב, קראתי כבר כמה וכמה פתיחות ברומנים קודמים של רם אורן. באחת מהן אפילו מצאתי את עצמי מתרגש, נכנס להילוך הרוח הקיטשי­דרמטי­סוחט דמעות של רם אורן, ומגיב כקורא חם ובלתי ביקורתי. אבל גם אז נתקעתי פתאום בערימת קלישאות בלתי נסבלת, ונרתעתי. הפעם, במהלך שני הפרקים הראשונים של המותחן החדש, לא הצליח רם אורן לעורר בי אפילו ריגשה קלה. (רם אורן, "עירום", הוצאת קשת, 104 עמ') זאת ילד מוצלח לפעמים. בגלל נעליים איך יכלה אריאנה מלמד לשבח את הטקסט החובבני הזה (נכון, קראתי רק את שני הפרקים הראשונים, אבל אני מדבר על המנטליות הסגנונית הכללית), ולא להבין את ההבדל המוחלט בינו לבין גרישם האלגנטי, שלא לדבר על לה קארה המלוטש והגאוני. רם אורן "עונה על המשאלות של כל צרכן של ספרי מתח"??? נו, באמת. כדאי בהחלט שמלמד תעלה את מפלס המשאלות שלה, או לפחות לא תחיל אותו על כלל קוראי המותחנים. יש ביניהם מעודנים ורגישים מאוד. אגב, קראתי כבר כמה וכמה פתיחות ברומנים קודמים של רם אורן. באחת מהן אפילו מצאתי את עצמי מתרגש, נכנס להילוך הרוח הקיטשי­דרמטי­סוחט דמעות של רם אורן, ומגיב כקורא חם ובלתי ביקורתי. אבל גם אז נתקעתי פתאום בערימת קלישאות בלתי נסבלת, ונרתעתי. הפעם, במהלך שני הפרקים הראשונים של המותחן החדש, לא הצליח רם אורן לעורר בי אפילו ריגשה קלה. (רם אורן, "עירום", הוצאת קשת, 104 עמ') בגלל נעליים אדף ייכשל ועם זאת, יש באריק שרון צדדים בלתי נסבלים בעיני. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שאשתו המנוחה נהגה לחלוץ את נעליו כשהגיע הביתה. אני בחיים לא הייתי מסכים שאשתי תחלוץ את נעלי (והיא כמובן לא היתה מעלה זאת בדעתה). אני, לעומת זאת, בהחלט נוטה לחלוץ נעלי נשים. וגם את נעלי אשתי חלצתי פה ושם. וכן, גם החיבור של שרון לש"ס ולרבני הרנטגן למיניהם מעורר בי רתיעה עזה. אם הברירה היא בין להחזיר את כל השטחים ובין האפשרות שהחיבוק עם ש"ס יושיב מחדש את סוויסה במשרד הפנים (סוויסה הוא אותו אינקוויזיטור גזען, רודף עולים חדשים, המגדל נחשים כתחביב פרטי), אז אני מוכן להחזיר הכל הכל הכל, ואפילו להתחיל בהר הבית ובכותל המערבי. ועם זאת, יש באריק שרון צדדים בלתי נסבלים בעיני. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שאשתו המנוחה נהגה לחלוץ את נעליו כשהגיע הביתה. אני בחיים לא הייתי מסכים שאשתי תחלוץ את נעלי (והיא כמובן לא היתה מעלה זאת בדעתה). אני, לעומת זאת, בהחלט נוטה לחלוץ נעלי נשים. וגם את נעלי אשתי חלצתי פה ושם. וכן, גם החיבור של שרון לש"ס ולרבני הרנטגן למיניהם מעורר בי רתיעה עזה. אם הברירה היא בין להחזיר את כל השטחים ובין האפשרות שהחיבוק עם ש"ס יושיב מחדש את סוויסה במשרד הפנים (סוויסה הוא אותו אינקוויזיטור גזען, רודף עולים חדשים, המגדל נחשים כתחביב פרטי), אז אני מוכן להחזיר הכל הכל הכל, ואפילו להתחיל בהר הבית ובכותל המערבי. אדף ייכשל שמעון אדף, משורר טוב באמת, חף ומעודן ומואר, התמנה כידוע לעורך הספרות בכתר, וההודעה על המינוי לוותה בכמה ראיונות איתו בעיתונים. המינוי תואר כניסיון להתחבר אל הדור הצעיר של הקוראים באמצעות איש צעיר בן .28 כל זה טוב ויפה. הבעיה היא רק שאם שמעון אדף ידבק בקו הספרותי הליטראטי שהתווה בראיונות איתו, הוא עתיד להיכשל. בוודאות. אם להסיק מסקנות מתוך הדוגמאות שהביא ומתוך הגישה שהציע, נדמה שאדף עתיד להמליץ על ספרות נסיונית, אזוטרית, שולית, יומרנית ובלתי קריאה מיסודה. קוראים לא יקראו, קונים לא יקנו, והוצאת כתר, שעל פי טבעה היא הוצאה מסחרית, תיפטר ממנו במהירות, כשתבין את זה. המינוי הנלווה של יגאל שוורץ כעורך­יועץ מבשר אותו כישלון עצמו. אני מצטער שאני בוטה וחד­משמעי כל כך, אבל אני רואה חובה לעצמי להזהיר את האיש הצעיר שלנו מפני הקונספציה השגויה שלו. הנה, למשל, דברים שאמר שמעון אדף בראיון ב"העיר" בשבוע שעבר: "הפרוזה הצעירה סובלת קודם כל מריאליזם לשוני. קיים מיאוס משפה שנתפסת כמיופייפת, מצטעצעת, לא יומיומית. היום אין כמעט סופרים צעירים שעושים שימוש מודע בשפה, שמבינים שצריך להיות שמעון אדף, משורר טוב באמת, חף ומעודן ומואר, התמנה כידוע לעורך הספרות בכתר, וההודעה על המינוי לוותה בכמה ראיונות איתו בעיתונים. המינוי תואר כניסיון להתחבר אל הדור הצעיר של הקוראים באמצעות איש צעיר בן .28 כל זה טוב ויפה. הבעיה היא רק שאם שמעון אדף ידבק בקו הספרותי הליטראטי שהתווה בראיונות איתו, הוא עתיד להיכשל. בוודאות. אם להסיק מסקנות מתוך הדוגמאות שהביא ומתוך הגישה שהציע, נדמה שאדף עתיד להמליץ על ספרות נסיונית, אזוטרית, שולית, יומרנית ובלתי קריאה מיסודה. קוראים לא יקראו, קונים לא יקנו, והוצאת כתר, שעל פי טבעה היא הוצאה מסחרית, תיפטר ממנו במהירות, כשתבין את זה. המינוי הנלווה של יגאל שוורץ כעורך­יועץ מבשר אותו כישלון עצמו. אני מצטער שאני בוטה וחד­משמעי כל כך, אבל אני רואה חובה לעצמי להזהיר את האיש הצעיר שלנו מפני הקונספציה השגויה שלו. הנה, למשל, דברים שאמר שמעון אדף בראיון ב"העיר" בשבוע שעבר: "הפרוזה הצעירה סובלת קודם כל מריאליזם לשוני. קיים מיאוס משפה שנתפסת כמיופייפת, מצטעצעת, לא יומיומית. היום אין כמעט סופרים צעירים שעושים שימוש מודע בשפה, שמבינים שצריך להיות גם אמנים של שפה, ולא רק לספר סיפור. זה דבר שמאוד הייתי רוצה לשנות". מה שמשתמע מן הדברים שאומר אדף הוא שהעורך הצעיר ייתן קדימות לכותבים הנוטים להתייפייף, להצטעצע, להתמלצץ בלשון. אין דבר גרוע מזה, גם אם אדף לא יקרא לזה "התייפייפות" אלא עברית חגיגית או סגנון עשיר. אדף מזכיר, לדוגמה, שני כותבים צעירים שמוצאים חן בעיניו: אלכס אפשטיין וכליל זיסאפל. ולמי שלא יודע מה הם בדיוק שני הכותבים האלה, אבהיר: אלכס אפשטיין הוא כותב משלים מודרניסטיים מתחכמים. שום דבר איננו פשוט. שום דבר איננו ריאליסטי. הכל יומרני, סימבוליסטי, ובכל זאת, לא מאוד מבריק. כליל זיסאפל, לעומת זאת, סובלת מעודפים חמורים של דברנות, חלקה אינטליגנטית מאוד וחלקה מסורבלת, צירוף לא בשל של מחשבה אמיצה וצעירה ולשון מבולגנת, חצי גבוהה וחצי פשטנית. זה לא שכליל זיסאפל איננה מוכשרת, אבל היא זקוקה יותר מכל דווקא להיפטרות מכווני החן הסגנוניים