בבית ישב בוודאי עם בת זוגו ויתהה כיצד יארגנו הלאה את המשך חייו, חייהם. על פניו עוד סיפור שגרתי של עובד מן המניין. אבל חייו של שמוליק רוזנטל כאילו נלקחו מתוך אפוס קולנועי עוצר נשימה.
רוזנטל הוא אותו בחור פתח תקוואי שצמח להיות שחקן כדורגל מפורסם מאוד בדמדומי התקופה הגדולה ביותר של הפועל פ"ת המפוארת. הוא זכה לשחק כקשר אחורי בשלושת משחקיה היחידים של נבחרת ישראל בגביע העולמי של 1970 במקסיקו, והיה לישראלי הראשון בהיסטוריה ששיחק בקבוצה אירופית, ולא בסתם קבוצה, בורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית, שבה שיחקו מי שהביאו שנה אחר כך את גביע העולם לנבחרת מערב גרמניה.
הזכויות וההישגים האלה גם לא מנעו מרוזנטל לעשות הרבה מאוד שטויות גדולות, שכמעט עלו לו בחייו, סיבכו אותו בעסקת הברחת סמים גדולה והביאו אותו אל מאחורי הסורגים. "כשיצאתי מבית הסוהר ידעתי שיש לי כתם לידה על הפנים, וגם אות קין. אני אדם חדש ונקי, אבל בתוכי יש כאב וקושי, ואני מלקה את עצמי, איך הייתי מסוגל לעשות את הדברים שעשיתי. אבל אז אני מתאפס מהר, כי אני יודע שהיום אני במקום אחר".
אביו של רוזנטל הגיע לארץ ישראל ב-1935 כשחקן כדורגל בנבחרת ליטא במכבייה השנייה. הוא היה בן 17 ונשאר לעבוד בפרדסים. כמעט כל משפחתו נרצחה בשואה,
המשפחה התיישבה בפ"ת. אביו שיחק במכבי פ"ת, היחידה שהייתה קיימת בעיר באותן שנים, והיה אפילו מאמנו של אליעזר שפיגל, אביו של גיורא. עם גיורא ישחק לימים שמוליק בנבחרת ישראל הגדולה של המאמן עמנואל שפר.
רוזנטל היה גם הוא לכדורגלן. בגיל 16 עוד זכה לשחק בעונת האליפות האחרונה של 1963 ולאחוז בדש חולצותיהם של ענקי התקופה נחום סטלמך, בועז קופמן, רצאבי, נהרי, ג'רי חלדי וגם דרור קשטן.
חלק מהם מתו מזמן, כמה שקועים בדמדומי חייהם ואחרים התפתו לשבת בוועדות קש לאיתור המאמן הבא של נבחרת הכדורגל. המפגש של רוזנטל הצעיר עם סטלמך המתבגר, שהיה אז כבר בסוף הקריירה, לא היה פשוט. כשנפגשו במשחקי אימון, סטלמך בנבחרת הבוגרת ורוזנטל בנוער, רוזנטל לא ויתר לכוכב הגדול, ושיחק מולו באופן חזק ואפילו נוקשה.
לימים, כשישב רוזנטל בכלא, יהיה סטלמך מהיחידים שיבואו לבקר אותו. פעמיים הגיע. "הוא אמר שבא לעודד אותי ושהוא אוהב אותי", נזכר רוזנטל. "הוא יצא מהכלא מעודד כי פחד שאני לא מסתדר, שיקרה לי משהו".
רוזנטל שיחק בנבחרת הבוגרת כבר ב-1965, אצל המאמן היוגוסלבי מילובן צ'יריץ', אבל עדיין היה בגיל נוער ושיחק לסירוגין בנבחרת הנוער של עמנואל שפר. שם הוא היה גם הקפטן, והוביל את ישראל לזכייה באליפות אסיה בבורמה 1966.
