"ב-1950 עוד הייתי בנוער, אבל בדרבי של 1956 באיצטדיון באסה (בלומפילד – י.ט) לקחנו את האליפות אחרי הדרבי וזה היה מתוק מאוד", משחזר רזניק. הוא היה מגן ומאוחר יותר החליף את איציק שניאור כבלם. כל הוותיקים של מכבי ת"א יודעים שאם צריך תמונה מפעם או מישהו שזוכר כמעט כל פרט, מרימים טלפון לרזניק, שגם בגיל 80 עוד עושה קו הסעות תלמידים בבוקר, כמו אז כשעבד על קווי האוטובוס של ת"א.
"שמע, היינו קבוצה ברמה אחרת", הוא מנסה להסביר את העשור המרשים של מכבי ת"א. "כמעט כל ההרכב שלנו היה משחק בהרכב נבחרת ישראל. היית עובר שחקן שחקן וכולם היו שמות גדולים. משייע גלזר עד סטודינסקי. מבנדורי עד גולדשטיין. ממרימוביץ' עד רפי לוי".
רפי לוי, זה שכתבו ספרים על דמותו, היה זה שכבש בדרבי של 1956. לוי הרשית פעמיים, יצחק "הפגז" נחמיאס הוסיף עוד אחד ומכבי ת"א ניצחה 0-3 בדרך לחגיגות האליפות באותו ערב.
"רפי לוי זה הסיפור של אותו משחק", מספר העיתונאי וההיסטוריון אשר גולדברג. "הוא היה בן 18, סגור בטירונות בצריפין והמפקד של הבסיס לא הסכים שייצא למשחק. הוא התחנן שייתנו לו לנסוע למשחק האליפות ובבסיס סירבו. אז בבוקר, כשאף אחד לא שם לב, הוא מצא פרצה בגדר וברח ביחד עם עוד שחקן מבני יהודה. הוא נסע בטרמפים והגיע לבית ההארחה ברעננה, שם שהתה מכבי ת"א.
"המאמן ג'רי בית הלוי ראה אותו פתאום, ואמר לו קודם לעלות להתרחץ ואחרי זה לאכול צהריים. למרות שהוא לא התאמן כל השבוע בגלל הטירונות, ג'רי שם אותו בהרכב והוא כבש צמד".
רזניק זוכר גם את מה שהיה אחרי המשחק: "חגגנו את האליפות אחרי הדרבי, אבל פתאום נכנסו שני חיילי משטרה צבאית ועצרו את רפי לוי. מסתבר שאח של צ'צ'יק, שהיה שחקן הפועל ת"א ובאותו זמן היה בהנהלה שלהם, היה מפקד הבסיס ממנו ברח רפי לוי. הוא ישר ידע שהיתה כאן בריחה ועצרו את רפי, שהיה כמובן מאושר מהגולים שהביאו לנו את האליפות".
איך הרגשתם לקחת אליפות בערב של ניצחון בדרבי?
"ברור שזה מיוחד. זו היתה תקופה אחרת. היינו חברים של שחקני הפועל ת"א, אבל במגרש זו היתה יריבות כמו היום. כל קבוצה רצתה להיות הכי טובה בת"א ולמעשה הכי טובה בארץ. אנשים הגיעו מכל פינה בארץ כדי לראות אותנו, ואז היה קשה להגיע בגלל בעיות התחבורה.
"במרבית השנים הראשונות של המדינה היה ידוע שההגנה של נבחרת ישראל באה מהפועל ת"א וההתקפה של הנבחרת מגיעה ממכבי ת"א. אבל בשנות ה-50 היתה לנו קבוצה מדהימה וכמעט כולנו שיחקנו בנבחרת, גם שחקני ההתקפה וגם שחקני ההגנה".
גולדברג משוכנע שאותה קבוצה מ-1956 היתה לוקחת העונה אליפות בהליכה. "אומרים שזו לא אותה תקופה, ושאז לא התאמנו כמו היום, ואני אומר שהקבוצה של שנות ה-50 טובה מהקבוצה של היום בעשרות מונים", יורה גולדברג. "בוא נגיד שהקבוצה של רזניק וגלזר היתה שמה להפועל ת"א בשבת הקרובה חמישייה בדקה ה-70".
רזניק מחייך, אבל לא מסכים: "באמת שאי אפשר להשוות. אז התאמנו פעמיים בשבוע והיום מתאמנים פעמיים ביום. אבל לא משנה כמה התאמנו, השמחה בניצחון על הפועל היתה תמיד גדולה ובטח כשאתה זוכה נגדם באליפות. את החגיגות היינו עושים בקפה בבן יהודה ליד המשרד של חליבנר. קראו לזה קפה גינתי. ואילו הפועל היו חוגגים דרומית יותר בבן יהודה פינת אלנבי. לפני דרבים היו ויכוחים כל השבוע".
אלימות היתה בין הקהלים?
"לא כמו היום. זה ממש לא אותו הדבר. היתה יריבות נצחית, שהחלה בשנת 1928, אבל אני לא זוכר מקרי אלימות כמו שיש היום בין בני הנוער".
גולדברג זוכר שגם אז היתה חלוקה ליציעים בדומה להיום, אבל מוסיף שהיו גם רבים שישבו יחד: "בכל דרבי היו 12 אלף צופים בבאסה, יעני הביצה. אוהדי הפועל ישבו מצד אחד ואוהדי מכבי מצד שני, אבל היו גם אוהדים שישבו יחד באותו יציע, אפילו שהם היו מהפועל וממכבי.
"לא היו חולצות וצעיפים כמו היום וידעו למי אתה משתייך רק לפי הצעקות. הכי מעניין היה שקריאת העידוד של אוהדי מכבי ת"א היתה 'שייע, שייע' לגלזר ולא 'מכבי, מכבי'. אוהדי מכבי ת"א ראו בגלזר את גדול השחקנים בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות