"כל הזמן אמרתי שהקבוצה שלנו היא כמו מסגד, כנסייה או בית כנסת. הרבה אנשים ביקרו אותי על המשפט", מספר ראש העירייה מאזן גנאים, האיש מאחורי ההצלחה. "אבל זו האמת. בעיר קטנה כמו סכנין כדורגל הוא אוויר לנשימה. נבחרתי לתפקיד בזכות הקבוצה והצלחתי להשיג כספים לעיר בזכות הקבוצה. היא הביאה הרבה כבוד למגזר ולצפון, ערבים ויהודים כאחד". השבוע עוד קבוצה ערבית מתמוטטת, מכבי אום אל פאחם.
"כואב לי. אנחנו מהווים כ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה ויש רק נציגה אחת בליגת העל. חבל שמי שמנהל את המועדונים האלה בא לעונה ולא מחזיק מעמד לאורך זמן. אנשים חושבים שמועדון כדורגל הוא עסק פרטי, והוא לא. זה מפעל של חינוך, תרבות, דו-קיום ולא של כסף. מי שרוצה להרוויח, שיפתח מפעל למרצפות".
הקיץ, לפני עשר שנים, מאזן גנאים וסכנין עשו בפעם הראשונה עלייה והצטרפו לצמרת הכדורגל הישראלי. מאז ירדו, עלו, אבל במיוחד נשארו בסביבה, הפכו חלק בלתי נפרד מהנוף. לנציגות האחרות של המגזר המזל לא שיחק. הפועל טייבה, שהיתה הראשונה שעשתה היסטוריה, ב-1996, כבר מזמן לא נמצאת על המפה. ירדה ארבע ליגות בשבע שנים עד שהתפרקה לפני כעשור.
גם הפטרון הצבעוני שלה, ראש העירייה רפיק חאג' יחיא, לא החזיק מעמד ונפטר בשנת 2000, כשהוא רק בן 51. המגזר נשאר לזמן קצר עם היריבות המיתולוגית בין אחי נצרת לסכנין, עד שהדרך ניצחה את העיניים הגדולות. בנצרת רוצים היום רק לשרוד שנה נוספת בליגה הלאומית, בתקציב מינימום.
"תאמינו לי שאם לא הייתי מבקיע את שער העלייה ההוא נגד קרית גת, עד היום היינו מסתובבים בליגות הנמוכות", בסאם גנאים מסכנין צחק כשישבנו השבוע במועדון לפני האימון. באותו סוף שבוע, לפני עשר שנים, סכנין היתה מדורגת אחרונה בטבלת הסיכויים להעפלה לליגת העל. כולם היו משוכנעים שהפועל ירושלים תחזור לצמרת, ואם היא תמעד בטח מכבי הרצליה תמלא את החסר.
בסאם גנאים זוכר שמולו עמד אז דודו דהאן, סוכן שחקנים בהווה, בלם קרית גת בעבר, לשעבר בהפועל ירושלים. הכדור נכנס, השאר שייך להיסטוריה. "אין כמו מאזן גנאים", בסאם משוכנע גם עכשיו. "הוא ידע להחזיק את הקבוצה בחיים גם כשלא היה לנו מגרש ביתי, ועד היום אין מגרשי אימונים מסודרים. התנאים אף פעם לא היו קלים, ובכל זאת שרדנו".
מאזן לא פעם תפס את בסאם בחדר ההלבשה ואמר לו: "אם לא אני, היית עד היום רץ ומשחק ברחובות". למעשה עד עכשיו מדברים על גנאים, ראש העירייה, כאחראי לעובדה שגורלה של בני סכנין שונה מגורלן של קבוצות אחרות במגזר הערבי. מאזן גדל בהפועל סכנין, שיחק בה למרות שחלק ממשפחתו דווקא היה מזוהה עם מכבי המקומית. במשך שנים שתי הקבוצות התגלגלו בליגות הנמוכות, נתקעו בהן, וכל מה שעניין אותן היה רק הדרבי.