ב-68' החל עידן עמנואל שפר בנבחרת ישראל הבוגרת. הכדורגלנים הישראלים, שהיו עד אז חובבנים לגמרי, קיבלו פתאום מאמן נמוך קומה ממוצא פולני, חניך דוקטרינה גרמנית בבית הספר הגבוה לספורט בקלן. "שלושה אימונים בשבוע הפכו לשלושה אימונים ביום", אומר רוזנטל. "לא הבנו בכלל שזה יכול להיות אפשרי, אבל שפר אמר: "אימון בוקר ונחים, אימון צהריים ונחים, ואימון אחר צהריים ונחים'".
גביע העולם של 1970 הביא למהפך מנטלי אצל רוזנטל, והוא חזר ממנו נחוש לא לחזור לשחק בישראל. בסביבתו חשבו שהוא לא נורמלי. באותם ימים לא היה מקובל כלל שישראלי ישחק בליגה אחרת בעולם, וכשניגש לאיש החזק בהפועל פתח תקווה של אותם ימים וביקש לעזוב, נענה שאין דבר כזה ושלא יקבל שחרור.
רוזנטל היה אז רווק בן 24 עם אב ששימש מנהל עבודה בבניין ואם עקרת בית. אף שלא האמינו בשיגיונותיו של הבן, נתנו לו את ברכת הדרך והוא טס למשרדי התאחדות הכדורגל האירופית בשווייץ. בארץ לא סיפר לאיש על כוונותיו, חוץ מאשר לעמנואל שפר. גם המאמן הדגול היה ספקן באשר לחלומותיו של רוזנטל, אבל הבטיח שידבר עם מורו ורבו המאמן הנס וייסוויילר ממנשנגלדבך, שאולי יאפשר לו להתאמן בקבוצה בינתיים.
מגובה בהבטחתו של שפר נחת רוזנטל בגרמניה ונסע לעיר קטנה בין קלן לדיסלדורף: מנשנגלדבך. מזכיר המועדון שקיבל אותו ידע על השיחה בין שפר לווייסוויילר, אפשר לו לקבל בגדי אימון והסדיר לו מגורים בבית שניהלה אישה זקנה בשביל הקבוצה.
ההזדמנות הגיעה כשבורוסיה קיימה משחק אימון מול נבחרת קמרון. רוזנטל שיחק תחת השם הבדוי פאריש והרשים את מנהליו. המשחק נתן לו את הביטחון שהוא לא נופל ביכולתו מחבריו לקבוצה, והוא פנה להר גרסהוף, אחד המנג'רים, ושאל אותו אם יוכל לעזור לו למצוא קבוצה אחרת בגרמניה.
"ואז קיבלתי מגרסהוף את אחד הקומפלימנטים הגדולים", הוא נזכר. "הוא אמר לי שמי שמתאים לנו, אנחנו לא נותנים אותו למישהו אחר. סיכמנו שאני חוזר לישראל ובלי שאני מספר לאף אחד הם יחתמו איתי על חוזה לקראת תחילת העונה".
בקיץ 71 חזר רוזנטל לישראל לכמה חודשים. בפ"ת חשבו שיישבר ויישר קו, אבל בורוסיה, שהרבתה אז להגיע לישראל, נחתה בישראל בדצמבר71'. הגרמנים ניצחו 2:3, וכשחזרו הביתה יצאה הידיעה המרעישה לעיתונים, שמוליק רוזנטל חתם במנשנגלדבך. גם מאחורי החתימה היה סיפור. אחד מעורכי הדין הגדולים בארץ באותם ימים היה איש האצ"ל אריה מרינסקי, שלא אהב את הגרמנים, בלשון המעטה.
רוזנטל גייס אותו לניהול המו"מ. הגרמנים הציעו 100 אלף מרק ומרינסקי השיג לו חוזה שמן בהרבה, שאפשר לו עצמו לקנות חנות בכיכר המדינה במאה אלף דולר, סכום אגדי בתחילת שנות ה-70. החתימה בגרמניה עשתה רעש עצום בישראל. ממש לפני תחילת עונת 72/73 השתתפה מנשנגלדבך עם רוזנטל בטורניר הכנה בברצלונה עם ואסקו דה גמא מברזיל, סטיאווה בוקרשט וברצלונה, וזכתה בטורניר.
המאמן דוד שווייצר הגיע בטיסה מישראל כדי לראות את הנס בעיניו. רוזנטל פתח בהרכב ב-13 משחקים והבקיע שער נגד האנובר וכולם כתבו על שני השמוליקים הגדולים, רודנסקי שמשחק את "כנר על הגג" בכל אירופה, ורוזנטל שמשחק בבונדסליגה.
אבל אז הגיע ספטמבר 72, רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. רוזנטל מצטווה בידי אנשי הבטחון הגרמנים לא לפתוח לבד מכתבים, אלא להביא אותם לבדיקת גלאי, מחשש להטמנת פצצה. בדצמבר 72' יורד שלג במינכן, ומנשנגלדבך מגיעה לאצטדיון האולימפי הזכור לרע, למשחק מול היריבה הגדולה באיירן.
השלג לא מפסיק לרדת, רוזנטל הולך לאיבוד במשחק הזה ורואה הרבה את גבו של אולי האנס, כוכב באיירן, שמבקיע פעמיים בדרך לנצחון 1:3. אחרי חודשים של הצלחה נפגע מעמדו של רוזנטל והוא מתקשה לחזור להרכב. "יש בסגל 24 שחקנים ו-18 שחקנים שמתלבשים לכל משחק, כל אחד ברמה גבוהה ומחכה להזדמנות שלו. כשאתה יוצא מההרכב מתחילה מלחמת הישרדות, ופה שוב נחשף האופי הישראלי שלי. יצאתי מההרכב ולא ממש התאמצתי לחזור. לא הרגתי את עצמי ממאמץ להיות בהרכב.
השהות בגרמניה לבד החלישה אותי. אלן סימונסן מדנמרק הגיע איתי לקבוצה. הוא היה כוכב גדול אבל ההתאקלמות שלו בהתחלה הייתה רעה מאוד. אני שיחקתי והוא ישב על הספסל. בעונה הבאה אני כבר לא הייתי, וסימונסן נבחר לשחקן השנה באירופה".
לרוזנטל היה חוזה לשנתיים ואופציה לעונה נוספת, אבל בפ"ת לחצו עליו לחזור, ההורים לא הרבו לבקר והבדידות הכריעה. הוא חזר להפועל פ"ת, שהייתה כבר קבוצה אחרת לגמרי, אפורה ומתרחקת במהירות מזוהרה. הוא שיחק שם שלוש עונות, ובמקום להעלות את פ"ת לרמתו שלו, נגרר לרמתה שלה.
ב-75' התחתן עם רבקה, אמם של ילדיו צביקה, מיכל ויעל, ועבר לשחק בבית"ר ת"א של הקבלן שלום גניש, שחלם לבנות קבוצת כוכבים עם שפיגל ושפיגלר, חבריו של רוזנטל ממקסיקו 70'. רוזנטל הקדחתני לא הסתפק בכך, לקח את המשפחה ונסע לנסות את מזלו בליגת הכדורגל בארה"ב.
הוא הגיע לאוקלנד סטמפרה שליד סן פרנסיסקו, ונהנה מאווירה בידורית אבל מכדורגל ירוד. כשחזר המשיך לטפח את סוכנות הביטוח שלו יחד עם שותפו בני רגב, לימים ראש עיריית לוד. בביטוח הלך בסדר, אבל הריגוש של הכדורגל חסר לו, ורוזנטל חזר לשחק בהפועל לוד, הפך למאמנה והצליח להחזיר אותה לליגה הראשונה. הוא מסר אותה לממשיכו דרור קשטן, שהשיג איתה בסוף העונה את גביע המדינה היחיד שלה.
רוזנטל מסמן את גיל 40 המתקרב כתחילת השקיעה שלו ובואם של הימים הרעים באמת. "תמיד הייתי הכי טוב במה שעשיתי, וברגע שהשגתי את הטוב הזה, לא טיפחתי אותו אלא סימנתי וי והמשכתי הלאה. היה בי סוג של הרס עצמי שלקח אותי כל פעם למקום אחר. הנפש לא הייתה רגועה, מיוסרת. כל הזמן רציתי לטעום ולחוות והתחלתי לחיות כל הזמן על הקצה".
מה זה אומר?
"לחוות התרגשות, סכנות, להרגיש כל הזמן את הגבול הדק בין טוב ורע. בחורות, סמים, מכוניות, מסיבות אצלי על הגג, בזבוזים, הרגשתי שהכל מותר. לא היו גבולות".
החיים הסוערים השפיעו על עסקי הביטוח המשגשגים שנזנחו. רוזנטל, שהרגיש חסין, בלתי פגיע לגמרי, הזניח את המשרד ואת לקוחותיו. הרבה סימנים רמזו לנפילה הגדולה שעוד תבוא, אבל הוא היה על תקן עיוור. בין השאר ביצע עבירות של מע"מ בביטוח, אבל בזכות קשריו ושמו שעוד הלך לפניו הצליח לצאת מהצרה הזאת בקנס וכופר, שכנראה לא הכו בו מספיק חזק. "המשכתי לחיות בפוזה, מעבר ליכולת, והוצאתי מה שכבר לא היה לי. חפרתי לעצמי בור עמוק".
בבית לא ידעו או שלא רצו לדעת. רוזנטל התחבר לטיפוסים מפוקפקים והמשיך לחפש ריגושים בסמטאות החשוכות של החיים. אף אחד לא הכין את הילד מפתח תקווה, שעד גיל 40 לא נגע בסיגריה וחי חיים ספורטיביים ובריאים, לסגנון החיים הזה. ורוזנטל טרף הכל. "כשהייתי בן 44 אבא שלי נפטר", מנסה רוזנטל להסביר. "הוא היה במשך שנים המגן והשומר שלי, ואם הוא היה בחיים לא הייתי מסתבך. הוא לא היה שם כשנפלתי".
אובדן ההכנסות, השקעות גרועות בבורסה וריצה אחר מקורות הכנסה רעועים החלו לסגור על חייו של רוזנטל, עד שבאפריל 97' חגג את יום הולדתו החמישים בבית המעצר באבו כביר. "אני נוהג באוטו שלי ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב החשמל, ועוצר ברמזור", הוא משחזר.
"פתאום, משום מקום, מגיעים שני בחורים, פותחים את הדלתות של הרכב, נותנים לי מכה ומצמידים אותי להנדברקס. ממש חטפו אותי עם האוטו והסיעו אותי לתחנת המשטרה בדיזנגוף. הייתי בהלם מוחלט. שאלתי אותם מה קרה, והם אמרו שאני נדרש לחקירה בקשר לסמים. עניתי להם שאני לא יודע על מה הם מדברים".
המשבר הכלכלי של רוזנטל היה עמוק במידה כזו, שהוא היה מוכן לסכן את עצמו בהרפתקה של ייבוא סם ממקסיקו. בחקירות דיברו על מכולה של רהיטים שהגיעה לנמל חיפה, ובה הוסתרו עשרות קילוגרמים של קוקאין. לרוזנטל היה קשר עם אדם שהיה לו חבר שעבד כאיש מכס, ובמשך תקופה ארוכה העלים עין ואפשר הברחות בתמורה לכסף טוב. הצרה הגדולה מבחינת רוזנטל הייתה שאיש המכס הזה נתפס בסופו של דבר בידי המשטרה והפך בעצמו לעד מדינה, תוך שהוא משתף פעולה עם החוקרים וחושף את רשת ההברחה שרוזנטל היה חלק ממנה.
