הרצל קביליו, מימין צילום: דניאל זאושטרום
הייתי אז עיתונאי בראשית דרכו ונשלחתי "לכסות" (היום קוראים לזה "לסקר") משחק מכריע במחזור הלפני אחרון של הליגה השניה בין יפו להפועל רחובות. (יתכן שקטע זה לא היה רואה אור, אלמלא המאבק העיקש על זכות העליה ללאומית בין "קביליו" יפו לקטמון ירושלים. יפו ניצחה בסופ"ש 0:2 את מרמורק מרחובות, בעוד קטמון חזרה מאילת עם הפסד מפתיע 1:0 והכך עדיין פתוח).
ב"ספורט ישראל" עתון הספורט המוביל של שנות החמישים הופיע הקטע האומלל הבא מפרי עטי: "במשחק שהסתיים בתיקו 2:2, הפתיע לא לטובה חלוצה של יפו, ברוך כהן. כהן, מכונת שערים מיומנת, לא היה במיטבו, לשון המעטה והדבר עורר גל של שמועות, חלקן אפילו מכוערות".
עבר שבוע ואני תקוע במשרדי העתון הפעם כטלפן. נכנסים למשרד שני אורחים: הראשון הציג עצמו: "אני הרב אברהם בכר, רבה של העדה הבולגרית ביפו". והשני: אני ברוך כהן. אני: אפשר לעזור לכם?'. הרב בכר: "בר-שירה כבר הגיע?". אני (בקול חלחלוש): 'הוא צריך להגיע בכל רגע, אפשר למסור לו משהו?'. הרב בכר: "כן, תמסור לו שאנחנו אגודה ספורטיבית ושמכבי יפו לעולם לא תמכור משחקים!".
אתה הבנת את זה, ברוך?
לימים נפגשנו ברוך ואני באותה יחידת מילואים. אחרי היסוס של רגע או שניים, הצגתי את עצמי. ברוך אמר לי אז ישירות: "הכל נשכח". היתה זאת תחילתה של ידידות מופלאה, אבל זו כבר אופרה אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות