הטכנוקרט רודיה קוזלובסקי, סטודנט למשפטים, הוא ההבטחה החדשה של תיאטרון חיפה אביבית חזקיה 10/01/01 בהצגה "זכרונות חוף ברייטון" מאת ניל סיימון (תיאטרון חיפה) הוא משחק את סטנלי, 18, הבן הבכור של משפחה יהודית מהמעמד הנמוך שחיה בברוקלין בשנות השלושים ומנסה להתמודד עם קשיי המחיה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. במחזה החדש של תיאטרון חיפה, "נירנברג", הוא משחק את הנס פרנק, 45, אחד מהנאשמים המרכזיים במשפטי נירנברג (ההצגה, המורכבת מהפרוטוקולים האמיתיים של המשפטים, שוכתבה לידי מחזה על ידי אילן חצור ובוימה בידי יגאל עזרתי). רודיה קוזלובסקי, 24, הוא שחקן תיאטרון חיפה, שבגילו הצעיר כבר שותף לדיאלוגים בימתיים חזקים מול השחקן הוותיק אברהם סלקטר, בשתי ההצגות הנ"ל.קוזלובסקי יודע לשחק את הפינג­פונג הנכון. המסקנה החותכת לגביו היא חד משמעית: מדובר בשחקן טכני מהמעלה הראשונה, מאלה שאתה לא תמיד מתרגש ממה שהם עושים על הבמה, אבל הטכניקה שלהם כל כך מרשימה, עד שבסופו של דבר גם תזיל דמעות בגללם. "אני לא נופל למקומות של רגש", הוא מתגונן, "אני יודע שיש לי טכניקה מאוד טובה, שנותנת לי קרקע בטוחה למשחק. אני לא נכנס לדמויות שלי בצורה כל כך טוטאלית, ולכן זה לא מערער אותי או את מהלך חיי". קוזלובסקי הוא מתמטיקאי של משחק. הוא משחק שחמט חכם עם הקהל ועם הפרטנרים שלו. הוא משתייך לז'אנר השחקנים החכמים והאינטלקטואליים, מהסוג של דורון תבורי, אותו הוא מעריץ וכמוהו הוא שואף להיות. העובדות היבשות מראות שקוזלובסקי נמצא רק חצי שנה על במה מקצועית, ושלפני כן הספיק להיות תלמיד מן המניין בבית צבי בדיוק לשנתיים וחצי, ולא סיים שם את לימודיו עקב מרד של הרגע האחרון. כל זאת לא גורם לו לחשוש, נהפוך הוא. בזמן הקצר הזה הוא כבר קוצר תשואות וביקורות חיוביות, ותיאטרון חיפה מסמן אותו כהצלחה בטוחה. במקביל לתיאטרון, הוא לומד משפטים באוניברסיטת תל אביב, סתם בשביל לא להיות משועמם. הוא מתנשא לגובה 192 ס"מ, בעל עיניים כחולות וקרות וגוף מאוד מוצק. וחוץ מזה, הוא גם בן למשפחת קוזלובסקי, שמתפארת בהשתייכותה לאליטת ענף המשפטים בישראל ­ כן, כל המשפוחה עוסקת בעריכת דין. בדירתו הרמת גנית המעוצבת (שרכשו לו הוריו) מתנגנת מוזיקה של ואגנר במקביל לפינק פלויד, והרבה ספרים של דוסטויבסקי וצ'כוב מונחים על המדף והשולחן. השידוך האולטימטיבי? לא נכחיש זאת. קוזלובסקי נולד ברמת גן, בשיכון ותיקים. שמו האמיתי אינו רוד ייה, והוא שונה בכל המסמכים לפני שלוש שנים. "אני כל כך שונא את השם המקורי שלי, עד שהחלטתי שאני חייב לשנות אותו". ולמה רודייה?