תן לי סטולי / מבקר המדינה משלוח של וודקות רוסיות חדשות הדיח את רון מיברג לדבר שטות. הוא שתה מהן בשליחות "סופשבוע" ורק בימים אלה הוא שב לאיתנו רון מיברג 05/01/01 שלא כמו אצל הורינו בסלון, מתישהו בשנות השישים, לא ניצבים אצלנו מדפים על רגליים רופפות, כשהם מעוגנים במיטב הדיבלים לתקרה, לקיר ולרצפה, כשוויטרינות זכוכית קטנות ובר משקאות מפוזרים ביניהם. אולי בשל הקסם שהוא הילך עלינו ­ בייחוד כאשר היו ההורים יוצאים את הבית ­ פריט הריהוט הזכור לי ביותר מאותו עידן תמים בחיינו, הוא ה"בר"; לרוב שני מדפי עץ סגורים בדלת שנפתחה מלמעלה למטה ונותרה מאוזנת כשהיא תולה על מיתרי מתכת. שם שמרו הורינו את הקוניאק הישראלי; את הג'וני ווקר אדום התווית; את הסברה; את השרי הרינג (בהמשך את האייריש קרים) ואת כוסות הזכוכית דמויות הקריסטל.אצל הדי בן­עמר, היום סופר, חבר קיבוץ יד­חנה ומי שאחראי על פירוקו והפרטתו, בפאתי כיכר השושנים ברמת חן, נהגנו מדי ערב שבת, אחרי שהוריו יצאו לשחק קלפים, להאזין לג'ימי הנדריקס, ג'ון מאייל ואחרים ולחזק את לבנו ביי"ש. לא הבנו ביי"ש דבר, וכך יצא שלעתים היינו שותים פרנה ברנקה נקי ומשקאות מרים ושורפי קרביים אחרים, בתקווה שלגימות אלכוהול מעטות יביאו אותנו לרמת ההכרה הפסיכדלית של הנדריקס. זה לא קרה, וכדי לדלל את השריפה שניצתה בקר בינו נהגנו לשדוד את המקרר ולדלות ממנו את המורטורה, המחמצים הרומניים, עם חלה של יום שישי. טעים זה לא היה, אבל זה הצמיח לנו שערות על החזה.כאמור, לנו אין בר במובן השגרתי של המונח. רוב הזמן אנחנו שותים יין והוא מאוחסן בשכיבה ובטמפרטורה מומלצת. ועדיין, מגוון המשקאות האלכוהוליים שאינם יין הולך וגדל בבית בשל האופן שובה העין שבו הם מוצגים בחנויות דיוטי פרי שונות ברחבי העולם הגורם לי לשכוח שבעצם אינני מגיע לשתות אותם. סתם כך, מוכה בולמוס, אני קונה בקבוקים מרהיבים וטובים של וויסקי סינגל מאלט; טקילות ומסקל נדירים; בורבונים; קוניאק XO וכדומה. את אלה אני מניח בקומת הקרקע הנהדרת של הוויטרינה מהמאה ה­18 שהוריש לי סבי, עד שאינני זוכר מהם הבקבוקים המתחבאים שם. לדוגמה: במבשלת ג'ק דניאלס בלינצ'ברג, טנסי, שבה ביקרתי לפני ארבע שנים, קניתי בקבוק נדיר של ג'נטלמן ג'ק במלאות מאה שנה למבשלה. עד היום הוא ניצב שם, חתום וסגור. לאחרונה השגחתי שהסיפור הזה של אלכוהול יוקרתי שאיננו יין, הוא בזבוז כסף ומקום. עם כל רצוני אינני מצליח להפוך לאותו ג'נטלמן רגוע ורך הליכות המערסל בכוס בלון עמוקה קוניאק משוב ח כשהוא יושב עם ספר עב כרס מול אח מבוערת (אין לי) עם חתול (יש לי) מכורבל על ברכיו; אז הפסקתי.מה שאני עדיין קונה בשמחה גדולה היא וודקה. אם אפשר קריסטל, ההדורה והמצוינת של סטוליצ'ניה. ברגע של כנות, שיש בו אני מניח פגיעה מסוימת במאצ'יזמו, עלי להודות שהמקום העסוק ביותר מבחינת צריכת האלכוהול שלי, היא הדלת של הפריזר, שם אני שומר את הוודקה. כשאני מפריד את המוץ (כל הבקבוקים הנהדרים ששמורים איתי) מהתבן (אלה שאני שותה באופן קבוע), אני נשאר עם מבחר מצומצם ביותר: וודקה במקום הראשון; אחריה טקילה (או מסקל); וגראפה לקינוח ולסידור העיכול. מבין השלוש, וודקה היא המשקה היחידי שאינו מותיר אותי מתבוסס בהנגאובר רצחני.