"מכבי ת"א נגד הפועל ת"א? זה אפס, זה כלום לעומת מה שהיה המשחק הזה", צוחק עבאס סוואן, מי שהפך לסמל הקבוצה המאוחדת. "כל העונה דיברו רק על הדרבי. מלחמה, מכות. ידעו שהולכים לשבור רגליים".
ייתכן שעד היום שני הצדדים היו מעדיפים לדשדש בביצה המקומית, אבל אז קם לו מאזן גנאים, קבלן שיפוצים מצליח, שאמר לשני הצדדים שהגיע הזמן להפסקת אש ואיחוד כוחות. גנאים היה מקובל על שני המועדונים, שהבינו שבאמת הגיע הזמן. הפועל, זו עם הקהל הגדול, בדיוק ירדה לליגה ג', ואילו מכבי הקטנה נשארה לבדה בליגה ב'.
"אני ומאזן נכנסנו כמעט יחד למועדון ולבוגרים", מספר סוואן. "כשהייתי בן 18 היה לי זימון לנוער של מכבי חיפה. מבחינתי זה היה כמו הגשמת חלום. מאוד רציתי ללכת, אבל מאזן אמר 'תישאר וביחד נגיע להישגים גדולים'. עד היום אני מזכיר לו את זה. הוא אמר 'צריך רק סבלנות'. לקח לנו שמונה שנים להגיע לליגת העל".
אחי נצרת עלתה אז ביחד עם סכנין לליגה הבכירה. שתי קבוצות מהמגזר, שתי גישות שונות, למרות הקרבה הגיאוגרפית. אם בנצרת מזמינים אתכם לקפה, זאת אומרת שבעוד שעה תיפגשו על אספרסו קצר בבית הקפה האופנתי. סכנין היא הפריפריה. שם קפה זה "בוא אליי למרפסת, שמתי מים על האש". עד היום בסכנין משוכנעים שהנצרתים מסתכלים עליהם מלמעלה, ובטוחים שבמגזר מלכלכים עליהם שמנצרת יצאה בשורת הכדורגל. יש שם רגשי נחיתות.
ביום ראשון יצאנו לנצרת. הסיור התחיל במגרש הישן שסמוך לקניון בכניסה הדרומית לעיר. היו ימים שהיה תופת להגיע לשם. יציעים עמוסים, אנשים על הגדרות. ברוכים הבאים לגיהנום. אבל משהו בכדורגל המקומי מת, כמו המגרש שהיום הוא סמל לעזובה ומשמש חניון זמני של העירייה. בליגה הלאומית, באיצטדיון החדש בעילוט, יש אולי 400 צופים במשחק ליגה, וגם זה בנדיבות.
"היום האוהדים שלנו מעדיפים ללכת לים או לנסוע לת"א", אומר באכזבה האוהד מספר 1 של נצרת, וואליד סינדיאני. "פעם היינו מביאים 4,000 אוהדים בקלות. כשהייתי רוצה להזמין את השחקנים לארוחה, הייתי עולה ליציע עם קופסת קרטון ומבקש שישימו כסף. תוך שניות זה היה נותן 20, ההוא 30. בלילה חאפלה עם שירים. זהו, נגמר. היום כל אחד בוס גדול, וזה לא קורה בסכנין. שם יש משהו אחר, שמאחד אותם. משהו שלא תמצא בטייבה, באום אל פאחם או בעילבון".
אני זוכר את סינדיאני, הנשמה של נצרת. זה שהיה עומד על הגדר עם תוף גדול ומייצר נעימות מלחמה. באחד הקרבות המפורסמים, נגד מכבי חדרה, כמדומני, הוא נפל, שבר את היד וסירב להתפנות לאמבולנס עד שריקת הסיום, כשהוא ממשיך לתופף ביד אחת. איפה הם יפי הבלורית האלה? בפנצ'ריה של כאמל.
קשה למצוא היום את האוהדים של אחי נצרת. בעיר אומרים שהגרעין הקשה הוא בכלל מהכפרים הסמוכים ולא מהסנטר. הפנו אותנו למכולת, שהיתה סגורה, משם לפנצ'ריה, שם כאמל הרים טלפון בהול וזימן את סינדיאני בהתראה מהירה.