אף אחד לא יודע בדיוק, משום שגם על זה הוא שומר בקנאות. כל מה שהוא מוכן לנדב כמידע זה שמדובר בשם רוסי. הטענה הרווחת (וגם תירוצו הקבוע) היא שמדובר בשם שנלקח מתוך "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, אותו הוא מעריץ. כילד, שיחק כדורסל ("הייתי טוב, אבל לא מספיק גבוה ולא מספיק אלים"), וכשבגר עבר מכדורסל לתיאטרון, בהתחלה דרך חוגי חובבים. ­ מה משך אותך לתיאטרון?"זה קרה בגיל יחסית מאוחר, בערך 16. הלכתי ללמוד תיאטרון כי התאהבתי בבחורה ששיחקה. הייתי במגמה כימית­ריאלית, למדתי הרבה מתמטיקה, ולא היה לי שום קשר לנושא. אני זוכר שבמפגש הראשון כולם ישבו על הרצפה ועשו פסיכודרמה. כל האנשים שם נגעו בעצמם ומיששו אחד את השני. אני אמרתי שהדבר היחידי שאני אמשש, זה את התחת של הנשים בהפסקות. זה היה בדיוק בגיל ההתבגרות, כשכל מה שעניין אותי זה נשים, וזה מה שמשך אותי בתיאטרון. לא היתה לי אז משיכה כזו רצינית לתחום. זו ממש לא היתה אובססיה, השקעתי בלימודים ובפיתוח עצמי".קוזלובסקי התגייס לצבא בתור לוחם בנ"מ, ושם זנח את התיאטרון לחלוטין, למשך שלוש שנים. "הצבא הוריד לי את הביטחון העצמי. הרגשתי שאני מחפש אישור עצמי, ואיבדתי את הערך העצמי שלי קצת. בסוף הצבא הייתי קשר מג"ד, והרגשתי סוג של אפס קטן כזה", הוא אומר.­ איך חזרת לאהבה הנושנה שלך?"חצי שנה לפני השחרור התחלתי לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות בחיים. יש לי תלות בבמה, זה דבר שקינן בי במשך כל הצבא. זו תלות מוחלטת, אתה חייב את הזריקות הללו לאגו שלך. אף אחד לא עולה על הבמה רק בגלל הכיף שבמשחק. הכיף שבמשחק זה דבר אדיר, אבל אין דבר שמשתווה לכיף של הביקורת מהקהל ומחיאות הכפיים".ופה נכנס לסיפור אביו של קוזלובסקי, שאף הוא איש תיאטרון לשעבר. מה לעשות, גנטיקה זה לא דבר שניתן להתכחש לו. "אבא שלי גם היה שחקן לפני שהוא היה עורך דין", הוא מתפאר, "הוא שיחק בהבימה בהצגה 'הפיזיקאים', זו היתה תקופה קצרצרה".­ איך הוא הגיע לזה? "הוא אהב את זה ופשוט הגיע לזה, משום שאז הבימה לא היתה משהו מסודר כמו היום. לאבא שלי היה חלום להיות שחקן, אבל לא היה לו גב כלכלי, אז לבסוף הוא הלך ללמוד משפטים".את לימודי המשפט ים שלו, קוזלובסקי דווקא לא מתרץ ב"מעשי אבות": "אני לא לומד את זה מתוך עניין, ואין לי רצון להיות עורך דין. אני לומד כי אני לא יכול לא ללמוד. רפואה זו שאיפת חיי, ואף נרשמתי ללימודים הללו, אבל אין בזה כסף, בדיוק כמו במשחק. ספרות או תיאטרון הם תחומים שאני אוהב ללמוד לבד. גם בלימודי המשפטים אני לא ממש נמצא, בטח שלא בהרצאות פרונטליות, כי זה נורא משעמם אותי. אני לומד משפטים בשביל המשך לימודים. אני עושה את זה בשביל התואר".­ איך אתה מספיק הכל?"