ביום שבו החלה החברה הסקוטית למסחר לייבא סטוליצ'ניה, וודקה רוסית, ובעקבותיה מוסקובסקיה, רוסית גם היא, הרגשתי שאני מסודר. מה גם שמחירן בתקופות מבצע, נע בין 32 ל­34 שקל לבקבוק. גם אבסולוט השוודית, על שלל טעמיה, היא וודקה מצוינת, אבל אני בין אלה שגורסים כי משקה צריך לשתות מהמקור, ממקום הולדתו. לכן נטייתי לוודקות רוסיות ופולניות כמו זוברובקה וסטארקה. בבקבוקים הפשוטים והלא מתוחכמ ים עם פקקי המתכת, מחברות אותי הוודקות הללו לשאריות המיתוס הסובייטי, שלא היה משהו שראוי לקנאה אבל איכשהו נותר נגוע בנוסטלגיה.כמובן שהדאיגה אותי העובדה שהעולים מרוסיה לא שתו בעיקרון וודקות רוסיות. הם העדיפו וודקה ישראלית, או שוודית, פינית ואמריקאית, אם היה הרובל מצוי בכיסם. תמיד ניחשתי שהם ידעו משהו שאנחנו לא ידענו על תהליכי הייצור הבעייתיים במפעלי הוודקה של ברית המועצות. המצב השתפר פלאים כאשר האימפריה קרסה והמפעלים עברו להשגחת בעלי עניין שפצחו בקמפיין פרסומי ענק. וראה זה פלא; זה עבד. בעיר כה דעתנית ואנינה כניו יורק, סטוליצ'ניה האדומה (הרגילה) וקריסטל האיכותית, הן להיט ענקי. עד כדי כך שהאמריקאים מכנים אותה בכינוי החיבה סטולי. מי שהיה מופקד על הקמפיין הפרסומי המיתולוגי של אבסולוט, עבר לנהל את הקמפיין של סטוליצ'ניה, והוא עושה זאת מצוין. לראיה, אמריקאים מתים על וודקה רוסית. בשבוע שעבר סרתי למעדנייה מובחרת ובעלת מוניטין בשוק לוינסקי. תוך כדי שקניתי את המעדנים בעלי הניחוח הבלקני, השגחתי בסטוליצ'ניה ובמוסקובסקיה ניצבות על מדף גבוה. לסטוליצ'ניה יש תווית אדומה; למוסקובסקיה אוסוביה (וודקה מוסקבאית) יש תווית ירוקה. המחיר הזכיר לי את הימים הטובים. אבל כאשר לקחתי את הבקבוקים ליד והפכתי אותם כדי לקרוא את התווית בעברית, ראיתי שהיבואן האשדודי אינו מוכר לי כלל וכי הבקבוקים לא יובאו בידי החברה הסקוטית. אילו היה הזיכיון עובר לחברה אחרת, אני מניח שהייתי יודע על כך. שאלתי את האיש ששירת אותי, אפעס, מה הולך כאן. והוא אמר שזאת אותה וודקה ואין מה לדאוג. מכיוון שלכל משקה פופולרי בארץ קמה כת של זייפנים, לא הרגשתי בנוח. השאלות המנחות שלי זכו באותו מענה גורף. כשהבנתי שאני לבד במצוקתי, קניתי אבסולוט שניצבה ליד. אני מודע לכל המאמצים שעשו יבואני אבסולוט להגן על עצמם מפני מכת הזיוף. טוב עשית, אמר לי הזבן כאילו שאנחת הרווחה שלי היא גם שלו, הכי טוב.כמובן שמיהרתי לברר; מתברר שלפני 12 שנה אכן היה יבואן אשדודי שייבא וודקות רוסיות, בימים שבהם חגג הבלגן. מה שאומר שה וודקה לא היתה מזויפת אלא רק בת 12.מכיוון שבניגוד ליין, אינני רואה כל תועלת לשתות וודקה ישנה, נשארתי עם האבסולוט.מה שחסרה לי באמת ברבות השנים היתה הקריסטל של סטוליצ'ניה, ספינת הדגל, שאותה נהגתי להביא מניו יורק. מהשבוע הבא נפתרה הבעיה. אחרי משא ומתן ממושך משיקה כעת החברה הסקוטית ייבוא מסודר של הקריסטל; סטולי עם תווית כחולה­כסף (חזקה במיוחד; 50 אחוזי אלכוהול); הלימוניה, וודקה בטעם לימון ובצבע צהוב עז; והפפברוקה, סטולי חריפה בצבע של פלפל חריף. אלו הן הוודקות ששיגעו בשנים האחרונות את אמריקה ובהן התרכז קמפיין הפרסום.הקריסטל פרימיום היא וודקה עילית בבקבוק הדור עם חבק שחור ואותיות מוזהבות. מי שאוהב וודקה ירגיש מיד כיצד היא יורדת בגרון חלקה ונעימה, מבלי לנסות לסחוב איתה פוליפים ושקדים; הסטוליצ'ניה המחוזקת, כמו הסמירנוף הכחולה, היא וודקה חזקה שמרמה את השותה. בגלל שהיא כה נעימה וקלה לשתייה, הוא אינו מרגיש כיצד היא מתגנבת וגונבת אותו.