"הגעתי לעמדה הבכירה של האוהד מספר 1 לא בגלל דולרים שיש לי בכיס אלא בגלל שאני אוהב את הקבוצה", המעריץ סינדיאני דפק על השולחן. "הבעיה שלנו היא הניהול. כל אחד רוצה להיות בעל הבית. יש אנשים שאין להם מושג בכדורגל, אבל יש להם 2,000 דולר בכיס. אז בגלל שיש לו כסף אתה שם אותו בצוות? אני גנן, אני לא מתאים להיות בהנהלה של אחי". זו היתה תמיד הבעיה הגדולה של נצרת, העיניים הגדולות. היו עונות שהביאו שחקנים עם שמות מפוצצים בים כסף. זוכר את הסיפורים של יוסי אלפיה, שהגיע לשם מבני יהודה. הוא דיווח על מזוודות מלאות בסטיפות שהגיעו לידיו בבית הפנקייק על כביש החוף.
גנאים מסכנין הלך אחרת. בנה דרך עם שיטה כדי לא ליפול בקטנות. "את רוב העבודה עשו פה לפני 15 שנה. היום אלה הפירות שאנחנו קוטפים", משוכנע חוסאם אבו סאלח, מפורצי הדרך בסכנין והיום משחק בהילאל אל קודס ובנבחרת פלסטין. "יש קבוצות שמפנטזות על תארים תוך שלוש שנים ולא חושבות בהיגיון, לטווח ארוך. אתה מביא שמונה-תשעה שחקני רכש שעולים הרבה כסף, ומה הלאה? אנחנו עלינו לליגת העל עם יסודות בריאים. שחקנים תוצרת בית. שאדי זבידאת, נידאל שלאעטה, נידאל חוג' יראת, עבאס סוואן. זה הבסיס של הקבוצה".
בסאם גנאים כבר 18 שנים בקבוצה הבוגרת, מעולם לא עזב את סכנין. "טוב לי פה ולא עשיתי כסף בקריירה, למרות שבקבוצות אחרות אפשר היה להרוויח הרבה יותר. נשארתי כי אני אוהב את המקום. עליתי ליגה, ירדתי ליגה, עליתי ליגה. זה הבית שלי".
אין בגליל כסף כמו אצל מיץ' גולדהאר, שם אפשר להביא שני תותחים על כל תפקיד, ואם לא מתאים אז להחליף מבלי למצמץ בפגרת החורף. זה היה מצחיק, כי בדיוק כשישבנו אצל המאמן מרקו בלבול בחדר, רצה על המסך הקטן טוטנהאם, שכנראה תקבל בקרוב יותר מ-100 מיליון יורו עבור גארת' בייל. אצל סכנין התקציב הוא פחות משלושה מיליון יורו, וגם זה בדחיפה.
בלבול, שלא מזמן היה בצוות של 20 אנשי מקצוע בווסטהאם, עובד כאן לבד, בלי עוזר. מאמן כושר, מאמן שוערים וזהו. שחררו עשרה שחקנים, הביאו רק שבעה. את השאר מגייסים תוך כדי תנועה. "בעונה שעברה שחקני הבית הם אלה שהשאירו אותנו בליגה", בלבול ביקש לקבוע עובדה. "בשבעת המחזורים האחרונים שמונה בהרכב, הכי הרבה בליגת העל. ההון האנושי הזה הוא הבסיס, בגלל זה סכנין מצליחה. בלעדיהם אין לה זכות קיום בליגת העל. עיר של 30 אלף תושבים מצליחה לייצר כל שנה כמה שחקנים לקבוצה הבכירה. מדהים".
היום סוואן הוא האחראי על מחלקת הנוער בסכנין. עד עכשיו לא מדובר בהצלחה מקצועית גדולה, אבל מקווים שבעתיד יהיו שם פירות. סוואן מכוון גבוה, למרות הכל. "יש לחץ מסיבי לאורך כל השנה בסכנין, שהוא ייחודי רק למקום", הוא מסביר. "עד היום מדברים בעיר על משחק הליגה האחרון נגד בית"ר ירושלים. אמנם נשארנו בליגה, אבל שואלים למה לא ניצחנו? יש שנים שאני לא יודע איך נשארנו, ויש שנים שמכלום עשינו עונה גדולה. הגיע הזמן שנתחיל לעבוד עם חלום וחזון. להכניס לילדים ולנוער גם רצון לאליפויות וגביעים. אנחנו לא קבוצת תחתית. אנחנו יכולים לנצח, לפחות אצלנו, כל קבוצה. הישגים עוזרים בסוף כלכלית".