רוזנטל בילה את 48 השעות הראשונות במעצר לא חוקי, בלי לדעת היכן הוא ובלי לראות עורך דין. בלילה הועבר לתא מעצר בשכונת התקווה. בשעות הראשונות ניסו לשבור את רוחו, סיפרו לו שחברו הלשין עליו ושיש הקלטות. אחד החוקרים שישב מולו היה אפרים ברכה, מי שמעורב עכשיו בפרשת הרב פינטו.
הביאו את החבר לעימות. "הוא הציע שאגיד להם את שמות אנשי הרשת, ושאוכל ללכת הביתה כי לא מחפשים אחד כמוני, דג רקק שהסתבך בעסקים, אלא כרישים גדולים. לא ידעתי כמעט כלום בפרשה הזאת. לא הכרתי יותר מדי אנשים ושמות, אבל משהו בכל זאת גרם לי לאטום את עצמי, לסגל לעצמי אופי של מישהו ותיק בעסק הזה".
החוקר ברכה, שהיה רגיש ונוח, שאל את רוזנטל את מי הוא רוצה לפגוש. הוא ביקש את בנו בכורו, צביקה. כעבור שעתיים צביקה הגיע, ורגע המפגש היה כנראה הקשה ביותר בחיי שניהם. "צביקה היה ילד שמנת שרק סיים צבא, וזו מתנת השחרור שסידרתי לו. שלוש שעות ישבנו יחד. היו שם בכי, צעקות והלם אחד גדול".
בתוך שלוש שעות התבגר וקיבל מאביו את שרביט ניהול המשפחה, לא לפני שהתבשר על עניין נוסף, שיש לו עוד אח, בן 15, אביב שמו, שחי בקיבוץ שפיים עם אמו. השניים היו בקשר מהימים שהנבחרת ערכה מחנות אימונים בקיבוץ.
כשהבן יצא מחדר החקירות נכנסו החוקרים, ואמרו לו שהם יודעים שהוא עבריין, ואם לא יתעשת ויתחיל לדבר לא יראה את בנו גם בעוד 20 שנה. "הציעו לי להיות עד מדינה. ביקשתי לחשוב. חזרתי למעצר, עשיתי שכיבות שמיכה ומדיטציה וניסיתי לשמור על שפיות. כשקמתי בבוקר הרגשתי חזק, והחלטתי שאני לא מדבר".
דפוס התנהגות עברייני ממש. מאיפה?
"לא יודע. זה היה נגד ההיגיון. זה לא שרציתי להגן על פושעים כמו שרציתי להיות נאמן לאופי שלי. בסופו של דבר ישבתי בכלא על העבירה החמורה שלי, אבל נכנסתי לכלא כאחד שיצא גבר, לא הלשין ולא היה שטינקר. תוסיף לזה את ההילה של הספורטאי שהייתה לי, וזה אפשר לי לקבל אהדה ולעבור שנים שקטות בכלא, גם עם האסירים הכי קשוחים וגם עם הסוהרים".
עורך דינו, בני נהרי, דחק בו לעשות עסקה. אמר לו שהוא לא עבריין מועד, שיקנה אהדה בכך שיודה באשמתו ולא יבזבז את זמנו של בית המשפט. בנוסף הבטיח שיגיעו עדי האופי שיעשו לו טוב מול השופטים, והבטיח לו בין שלוש לשבע שנים בפנים. ואמנם, נחום סטלמך הגיע למסור עדות אופי בפני השופט עודד מודריק, שדווקא הבין בכדורגל וצחק עם בעלי הדין במהלך הדיון. נראה שהכל הולך לפי התוכניות, עד שמודריק גזר את דינו ל-13 שנים בפועל ועוד שנתיים על תנאי.
מה הרגשת?
