ההבדל הקטן: מסע הנקמה של הפועל קטמון

בהפועל ירושלים, זו המקורית, שינו בקיץ את הסמל והעתיקו, בלי הרבה בושה, את הלוגו של
מנצ'סטר יונייטד. לקחו את התבנית, ובמקום שד הדביקו את סמל הפועל. לא בטוח אם מדובר בשאיפות גבוהות בלבד, או מחווה למועדון שהודף בקלילות את מחאות האוהדים המאיימים להתפצל. בינתיים, שני הכיוונים לא ממש נוחלים הצלחה.

רגע לפני השער של עמרי רון, בשיא הבליץ הירושלמי, ביקש אוהד ביציע המזרחי רק לא לקבל בדקה ה-90. אין בעיה, השיב לו חבר, בדקה ה-92. הוא פספס בדקה, טעה בצד, ומראש העריך לא נכון את המנטליות. כי אולי המשחק הזה הוכיח בעצם שהפועל ירושלים האמיתית היא זו שנשארה עם השם. להפסיד בתוספת הזמן, מגול בדחיקה מזווית קשה, זה הכי הפועל ירושלים שיש.

גם להפסיד לאוהדים שיושבים ביציע המזרחי זה הכי הפועל ירושלים שיש. אנשי ירושלים א' הכריזו כל השבוע שלא מדובר בדרבי, ודודו סאסי אפילו השווה את המשחק למפגש מול יבנה או נצרת עילית (" טראש טוק", הוא הודה אתמול).  אבל ההעברה של ירושלים ב' למעוז הבית"רי סיפקה אמירה מפורשת לגבי דעתם של אנשי היישוב הישן על יחסי הגומלין בין המחנות ומי שייך לאן, והבומרנג חזר להכות בדיוק ברגע הכי לא מתאים.

המשחק הזה היה שווה תיקו, שהיה משקף את הסיפור של היריבות הזאת מיום הקמתה: האוהדים הפורשים במפגן כוח מרשים ביציעים, בתפאורה ובכמות (עם סגירת הגיליון נמסר כי היה שוויון מספרי. העיניים אמרו אחרת): הרמה על הדשא מזכירה שעם כל הרצון הטוב, מדובר במפגש בין שתי קבוצות שליגת העל לא עוצרת את נשימתה בהמתנה לחידושים הטקטיים שלהן; קטמון נותנת סטירה ראשונית, ירושלים מתאוששת ואפילו מגלה עליונות מקצועית; ובסוף שני הצדדים יוצאים עם חצי תאוותם בידם. לא הפסידו, בטח שלא ניצחו.

אבל כמו ששי אהרון אמר לאחר המשחק, ה-DNA של המועדון, לפחות של חצי ממנו, השתנה. רק שני שחקנים גדלו בירושלים וחצו את הכביש, ולמעט האוהדים, שהם גם שדרת הניהול, אין מי שסוחב איתו את המטענים הישנים. וכשיש לך בהרכב שלושה שחקנים שצמחו במחלקת הנוער של מכבי ת"א, אחד (אלירן ג'ורג') מבשל ומזדרז לדגמן פטיש ומגל, אחר כובש עם הבאזר בנון שלנט, אפשר להבין מאיפה באה הווינריות, המנוגדת כל כך לאתוס של קטמון. המגרש, לא הקבוצה.

הקפטן, הסמל והדובר הורה בסיום לשחקנים שלו לא להרבות בחגיגות, ושוב דיבר על היום העצוב שהפגיש את שני חלקי העיר. הוא אפילו קיבל בהבנה את הקללות ואת כוס הקפה שנזרקה לעברו. על המגרש, עד שנאלץ לצאת בעקבות פציעה, נראה היה שהוא מנסה להימנע מכל מה שיוביל לפרצי שמחה - החמצה ממצב קורץ ברחבה במחצית הראשונה, בעיטה חופשית שאפילו לוח התוצאות חשב שנכנסה במחצית השניה.

את הקהל שלו, וגם את רוב השחקנים, זה לא ריגש. ייתכן שהם חיכו שאהרון קשישא יוחלף כדי להתחיל במסע הנקם. ה"יש" בגולים, הטבעי כל כך, היה כמו כשתוקעים גול בדרבי, בלי להתבייש ובלי להתנחמד. הלב אולי נשבר להם, אבל הם ידעו להסתיר את זה לא רע.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...