למרות הכל, אני פשוט מרגיש בטלן. אני לומד משום שזו השקעה בשבילי. אני יודע שעוד ארבע שנים, בעיקר אם אני אצליח, האגו שלי יהיה כל כך גדול שאני לא אוכל לשבת בלימודי משפטים. האגו זה דבר שמתפתח אצל שחקנים, ולכן עכשיו זה הזמן ללמוד. זה משהו שמעניין אותי להתעסק בו שלוש שנים וזהו". את לימודי המשחק הוא התחיל מיד אחרי שירותו הצה"לי. שלושה ימים אחרי השחרור כבר דרך על בימת בית צבי, שם כאמור כיכב במשך שנתיים וחצי. ­ איך זה שהיית תלמיד מצטיין שחטף לכולם את כל המלגות, ולא סיימת את בית צבי? "פשוט מאוד. לקראת הסוף העלו איזו הצגה שלא הסכמתי איתה, זה היה קשקוש מוחלט. ניגשתי לגרי בילו אלף פעמים ואמרתי לו את דעתי, למרות שידעתי שאין לי זכות בתור סטודנט להביע עמדה. אני לא רוצה להעיד על עיסתי, אבל הייתי תלמיד טוב, תלמיד לדוגמה. רציתי להשפיע, ובגלל בעיות מנהל לא תקין לא היתה לי ברירה אלא ללכת ולהגיד מה שאני חושב".­ ומה קרה? "לא יכולתי לסבול מצב שהצגה כזו נוראית עולה, ופשוט החלטתי לגלח את השיער. זה היה נגד חוק של בית הספר, שם פשוט אסור להסתפר ללא אישור. גילחתי את השיער יום לפני ההצגה כדי שלא יעלו אותי על הבמה. אמרתי לעצמי שאני מעדיף להביך את עצמי בחיים, מאשר להביך את עצמי על הבמה בצורה כזו מבזה. וזה באמת היה מבזה. אני זוכר שהחליפו אותי והקהל יצא באמצע, ההצגה הזו ירדה באותו יום. קיבלתי השעיה מהצגות, ולכן לא היה לי כבר מה לעשות שם, מה עוד שקיבלתי כבר הצעות מכמה תיאטראות".­ למה בחרת בתיאטרון חיפה? "זה היה תיאטרון שדווקא לא הציע לי להצטרף אליו. רוני פינקוביץ היה המנהל האמנותי בחיפה, הרמתי אליו טלפון, והוא אמר לי להגיע ושהוא כבר ימצא לי הצגה. ובאמת נכנסתי נורא מהר ל'זכרונות חוף ברייטון', כי הבמאי עודד קוטלר ראה אותי בדברים שעשיתי בבית צבי. למזלי חתמתי על חוזה ממש בצמוד לפרישה מבית הספר".­ ניסו להחזיר אותך ללימודים? "ניסו לגרום לי לחזור על ארבע ולבקש תעודה, אבל מהרגע שאתה הופך להיות שחקן עובד, אתה הרבה יותר מהותי לבית הספר מאשר להיפך. אין לי הרי מה לעשות עם התעודה, אני יכול לנפנף בה עד מחר, אם הייתי שחקן מחורבן במילא אף אחד לא היה לוקח אותי. חלק מהשחקנים הכי טובים הם כאלו שלא למדו בכלל, אבל בעיני הבעיה המרכזית של המקצוע הזה היא שלא מצליחים למשוך אנשים אינטליגנטיים אליו. יש גם בעיה הפוכה, הרבה מהשחקנים האינטליגנטיים נראים נורא מטומטמים על הבמה. גם הקהל האינטליגנטי בורח מהתיאטרון, בגלל שהתיאטרון מדבר כיום בשפה נמוכה. לשחקנים כבר יש כיום את היכולת להגיד שהקהל שלהם מטומטם".­ דעותיך דומות לנבואות הזעם של דורון תבורי."בעיני הוא ענק, הוא מאוד חכם. אני גם אוהב את סשה דמידוב ואת איגור מירקורבנוב. אני אוהב שחקנים אינטליגנטיים. אני לא איש של מחאות כמו דורון תבורי, אבל אני חייב שינוי ואני מזדהה עם הכתבה שפורסמה עליו ב'תרבות מעריב' (בה טען תבורי שהמדינה בדרך לאבדון, א.