"עמדתי, ופתאום הרגשתי שאני נופל, שאין לי תחושה ברגליים. החזקתי בשולחן כדי שלא אפול. בשבילי זה היה כמו מאסר עולם. הייתי בן 50 והבנתי שנגמרו לי החיים. שלושת החודשים הראשונים בכלא ניצן עברו עליי בהלם מוחלט".
איך המשפחה שלך הגיבה?
"כל הילדים היו איתי לאורך כל הדרך".
גם אביב, בנך מחוץ לנישואין?
"בשנה הראשונה אחרי שאביב נולד התכחשתי לקיומו. יום אחד נסעתי בכביש החוף, ובלי תוכנית שברתי את ההגה ונכנסתי לקיבוץ. דפקתי בדלת ובלול עמד תינוק בלונדיני בן 11 חודשים, דומה לי שתי טיפות מים, שצעק לעברי אבא'. ילד כזה אני לא יכול לעזוב בחיים. אז כן, כל הילדים באו לבקר, ואביב בא עם אמא שלו".
החודשים הראשונים, הקשים, הוקדשו להפנמת מצבו החדש. הוא התגרש מרעייתו רבקה "היום אני יכול להגיד שאנחנו ביחסים טובים, ממש חברים. הייתי חייב כספים, חייתי בשקר ובין כמה עולמות וכל הזמן הלכתי על ביצים. חייתי בגניבה וברמאות, אבל הכלא, הניתוק הזה, גרם לי לעצור את המרדף".
שנה אחרי שנכנס לכלא ניצן הגיע דן שילון לביקור בכלא. רוזנטל נקרא לחדרו של מנהל הכלא, שם ביקש שילון את אישורו להזמין את רוזנטל להתארח אצלו ב"המעגל' בערוץ 2. קצין הביטחון של הכלא התלווה אליו לאולפן, בלי אזיקים. הייתה לו שם הופעה טובה, והוא זוכר ששילון אמר לו שכשיגיע יומו בערעור, כשיעמוד מול שלושת השופטים, ההופעה הזאת תעזור לו.
ואמנם, המרה השחורה עם הבשורה על תקופת המאסר הארוכה, התחלפה בתקווה אחרי שנה ושמונה חודשים בכלא. הוא גזר את הקוקו והסתפר קצר, שכר את עו"ד ששי גז לקראת הערעור בעליון ויצא לקרב על חייו. "דיברתי מול השופטים על מי שאני ועל מה שאני רוצה לעשות במהפך של חיי. ששי ניגן על זה שאני לא עבריין קלסי, אמר שבפרשה הזאת העונש הכי גבוה שקיבל מישהו היה שש שנים וחצי, ואין לקבוע תקופת מאסר ארוכה יותר על אותה עבירה".
ואמנם, בית המשפט קיצר את תקופת מאסרו לשש שנים וחצי, ורוזנטל, שישב אז כמעט שנתיים, ידע שעם התנהגות טובה, ייצא לחופשי תוך פחות משנתיים וחצי.
הערעור אפשר לך לשרוד.
"חד וחלק. בית סוהר הוא לא מקום טוב, אבל בשבילי הוא היה מקום שבלם את ההידרדרות. הייתה לי רק דרך אחת סלולה בחיים אחרי הערכאה הראשונה, בית משוגעים או מוות. זה היה יכול להביא אותי לאבדון. המשפחה התפרקה, השם הטוב הלך, שיירי עסקי הביטוח התנפצו. לא נשאר לי כלום בגיל 50, רק מאסר שהוא כמו מאסר עולם.
אני מבין את דודו טופז שהחליט להתאבד אחרי שלא היו לו הכוחות לצאת מהמצב שלו. גם לי היו בשנה וחצי הראשונות מחשבות אובדניות, זה בא ממקום שבו יש לך המון זמן לפניך בלי תוחלת. ההקלה בעונש נתנה לי עתיד ואפשרה לי להתחיל לפרוח".
רוזנטל עבד לפי שיטת "12 הצעדים" לגמילה מסמים, הפך להיות מרצה בשיטה, ולימד דורות שלמים של אסירים להיחלץ מהצרה הזאת. הוא לימד אסירים עברית וחשבון, וכן את סודות בריאות הגוף והנפש, בזכות סדנאות מדיטציה שעשה בעבר אצל נסים אמון, נזיר בודהיסטי שלמד את התורה בקוריאה.
יחד עם אסירים אחרים מיסד אימוני כושר בצהריים בחצר הכלא, ויחד עבדו על מתח, חבל ותרגילי כוח. "בתוך החושך הגדול הזה מצאתי סוף-סוף את השקט שהייתי צריך כל השנים, שבאמצעותו אתה יכול להגיע אל הטוב. האופציה שלך היא או לגמור כעבריין מזדקן או להשתקם, כדי לצאת מוכן ושפוי לחיים".
הזמן בכלא עובר מהר?
"אחרי הערעור בעליון הזמן עבר מהר. כשאתה נכנס למסלול של יקום ואתה בתעסוקה ונמצא בסבב של חופשות, הזמן עושה את שלו".
מה אתה חושב על משה קצב?
"לבי עליו. בתור מי שגם, כמותו, הגיע ממקום גבוה ונפל, אני מבין מה עובר עליו. הקושי הכי גדול הוא לקבל את עצמך. הכי חשוב בלהיות אסיר זה לקבל את העבירה שעברת, להפנים אותה".
קצב לא הודה בעבירה.
"לכן הסבל שלו גדול יותר והתנאים הקשוחים לא עוזרים לו. אבל השהייה בכלא היא חלק מהשיקום שלו. גם אם הוא לא מודה, יהיה לזה אפקט".
הראיון הזה לא פשוט לרוזנטל. הוא נרגש, מתלבט אבל נחוש. החשיפה המחודשת של העבר המטלטל, והעתוי, פרישה מחברת חשמל, ערב פתיחתה של קריירה אחרת כמטפל ביוגה ובמדיטציה, מאתגרים אותו. מלבד ראיון אחד לפני שנים ארוכות, כשרק השתחרר, לא דיבר. אבל כעת, משעלה בשנים האחרונות על מסלול של יציבות ואושר, החליט לעשות זאת.
בשנה השנייה שלו בכלא ביקש רוזנטל לעשות את יום כיפור באגף התורני, ושם פגש את אריה דרעי, שניהל את החג בשביל האסירים. "היה מרשים לראות אותו עומד ומדבר ומפרש את כיפור. הוא דיבר על המשמעויות של היום, ועיקר הדרשה שלו עסקה בלנסות לסלוח לעצמך ולאחרים".
ומה אתה ביקשת?
"להשתחרר מהסבל הזה של לבקש ולדרוש עוד ועוד, עוד כסף ועוד משהו חומרי. אני מסתפק היום במועט, מחזיר עדיין חובות לאנשים פרטיים שאהבו אותי וסמכו עליי ואני אכזבתי אותם. סגרתי את כל חובותיי לבנקים ולחברות אשראי, ואני מחזיר משהו קטן לביטוח לאומי, על תשלומי מזונות ישנים.
עכשיו אני עמוק בתהליך ארוך של ניקיון פנימי שבו אני חי באושר ומתפקד, כשברקע תחושות האשם שמלוות אותי".
תחושות אשם על מה?
"כשיצאתי מבית הסוהר ידעתי שיש עליי אות קין. אני אדם חדש ונקי, אבל בתוך תוכי יש כאב וקושי, ואני מלקה את עצמי: איך הייתי מסוגל לעשות את הדברים שעשיתי? אבל אז אני מתאפס מהר, כי אני יודע שהיום אני במקום אחר".
המקום האחר הזה נובע מהחיבור לאורנה, או "אושר", כפי שהוא מכנה את זוגתו ב-14 השנים האחרונות, מאז שוחרר הכלא. אורנה הייתה ידידת עבר שלו, וביציאות הראשונות, כשישבו עם חברים, נשאלה השאלה כיצד יוכל לדעת שלא יחזור לדרך הרעה. "אמרתי שאני לא יכול להבטיח, אבל אחרי 14 שנים אני יכול להגיד שאני לא חי בעבר ולא על הקצה, אלא אדם שהולך באמצע וחי חיי אמת וכנות".
"זו האישה היחידה שיש לי היום, ואני חי לפי הספר, באהבה ובשמחה, עם משפחה אחת גדולה של ילדים ונכדים, שלה ושלי. כשיצאתי מהכלא קניתי לעצמי ולאורנה טבעות, והטבעתי עליהן את תאריך השחרור שלי, 6.3.2001, ושתי מילים - מעגל האמון. זה חשוב יותר מכל כתובה. מבחינתי זה מסמל כנות ואמת".
ב-30 באפריל יפרוש רוזנטל מעבודתו בחברת החשמל. באחת מחופשותיו מהכלא הוא הגיע לכנס של ותיקי פתח תקווה, ופגש שם את ידידו יורם אוברקוביץ', יו"ר ועד עובדי חברת החשמל באותם ימים. יורם זכר לו חסד נעורים והציע לו להצטרף עם שחרורו ולעבוד בחברה. וכך, בחצי שנת מאסרו האחרונה, יצא שמוליק מדי בוקר לעבוד במחלקה שעסקה בעטיפת חשבונות החשמל, ובערב חזר לתאו בכלא.
כששוחרר, עמד אוברקוביץ' בהבטחתו, ולמרות שמת זמן קצר אחר כך כיבדו ממשיכיו את המלצתו ורוזנטל זכה לפרנסה טובה עד גיל הפנסיה. מלבד עבודתו בחברה הרבה להרצות בפני העובדים על סיפור חייו, כפי שעשה עוד כשהיה אסיר. עכשיו הוא מקווה להתפתח גם להוראת יוגה ומדיטציה.
"אחד הרגעים המרגשים שלי היה בעבודת הגמר של אורנה ושלי ביוגה. עבדתי במוסד של עזרה לאנשים מבוגרים עם מוגבלויות שנקרא צ'יימס ישראל. באתי לשלושה חודשים ונשארתי שנתיים. אנשים עם פגיעה מוחית ותסמונת דאון, שהאושר שלי היה לראות אותם מצליחים להגיע לשלווה שלהם בעזרת מדיטציה ויוגה".
את הכדורגל והעבר המפואר שלך בספורט השארת מאחוריך?
"גמרתי בהצטיינות קורס מאמנים בווינגייט, וחידשתי את התעודה כשהשתחררתי. אבל כשאתה רוצה לחזור לכדורגל אתה צריך להיכנס לפוליטיקה, למצוא חברים, ללכת לתקשורת. אתה צריך לחזור למקומות שאתה לא בטוח שטובים בשבילך. פתאום יכולים למצוא בך דופי, לחפש בציציות ובעבר שלך. אני נמצא עכשיו במקום טוב ושקט, אמנם עם פרנסה דלה, אבל שמח בחלקי מאוד".
שיחקת עם גינטר נצר, פוגסט, יופ היינקס, ריינר בונהוף, שטיליקה וכל החבר'ה האלה. יש לך מה להגיד על הכדורגל שלנו?
"קל לתת עצות מבחוץ, אבל מה שאני מזהה וזיהיתי גם אצלי הוא שהשחקן הישראלי פשוט לא מספיק חזק, לא ביכולת ולא במנטליות. קשה לו להתמיד, לעמוד בלחצים, להילחם על המקום שלו. גם אני ויתרתי מהר מדי".
ועכשיו?
"עכשיו אני חי, אוהב ורוצה להשאיר מורשת. לכתוב ספר על החיים שלי, שיהיה מסר לאחרים. לחיות בעוצמה ולהבין ששום יום לא חוזר".
נא להמתין לטעינת התגובות