שלה. בהחלט לא להתייחסות לעצמה כאל "אמנית של שפה", כפי שאדף מבקש. רק זה לא. אדם משוכלל כותב בשפה משוכללת. מעצם טבעו. לא כמין "אמנות של שפה". לא כמאמץ מלאכותי, אלא כחלק בלתי נפרד מטבעו הפ גם אמנים של שפה, ולא רק לספר סיפור. זה דבר שמאוד הייתי רוצה לשנות". מה שמשתמע מן הדברים שאומר אדף הוא שהעורך הצעיר ייתן קדימות לכותבים הנוטים להתייפייף, להצטעצע, להתמלצץ בלשון. אין דבר גרוע מזה, גם אם אדף לא יקרא לזה "התייפייפות" אלא עברית חגיגית או סגנון עשיר. אדף מזכיר, לדוגמה, שני כותבים צעירים שמוצאים חן בעיניו: אלכס אפשטיין וכליל זיסאפל. ולמי שלא יודע מה הם בדיוק שני הכותבים האלה, אבהיר: אלכס אפשטיין הוא כותב משלים מודרניסטיים מתחכמים. שום דבר איננו פשוט. שום דבר איננו ריאליסטי. הכל יומרני, סימבוליסטי, ובכל זאת, לא מאוד מבריק. כליל זיסאפל, לעומת זאת, סובלת מעודפים חמורים של דברנות, חלקה אינטליגנטית מאוד וחלקה מסורבלת, צירוף לא בשל של מחשבה אמיצה וצעירה ולשון מבולגנת, חצי גבוהה וחצי פשטנית. זה לא שכליל זיסאפל איננה מוכשרת, אבל היא זקוקה יותר מכל דווקא להיפטרות מכווני החן הסגנוניים שלה. בהחלט לא להתייחסות לעצמה כאל "אמנית של שפה", כפי שאדף מבקש. רק זה לא. אדם משוכלל כותב בשפה משוכללת. מעצם טבעו. לא כמין "אמנות של שפה". לא כמאמץ מלאכותי, אלא כחלק בלתי נפרד מטבעו הפ נימי. הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק" הגאוני, כתב בעוצמה סוחפת לא משום שניסה להיות "אמן של שפה", אלא משום שעומק ההתעניינות שלו באלוהים ובאדם, ובברית החדשה ובתנ"ך, הולידו סגנון טבעי נהדר. מבודח, מלוטש, מחשמל. כך גם גוגול, למשל. כך גם לה קארה. כך גם הנרי מילר. ארבעתם סופרים גדולים וארבעתם נקראו ונקראים עד היום על ידי קהל גדול ואיכותי. ואגב, שלושה מהם ­ מלוויל והנרי מילר ולה קארה ­ הם גם מציאותנים מובהקים. אם יש תפקיד לעורך ספרותי היום, הרי זה לתת לקוראים ספרות שתהיה גם איכותית אבל גם קריאה, גם עמוקה וגם קלה. הדגל האנטי ריאליסטי המפויט שמניף שמעון אדף נשמע לגמרי לא לעניין בהקשר זה. יגאל שוורץ, כשהיה עורך כתר, כבר חטא בכיוון הזה. הוא נטה לספרות יומרנית, אזוטרית, "מיועדת למעטים", בנוסח הכתיבה האיכותית והצדדית של יואל הופמן, אבל זה ממש לא סוג הכתיבה שיחזיר את הקוראים הישראלים אל הספרות, גם אם יזכה למחיאות כפיים מסוגננות מן היציע הביקורתי. לעומת זאת, "הבלש המבריק", שאותו הזכיר אדף ("אם מישהו ישלח אלי ספר בלש והוא יהיה מבריק, אני אהיה גאה להוציא אותו"), הוא דווקא כן הכיוון הנכו נימי. הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק" הגאוני, כתב בעוצמה סוחפת לא משום שניסה להיות "אמן של שפה", אלא משום שעומק ההתעניינות שלו באלוהים ובאדם, ובברית החדשה ובתנ"ך, הולידו סגנון טבעי נהדר. מבודח, מלוטש, מחשמל. כך גם גוגול, למשל. כך גם לה קארה. כך גם הנרי מילר. ארבעתם סופרים גדולים וארבעתם נקראו ונקראים עד היום על ידי קהל גדול ואיכותי. ואגב, שלושה מהם ­ מלוויל והנרי מילר ולה קארה ­ הם גם