גם בנצרת שמו אייקון מקומי במחלקה הצעירה, נג'ואן גרייב, השחקן הכי גדול שיצא מהמועדון. מכבי חיפה, אסטון וילה ו-18 הופעות בנבחרת ישראל, כולל שער נגד אוסטריה בניצחון הגדול ההוא. גרייב בן ה-39 מקווה לאט-לאט לצמצם פערים מסכנין. כבר השנה שתי הקבוצות השכנות ישחקו בנוער באותה ליגה, וגם סגל הבוגרים מתחיל לאכלס
יותר ויותר שחקני בית.
"תסתכלו על הסגל שבנינו עכשיו", גרייב ביקש מאיתנו. "בסביבות 14 שחקנים מקומיים. מתחילים לשנות את המדיניות. לפני חמש שנים היו 15 שחקני חוץ ושישה מנצרת. היום זה אחרת, ומקווים שזה יימשך. אנחנו רק בתחילת התהליך, ייקח לנו הרבה זמן להגיע למטרה, אבל זה גם לא מה שיפתור את כל הבעיה. בליגת העל צריך תקציב מינימום, והשאלה היא מהיכן נביא את הכסף".
איך סכנין מביאה?
"לסכנין אחמד טיבי עזר. ואם לא הוא, אז בא גאידמק. זה לזכותם, הם ידעו להביא, כי בכדורגל המקצועני אי אפשר להתקיים בלי משאבים. קבוצה בליגת העל חייבת בעל בית חזק שיביא הרבה כסף. מי שאין לו לא ישרוד. שנה, שנתיים, עד שיקרוס".
הגדולה של גנאים היתה בכך שידע לגייס סביבו גם את המגזר היהודי וגם את הערבי, חביב הקהל שפרץ מחסומים שמעטים בסביבתו הצליחו. מספרים שפעם היה עם חברים בסיור באיזה חור, והיתה לו שיחת טלפון מפתיעה. החבר'ה, שהתקדמו, זירזו אותו שידביק את הפער, אבל הוא התנצל ואמר "ראש הממשלה על הקו". החבורה התגלגלה מצחוק. הם בתוך האבק והזיעה והוא בשיחה עם אהוד אולמרט.
כן, גנאים ידע לנגן על הכפתורים המתאימים. ידע לנצל היטב את כוחו. כשהקבוצה ירדה ליגה ויחסיו עם טיבי לא היו טובים במיוחד, נערך טקס סיום העונה. שם, בנוכחות חבר הכנסת, גנאים אמר שטיבי ידע להביא כסף לעיר, אבל לא הביא שקל לקבוצה. טיבי הבין באותו מעמד שאם הוא רוצה להמשיך להיות צמוד להצלחה הספורטיבית מסכנין, הוא חייב לשתף פעולה עם בעל הבית. מאז שני הצדדים משלבים ידיים.
"בניתי תוכנית רב-שנתית ותקציב מאוזן", מאזן גנאים מספר. "נוצר אמון עם הקהל, אנשי עסקים, השגנו תרומות. המועדון לא לבש עניבה אחרי ניצחון ולא שחור אחרי הפסד. תמיד היינו ריאלים, עם רגליים על הקרקע. לקבוצות האחרות במגזר לא היתה ראייה עתידית ובטח שלא סבלנות. אחרי שני הפסדים התייאשו, שחררו את כל הרכש. נושא הכסף הוא מרכזי בבניית הקבוצה, ולכן שנה אחת משקיעים שם מיליונים ובסוף העונה נכנסים לגירעונות אדירים והכל מתפרק".