ח). דורון תבורי זה מישהו שכבר עשה משהו, ולא עומד ושותק לשיטה. זה אדם שכופף את המיינסטרים אליו. הוא לא פשרן, ואני מעריך אותו על זה. מעבר לזה, הטוטאליות והמשחק הענק של שחקני גשר גורמים לי לרצות להצטרף אליהם, או לשחק לפחות בהצגה אחת שלהם".ועד שזה יקרה, קוזלובסקי מנסה לחבר בין עולם התיאטרון לזה של המשפטים. "הדבר שאני הכי אוהב זה ללכת לדיון מעצרים", הוא מודה. "בבית צבי גררתי אנשים לדיוני מעצרים, רק כדי לראות איך זה מתנהל. זו חוויה תיאטרלית מהמעלה הראשונה, וזה מוכיח לי תמיד כמה אפסי הכוח של התיאטרון, וכמה הוא לא מסוגל להגיע לרבע מהחוויה האמיתית. החוויה של אדם שעצרו אותו אמש, בעיקר אם הוא אדם הגון בדרך כלל, ורואה במציאות את תהליך ההידרדרות של עצמו, עד שחרב עליו עולמו".­ גם חלק מצופי "נירנברג" הם אנשים, שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, חרב עליהם עולמם בשואה. איזה תגובות אתם מקבלים?"'נירנברג' זו הצגה שבנויה מפרוטוקולים אמיתיים שנלקחו מהמשפטים, ולא מחזה רגיל. הפידבקים מהקהל הם שיש עם זה בעיה נוראית, וזה גם הקסם של זה". ­ איך אתה מתמודד עם נושא ההצגה? "תראי, הגיעה עיתונאית גרמניה ל ראיין אותי על ההצגה. קלטתי איך הגרמנים של היום אכולי רגשות אשם, עם ההתנצלויות תוך כדי השאלות. אני בן למשפחה שנשרפה בשואה, אבל כבר הפכתי לציני שמספר בדיחות בנושא. בעיניים שלי ושל בני דורי זה כבר מקאברי. ובכל זאת, אני חושב שזה חשוב מאוד כי זה היסטורי, ההצגה הזו מצמררת לגמרי, בעיקר לנוער".­ קשה לשחק נאצי בן 45?"ממש לא, כי אין שום שאיפה לשחק את הדמות ההיסטורית, וגם על זה אנחנו מקבלים הרבה ביקורת. אני חוקר את הנושא. פרנק היה משפטן, נשיא האקדמיה למשפט ושר המשפטים הגרמני בתקופה מסוימת. אף אחד לא מכיר אותו בארץ, למרות שלל תפקידיו. הוא לא היה בן אדם רע במיוחד, הוא פשוט החזיק באידאולוגיות שהנאצים אחזו בהן. זה היה אדם חכם מאוד, עם ראש על הכתפיים, שפה ושם חטא והתפתה".­ אתה בן 24 ומשחק בן 45."אני חושב שלא סתם בחרו בי לתפקיד. אדם מבוגר מעורר חמלה במשפט, אדם צעיר יכול להישפט בדיוק כמו שהוא. אני עושה עבודה משחקית וקולית, ואני נראה שם יותר מבוגר. אני משתדל לא להיראות פתטי, ולכן אני עובד על חיתוך דיבור נכון, אבל לא על מבטא גרמני, כי זה ממש פתטי".­ אחרי כל המעמסה הזו, נשאר לך זמן לנשים?"לא ממש. אני גם לא הבן אדם הכי רגשי שיש. אני מאמין בלהיות אבא ובעל משפחה, אבל כרגע, כשאני חוזר כל יום באחת בלילה מחיפה וצריך לקום בבוקר ללימודים, כל מה שמעניין אותי זה לישון".