מציאותנים מובהקים. אם יש תפקיד לעורך ספרותי היום, הרי זה לתת לקוראים ספרות שתהיה גם איכותית אבל גם קריאה, גם עמוקה וגם קלה. הדגל האנטי ריאליסטי המפויט שמניף שמעון אדף נשמע לגמרי לא לעניין בהקשר זה. יגאל שוורץ, כשהיה עורך כתר, כבר חטא בכיוון הזה. הוא נטה לספרות יומרנית, אזוטרית, "מיועדת למעטים", בנוסח הכתיבה האיכותית והצדדית של יואל הופמן, אבל זה ממש לא סוג הכתיבה שיחזיר את הקוראים הישראלים אל הספרות, גם אם יזכה למחיאות כפיים מסוגננות מן היציע הביקורתי. לעומת זאת, "הבלש המבריק", שאותו הזכיר אדף ("אם מישהו ישלח אלי ספר בלש והוא יהיה מבריק, אני אהיה גאה להוציא אותו"), הוא דווקא כן הכיוון הנכו ן. ן. יוסי היפיוף יוסי היפיוף כשיוסי ביילין מגדיר את אריק שרון כ"ישראלי המכוער" אני מיד נוטה להצביע שרון, אבל אז אני נזכר שאני בעד ברק. בכל מקרה, לא בעד ביילין. איך יכול יוסי ביילין לומר על אדם, שהגן על ישראל בגופו ממש, כי הוא "הישראלי המכוער"? איך יכול ביילין לומר על אדם שעמד בראש צליחת התעלה וראשית נצחון צה"ל במלחמת יום כיפור, שהוא מייצג בעיניו כל מה שרע בישראל? כדאי להבין כאן את נוסחת הצדק הבסיסית. היא פשוטה מאוד: כשאריק שרון פעל בקרבות ישראל כפי שפעל, וכולם מסכימים שהוא היה מצביא אמיץ מאוד ומוכשר מאוד, הוא סיכן את חייו, גם כדי שביילין וחבריו יוכלו להמשיך בחיים הבורגניים השוקטים שלהם. לכן, לדבר על שרון כפי שעושה ביילין, פירושו להפגין קודם כל כפיות טובה מכוערת. עם שדר סמוי ומסוכן מאין כמוהו כלפי צה"ל וצעירי ישראל: אל תהיו גיבורים. אל תחרפו את נפשכם למות למען המדינה (כלומר, למען כל אחד מאזרחיה ותושביה). כי בסוף יבוא אחד קטן וצפוני ומסורק כמו ביילין ויירק עליכם, ויגיד שאתם מכוערים. ומי ישמור אז על יוסי הקטן? ועם זאת, יוסי ביילין היה במיטבו כשהגן על עמדת היועץ המשפטי לממשלה. יוסי הוא בכל כשיוסי ביילין מגדיר את אריק שרון כ"ישראלי המכוער" אני מיד נוטה להצביע שרון, אבל אז אני נזכר שאני בעד ברק. בכל מקרה, לא בעד ביילין. איך יכול יוסי ביילין לומר על אדם, שהגן על ישראל בגופו ממש, כי הוא "הישראלי המכוער"? איך יכול ביילין לומר על אדם שעמד בראש צליחת התעלה וראשית נצחון צה"ל במלחמת יום כיפור, שהוא מייצג בעיניו כל מה שרע בישראל? כדאי להבין כאן את נוסחת הצדק הבסיסית. היא פשוטה מאוד: כשאריק שרון פעל בקרבות ישראל כפי שפעל, וכולם מסכימים שהוא היה מצביא אמיץ מאוד ומוכשר מאוד, הוא סיכן את חייו, גם כדי שביילין וחבריו יוכלו להמשיך בחיים הבורגניים השוקטים שלהם. לכן, לדבר על שרון כפי שעושה ביילין, פירושו להפגין קודם כל כפיות טובה מכוערת. עם שדר סמוי ומסוכן מאין כמוהו כלפי צה"ל וצעירי ישראל: אל תהיו גיבורים. אל תחרפו את נפשכם למות למען המדינה (כלומר, למען כל אחד מאזרחיה ותושביה). כי בסוף יבוא אחד קטן וצפוני ומסורק כמו ביילין ויירק עליכם, ויגיד שאתם מכוערים. ומי ישמור אז על יוסי הקטן? ועם זאת, יוסי ביילין היה במיטבו כשהגן על עמדת היועץ המשפטי לממשלה. יוסי הוא בכל זאת ילד מוצלח לפעמים.