לגנאים קרה בסכנין בינגו נדיר. לא מעט קבוצות במגזר הערבי נפלו לא רק על עניינים כספיים אלא גם על פוליטיקה מקומית. באום אל פאחם היו מספר קבוצות שנשלטו על ידי חמולות, כשכל אחת משכה
לכיוון שלה. עכשיו מספרים שהציעו לאבו רג'ה, היו"ר של מכבי אום אל פאחם, הצעות לאיחוד ולפתרון המצוקה הכלכלית, אבל הרעיון נפל בנושאים שוליים: צבעי המדים ומה יהיה הסמל והשם. עכשיו הקבוצה בליגה א', מרוסקת.
בסכנין מאזן הצליח לחבר אופוזיציה וקואליציה. בשנה שעברה, בעוד אחד מהמשברים הכלכליים שהמועדון חווה, הוא גייס הנהלה חדשה בראשות איש העסקים המצליח מוחמד אבו יונס, שעשה את הונו בעסקי זכוכית.אבו יונס מזוהה עם מפלגת חד"ש ועם ד"ר ספואת אבו ריא, המתמודד נגד גנאים בבחירות הקרובות. בעיר היה מי שאמר שרק ביום שבו התושבים הולכים לקלפיות יש יריבות בולטת, ובשאר הימים הקבוצה נמצאת מעל הכל.
"פוליטיקה יש בכל מקום", הסביר לנו חבר הנהלת סכנין מונדר חלאילה. "בסכנין הצליחו לנווט את הדרך בצורה כל כך נכונה ומבלי לתת לעניין לפגוע בספורט. פוליטיקה יש, ואי אפשר להפריד במיוחד במגזר הערבי, שפה כולם מכירים את כולם. אבל בסכנין יש תמיד שני מועמדים לראשות העירייה, לא כמו ערים עם חמישה או שבעה מועמדים, שם אתה הולך לאיבוד. יש שליטה. שליטה על הערכים, על הנורמות, הנימוסים, דברים שסכנין מתאפיינת בהם".
רק שגם הקבוצה המצליחה במגזר, כמו בכל שנה, יודעת שהיא מגיעה לתחילת העונה בחוסר וודאות. אמנם "סלקום" היא כבר לא הדודה הטובה שנותנת חסות שמנה, אבל יבואני "לוטו" ממשיכים להלביש את הקבוצה כבר שנה שביעית בגלל המיתוג, ו"הבנק הערבי-ישראלי" ממשיך לתמוך.
העירייה, בראשותו של גנאים, מזרימה למרות מצבה הכלכלי המעיק קרוב לשני מיליון שקלים כדי לכסות במעט על הבור. באוקטובר יש בחירות מוניציפאליות, לגנאים יש מתחרה רציני והתוצאות בכלל לא ברורות. לכו תדעו מה יקרה אם ראש עיר חדש ייבחר.
ויש גם הנהלה חסרת ניסיון. לראשונה אחרי הרבה שנים יש מי שמזהה את השפעת הקהל על ההחלטות שנלקחות. רק ביום שהיינו מירקו אורמוש הקרואטי, שכבר שוחרר, חזר לאימונים קלים, כשהאולטראס ביציע לא מפסיקים לעודד אותו. יש חשש לא קטן שבקרוב יופיע כאוס ואולי אפילו התמוטטות. אבל זו סכנין. בלי דפיקות לב על תקציב שלא יעבור ומשכורות שלא משולמות בזמן, זו לא סכנין. היא הרי צריכה את המתח והעצבים בשביל להישאר בליגה בשנייה האחרונה.
בעיר כבר נפוצה אגדה שיש מישהו מהאוהדים, לא ברור מי, שאלוהים מקשיב לתפילותיו ומגשים את משאלותיו. "אפשרות להצלחה נוספת במגזר, כזו שדומה לסכנין, היא כמעט אפסית", סוואן פסימי. "זה בעיקר בגלל ענייני אגו. קחו כל עיר, כל כפר, כל אחד שם מושך לכיוון שלו. אם ראש העיר רוצה להעניש את אלה שלא תמכו בו, הוא יעשה את זה דרך הקבוצה. בסכנין האנשים הבינו שהמועדון הוא נכס עירוני, וזה עוד הישג נדיר".
נא להמתין לטעינת התגובות