מכיוון שאני מזן הדפוקים שגם אוכלים ושותים וגם רוצים לדעת כמה שאפשר על מה שהם אוכלים ושותים, קניתי לפני מספר שנים את הספר המאלף The History of Vodka"" מאת וויליאם פוחלבקין, שתורגם מרוסית לאנגלית, ושם מסופר בהרחבה על כל מה שרצית לדעת על וודקה, ובעיקר ההיסטוריה של הוודקה הרוסית המחולקת למפעלים בעלי זיכיון הסרים למרות ממשלתית.שם למדתי ­ ואינני מציע לאף מאצ'ו לקחת את זה קשה ­ כי ללימוניה, וודקה מתובלת בטעם לימון, יש מוניטין של "וודקה נשית", בשל צבעה וטעמה העדין. פוחלבקין מגדיר מהי וודקה איכותית: "מהסממנים של וודקה אמיתית הם אלכוהול בכמות של 40 אחוז בנפח, המחושבים לפי משקל ולא נפח; שימוש במים רכים מהנהרות הזורמים לאזור מוסקבה; וללא כל תוספת אחרת הפוגמת בטעם הקלאסי. הוודקה היחידה העונה על הקריטריונים הללו", כותב פוחלבקין, "היא מוסקובסקיה אוסוביה. את הסטוליצ'ניה מכינים עם תוספת של סוכר (בכמויות מזעריות ובלתי ניתנות לאומדן); הסוכר אמור להוסיף למרקם הקטיפתי של הוודקה". למי שרוצה לדעת מה הוא שותה, ספרו של פוחלבקין מומלץ בחום.על הסטולי החריפה בטעם ובגון הפלפל מספרים כי הכינו אותה במיוחד בעבור ניקיטה חרושצ'וב, שבביקורו באמריקה התאהב בקוקטייל בלאדי מרי וביקש פלפל בוודקה שלו כדי לשבח את הבלאדי מרי.בניגוד לכל שי קול דעת רפואי, תקעתי את הוודקות הרוסיות החדשות בפריזר, נתתי להן כמה שעות להגיע לצמיגות הרצויה, וידאתי שהילדים אינם זקוקים להסעות נוספות וכי הבכורה בבית להשגיח עליהם (אשתי היתה מחוץ לעיר; אילו היתה בבית, ספק אם הייתי משתטה כל כך) ומצויד בכוסות השוט הקלאסיות התיישבתי לטעום ­ על בטן ריקה, אלא מה ­ את הוודקות.קודם וידאתי שהסטולי (וודקת עיר הבירה) והמוסקובסקיה (המוסקבאית) הן כמו שאני אוהב אותן, ואכן כן. אחר כך עברתי לסטולי החזקה, שעלתה לי כמו רכבת לראש. אחר כך התענגתי לחניית ביניים בקריסטל והצטערתי שלא נשאר לי קוויאר מערב המילניום. בסוף טעמתי את המתובלות. כולן, איך לומר, היו טעימות. ברגע שאבסולוט בטעם מנדרינה תגיע לארץ ­ אנחנו מסודרים.החדר שהסתובב הזכיר לי לילה אחד, בחדר העבודה שלי, שבו נקלעתי לבלוק כתיבתי בפתיחתה של כתבה בת 5,000 מילה שהייתי חייב למחרת. נורא מכעיס אותי שאנשים שלא מבינים כלום באנטומיה של כתיבה קוראים לי קל כתיבה. כאילו שהשעות שבהן אני מסתובב בחיפוש אחרי משפט הפתיחה או השעות שבהן אני שוכב על גבי בלילה עם התקרה על פני, אינן חלק מתהליך היצירה. באותו לילה צ מח לי בלוק. מעט נדיר, אני מודה. לקחתי סטולי וכוס, ומבלי להשגיח מה אני עושה למפלס בבקבוק, שתיתי עד שהבלוק נמס. כשגמרתי את הכתבה לפנות בוקר, נשאר רבע בקבוק בלבד. חשבתי שיצאתי מזה גבר עד שהחדר התחיל להסתובב. אני זוכר שהדבר הקשה ביותר בעבורי היה להגיע אל הספה שנמצאה מרחק שלושה צעדים מהכיסא. לא רק שהיא היתה רחוקה כמו החידקל וגבוהה כמו החרמון, היא כל הזמן זזה כמו ספינת הדיג של ג'ורג' קלוני ב"סערה המושלמת". היתה לי תוכנית להקיא בין הכיסא לספה, שלא עלתה יפה. בסוף הגעתי לספה והיא לא חדלה לזוז עד הבוקר. מאז אני לא שותה כשאני כותב. אני מת על ג'ק קרואק, המינגוויי, תומפסון, פיצ'ג'רלד ואחרים, אבל גיליתי שגם להיות שיכור צריך כישרון מיוחד, למרות שיש מי שחושבים שזה יוצא מהשרוול.