פוטנציאל גדול יש במגזר, ולא רק בכדורגל. בכפר מנדא מתגורר אחמד זידאן, מרוכבי אופני ההרים הטובים בארץ. נצרת מצמיחה את ליאל אמורי בת ה-12, מהטניסאיות המצטיינות בגילה, ושלושה שחקני כדורעף מעילבון שבגליל נמצאים באקדמיה שבמכון וינגייט. אבל גם נקודות האור האלה לא יכולות לטשטש את הפער הגדול בין האוכלוסייה היהודית והערבית.
"הספורט ביישוב הערבי נמצא בפיגור מוחלט", משוכנע שר הספורט לשעבר ראלב מג'אדלה, תושב באקה אל גרביה. "שאלנו את עצמנו איך אין ספורטאי ערבי אחד שמייצג את המדינה באולימפיאדה. איך חוץ מענף הכדורגל אין הישגים?
"ספורט מתחיל בבית, מגיל חמש, אבל חברה שחמישים אחוז ממנה נמצאים מתחת לקו העוני רוצה קודם לאכול. כשאין אפשרות בבית ואין מסגרת מתאימה בבית הספר והמדינה לא לוקחת אחריות, זה שילוב קטלני."
בסקר שנערך בסוף השנה שעברה בנושא הרגלי הפעילות הגופנית בקרב תושבי ישראל מעל גיל 21, שהוגש למשרד הספורט, נראים היטב הפערים בין המגזרים. 59 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית עוסקים בפעילות ספורט בשעות הפנאי, מול 43 אחוזים בלבד באוכלוסייה הערבית. בהמלצות ארגון הבריאות העולמי ומשרד הספורט למעורבות בספורט ובאימון גופני עומדים כ-35 אחוזים מהיהודים, אך רק 22 אחוזים בלבד מבין הערבים.
אחמד נטור, תושב קלנסווה, מלמד חינוך גופני בארבעה בתי ספר במגזר. מבחינה ספורטיבית הוא שונה מהסטטיסטיקות: למד שחייה בצעירותו, הצטיין בענף, הקים קבוצות ספורט, וארגן את קורס מדריכי השחייה הראשון במגזר. אבל גם הוא מרגיש לפעמים שהמלחמה היא בתחנות רוח.
"אתה מדבר על בריכות? אין לנו מתקנים", הוא צחק במרירות. "קודם אני מטיל את האשמה עלינו. אנחנו לא מנהלים את עצמנו נכון. הרשויות המקומיות. אני מלמד בבתי ספר בטירה ובטייבה ואין מגרש אחד תקני. אז משרד החינוך שלח מזכר שאנחנו חייבים לנהוג לפי התוכניות שלהם. איפה אתם חיים? אני משתדל להריץ את התלמידים, לעשות שמח, אבל זה קשה ומתסכל. הילדים רוצים ספורט".
ההבדל הגדול מתחיל בתשתיות. בכל יישוב יהודי קטן תמצאו אולם ספורט, או לפחות מגרש מסודר, אך לא אלה פני הדברים ביישובים הערביים. מנהל הספורט של משרד התרבות והספורט מקצה בכל שנה תקציב לשיפוץ ובניית מתקנים: בשנה שעברה ההקצבה עמדה על 21 מיליון שקלים, 10 מיליון מהם עברו למגזר הערבי, אך מתברר שחלק מהיישובים כלל לא משתמשים בסיוע הממשלתי.
"אתה בא ליישוב ואומר: קיבלתם הקצאה לשיפוץ אולם", מספר גאזי נוג'ידאת, מפקח מחוז צפון במנהל הספורט. "אתה נותן שנתיים לביצוע כדי שיממשו את התמיכה, ואנחנו עומדים כמו שומר בפתח. שואלים מה קורה - והם עדיין בשלב האישורים.
"אני מפקח מחוז ממגידו עד מטולה, יהודים וערבים. אז כשאני נותן את אותה תמיכה ליישוב יהודי, בדרך כלל אחרי שנה אני מקבל טלפון: סיימנו, נשארו 30 אלף שקל, אפשר לקנות ציוד? אבל ביישוב ערבי אני שומע: נתקענו, יש חריגה, אני חייב עוד מאתיים אלף שקל. אתה יודע מה? עברתי במקומות האלה והם כמו עיי חורבות. מאיפה זה בא? מההנהגה המקומית".
הספורט במגזר הערבי הצליח היכן שהיו משוגעים לדבר. קבוצת הכדורגל הערבית הראשונה שהגיעה לליגה הבכירה הייתה הפועל טייבה, פרויקט אישי של ראש העיר המנוח רפיק חאג' - יחיא. היא עלתה, אבל התנפצה בגלל ניהול לא נכון ועיניים גדולות.
בני סכנין שונה בנוף המגזר. מאז 2003 היא נמצאת בסביבות הליגה הבכירה, וזכתה אפילו בגביע המדינה, אבל גם היא פרויקט של איש אחד - מאזן גנאים, שהחל את דרכו כאיש עסקים וההצלחה הספורטיבית סללה את דרכו לכיסא ראש העיר. לאחרונה נבחר לקדנציה שנייה.
"אם כדורגל לא היה השיגעון שלי, לא הייתה קבוצה וכמובן לא היה אצטדיון“, גנאים משוכנע. "בזכות הזכייה שלנו בגביע, הבטיח ראש הממשלה דאז אריאל שרון לעזור, והקטארים סייעו. הבעיה במגזר היא שלרבים אין סבלנות. רוצים לקטוף פירות באופן מיידי ואחרי כמה משחקים מרימים דגל לבן. לא יודעים שיש עוד משחק, עוד חודש ועוד שנה. אם לא מצליח, הכל מתפרק.“
ההצלחה של הכדורגל בסכנין ופריחתם של כדורגלנים ערבים הביאה לביקוש גדול מאוד בענף. מג‘סר א-זרקא, אחד היישובים העניים בארץ, מגיע טאלב טוואטחה, שחקן מכבי חיפה ונבחרת ישראל. כשלוש מאות בני נוער יוצאים בכל יום ליישובים היהודיים בסביבה, מבנימינה ועד זיכרון יעקב, כדי לנסות לחקות את ההצלחה. בג‘סר אין מקום שיקלוט אותם.
מנהל בית הספר ביישוב, חסן אביו של טאלב, כואב את המצב. "יש טאלב אחד ויש מסי אחד. לא כולם צריכים להיות כמו הבן שלי,“ הוא אומר. "אני טוען שלא צריך לכפות. אם הילד רוצה להיות רופא, תן לו. שאלתי את הבן שלי והוא רצה כדורגל. אמרתי: ’זה המקצוע, תחזיק אותו בשתי ידיים‘.
"אף פעם לא כיוונתי, והבעיה העיקרית אצלנו הם ההורים שכופים. בג‘סר אין מחלקת נוער. אני מקווה שבעידן החדש של המועצה המקומית תקום אחת כזו. חבל, ביקרת פעם אצלנו? יש בחורים שמבחינה פיזית הם ענקים. אז בשביל היאבקות והרמת משקולות לא צריך תשתיות.“
לא סתם הזכיר חסן מקצועות של כוח פיזי. אם יש הצלחה למגזר הערבי היא נמצאת במקומות כמו אגרוף, אבל גם משם, כמו בכל הספורט הערבי, נושבת אווירה של ייאוש. "אצלנו תמצא רק ערבים ועולים מרוסיה, השכבות החלשות,“ אמר לי אמין בדארנה, יו“ר איגוד האגרוף.
"לכן הרבה מתאגרפים עוזבים. בחור ערבי, אחרי גיל ,18 רוצה לבנות את עצמו. לקנות בית, להתחתן. אצלי אם הוא יוצא לתחרות הוא צריך בחלק גדול לממן את עצמו. מאיפה ישיג כסף? תבין, רק לפני חודש פתחו בעראבה מקלט לאימונים בגודל 150 מ“ר. כבר עשרים שנה אני נלחם במועצות המקומיות, ורק לפני חודש קיבלנו. אם לא היו הבחירות, גם את זה לא הייתי מקבל.“
את הפוטנציאל במגזר איתרו כבר לא מעט אנשים, גם מהשכנים היהודים. קבוצות כדורגל שולחות מגלי כישרונות לחפש ברחובות נערים שעדיין לא נתפסו למחשב ולסמרטפון, וגם במקצועות האינדיווידואליים הם מנסים ליצור גשר.
פרדי קריבין היה מאבות מרכזי הטניס בארץ, וניסה במשך שנים לקרב את האוכלוסייה הערבית לענף. אחרי שנפטר פועלת עמותה על שמו ומנסה לאתר ולעזור לבני נוער ערבים.
בעזרת הזמר קליף ריצ'רד שיפצה העמותה את מגרשי הטניס בימק"א נצרת ועזרה להקים שני מגרשים בסכנין, אך אלה לצערה עומדים היום שוממים. רוב התושבים מעדיפים כדורגל על טניס. העמותה מפעילה חוגים בדאלית אל כרמל ובעוספיה ומקיימת פרויקט יהודי-ערבי בבית חנניה, אבל הרצון לאתר שחקנים עדיין לא הצליח.
"ההבדל העיקרי הוא במעורבות ההורים", משוכנע דני מדר, המנהל המקצועי של העמותה. "אצלנו כל ילד שמשחק טניס - ההורים דוחפים אותו. אבל במגזר זה ממש בחיתולים. בכעביה, למשל, אנחנו משלמים לטניסאית מצטיינת על הנסיעות במונית, כי אבא שלה עובד ולא יכול לקחת.
בדאלית אל כרמל יש 60- 50 ילדים שמגיעים פעמיים בשבוע. זה לא טניס תחרותי, זה חוג. בלעדינו לא היה בכלל טניס באזור". מנהל הספורט מנסה לעודד פעילות עממית. הוא הבטיח לסייע לכל מועדון הליכה שיקום. הודיע שיעניק לכל מועדון אופניים חדש 25 אלף שקלים בשנה הראשונה, עשרת אלפים בשנייה. 24 מועדונים קמו בשנתיים האחרונות, אבל עדיין צריך לשנות את הראש המכוון במגזר. פוטנציאל יש, רק הדרך למעלה עקומה.
"ספורטאים ערבים השיגו תוצאות יפות באגרוף, בג'ודו, בטקוואנדו ובקראטה, אך לא קיימים גופים מקצועיים המלווים אותם," משוכנע ח"כ אחמד טיבי. "התגלו ניצנים בטניס, במיוחד בעיר נצרת, אך זו טיפה בים. הספורטאים הערבים רוצים להתקדם גם בשחייה ובאגרוף, אך ההזנחה שולחת אגרוף לפניהם".
נא להמתין לטעינת התגובות