הרי אם קלינגר, האיש שהוביל מועדון לליגת האלופות, לא היה זורק באותו יום לוהט את אבי נמני מקרית שלום, ואם השניים היו עושים שולם, ואם הוא היה מבליג, הוא לא היה מכוון קצת יותר גבוה כמאמן?
עד עכשיו יש אנשים שסוגדים לנמני, שחקן שחתום על אליפויות, גביעים ומבצעים בלתי נשכחים. כוכב על שהצליח לפרק לגורמים את המשפט שתלוי בכל חדר הלבשה "אין שחקן שנמצא מעל המועדון".
קחו היום בארץ את מי שאתם רוצים. אם אריק בנאדו היה זורק את יניב קטן היו נשרפים צמיגים מחוץ לקרית אליעזר? אם הפועל ת"א היתה נפטרת מאיתי שכטר, מישהו היה מחזיר מנוי? אף אחד לא היה קם, ולא רק בארץ.
ריאן גיגס יכול לעזוב את מנצ'סטר יונייטד, בופון את יובנטוס ואתם יודעים מה, גם אם מסי יעבור בפגרת החורף לפריז, ההנהלה של ברצלונה כבר תדע איך לפצות את האוהדים. ככה צריך להיות. יש פרופורציות שתמיד נשמרות. ואם כבר שחקן גדל לממדי אגדה, קוראים על שמו יציע.
לפני עשר שנים שלט בקרית שלום לוני הרציקוביץ'. איש עסקים מנומס, בעל ראיית עולם רחבה שבמהלך 11 שנות כהונתו לא הצליח לקלוט את חוקי המשחק. לא אלה שעל הדשא, דור ורחבה ונבדל. הוא לא הבין איך שולטים בדבר העגול הזה שנקרא קבוצה.
נמני היה אז חכם מכולם. חכמת רחוב, לא כמו זו של יבואן "סוני" בישראל. כבר מהימים שעלה מהנוער ידע לזהות לאן הרוח נושבת ולאיזה צד כדאי להתחבר.
אין היום שחקנים כאלה בליגת העל, גם אם תחפשו באמצעות רדאר. נמני הפך את מכבי ת"א לתלויה בסגולותיו. הוא היה הרבה יותר מקפטן ועוד שחקן, ומניותיו קפצו לשמים בשנת 2000, כשיצא המנצח הגדול מהעימות עם המאמן החדש שלמה שרף.
קלינגר, ששיחק עם נמני, ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג. לנטרל את הכוח. כשזכה באליפות ב-2003 הוא ספסל את מספר 8 ונתן לברוך דגו את המושכות.
באותו קיץ, כשהתחילה מלחמת המחנות בין נמני לטל בנין, המאמן ניצל את ההזדמנות וסילק את שניהם. הנה הוא מנקה קבוצה וסוף-סוף יכול לשלוט. היום אין מצב כזה. שחקנים הם חיילים. מי שעושה פרצוף מוצא את עצמו בחוץ ואף אוהד לא חושב על מחווה של חולצה שחורה ושביתת רעב.
זה מה שקלינגר רצה אז, קבוצה בלי כוח. קבוצה של דגו. אני זוכר את אותו יום באוגוסט, שנראה כמו סצנה מאיימת מהסרט "מקס הלוחם בדרכים". חום לוהט, אוהדים עצבניים ונמני בחניה של מתחם האימונים, מחייך מאוזן לאוזן. מבקש להראות שעם כל הפגיעה הקשה, המנהיג הדגול לא נשבר.
אין היום במכבי ת"א שחקנים כמו הקפטן ההוא, כאלה שיכולים להשפיע על המשחק ועל חדר ההלבשה, שההילה שלהם מרחפת לילה ויום ליד הסמל. בעונה שעברה היה מי שהתלונן שאוסקר קצת מרוחק, אבל ככה הם מאמנים. תפקידם להעמיד על הדשא ולא להיות חברים ובטח לא לשחרר את החבל. יש תקנון ברור עם דרג ודרגש.
לפני עשר שנים קלינגר קיווה לקבוצה כזו, נטולת כוכבים מאיימים וכשל. הוא עזב, הרציקוביץ' לא הרבה זמן אחריו. היום למיץ' גולדהאר יש את פאולו סוזה, שמחזיק את גל אלברמן, דוגמה ומופת. יותר נכון, שתקן ושקדן.
נא להמתין לטעינת התגובות