לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו איפה, בעולם הציני שאנחנו חיים בו, מסתתרים המנהיגים שמלבד לעשות לביתם חושבים גם על מה שנעשה מסביבם - עוולות חברתיות, תיקון העולם. שרצקי הוא כזה. אחד שלצד היכולת לפתוח פה גדול, גם עושה מעשה. "אכפת לי ממה שקורה במדינה", אמר כשנפגשנו במשרדו. "נולדתי בארץ, נלחמתי עליה, הילדים שלי גדלו פה ואף אחד מהם לא יעזוב, כי אין מקום אחר. שמע, קיטרתי כל החיים על מה שקורה, ואני עדיין חושב שהבעיה המרכזית שלנו היא לא איראן והאיום הביטחוני. הבעיה הייתה ונשארה החברה והכלכלה".
שרצקי , איש אמיד ובעל חברה מצליחה, קשר את גורלו לקריית שמונה לפני 14 שנה, כשראה בטלוויזיה נפילת קטיושות על העיר: אנשים פצועים והרס רב, ומסביב עולם כמנהגו נוהג. הוא נזכר אז בחיים ברביבאי, ראש העיר לשעבר. שניהם שירתו יחד בתחילת שנות ה-80 במילואים , בגדוד חרמ"ש. הם אמנם לא דיברו מאז, אבל זו הייתה הזדמנות מצוינת לחדש את הקשר. איזי הרים טלפון לחברו הוותיק והציע לו לאמץ את העיר, זאת אומרת לסייע ככל שיוכל. יוזמה נחמדה, אלא שהוא לא ידע לאיזו הרפתקה הוא נכנס ולאיזה קשר חזק הוא מתחייב.
"לפעמים אתה מגיע לקריית שמונה, ומסתכלים עליך כמו מישהו שנפל מכוכב אחר", הוא מסביר. "בפעמים הראשונות שלי שם שכנעתי את האנשים שאני והם אותו הדבר. עבדתי כמו חמור כל חיי, 20 שעות ביממה, ולמדתי שרק במילון הצלחה קודמת לעבודה. את המשפט הזה גם תליתי באצטדיון. ראיתי אותו בפעם ראשונה במגרש מכבי תל אביב הישן, כשהייתי בן עשר. בעיניי זה המשפט הכי יפה שיש, כי אתה יודע מה אומרים הציניקנים: איך מגיעים ללשכת הסעד? לך ישר-ישרישר ותגיע. והנה, אני הלכתי ישר-ישר, והוכחתי שאפשר גם אחרת".
שרצקי הגיע לצפון עם ידיעה מדויקת לגבי מהלכיו העתידיים. הפעם החליט שישלוט בתרומותיו מאחר שנכווה בעבר כשגילה שרק שליש מכספו מגיע ליעד שכיוון אליו, ואילו שני שלישים מתבזבזים על מנגנון מנופח. איש העסקים שמע מברביבאי על בעיות העיר והחל לסייע נקודתית. את המורה לאנגלית שלימד את ילדיו הוא הביא לצפון, כדי שיעזור לפתח מקצוע שהיה אז ברמת הישגים נמוכה מאוד. הוא פתח בית תמחוי על שם אביו, שמחה, ומרפאת שיניים לילדים נזקקים על שם אמו, בתיה.
יותר ויותר פרויקטים נערמו על שולחנו של שרצקי, ואליהם התווספה בקשתו של ברביבאי, שאמר שקבוצות הכדורגל המקומיות נמצאות בקשיים. יש שלוש - מכבי, בית"ר, הפועל - ויהיה נהדר אם כל אחת תקבל 50 אלף שקל. ברביבאי ידע שכדורגל הוא נושא שקרוב ללבו של שרצקי. הוא תמיד שיחק, ניהל, אהד. אלא ששרצקי הציב תנאי ראשון לראש העיר: כל הקבוצות צריכות להתאחד תחת מטרייה אחת, בניהולו. ברביבאי אמר שמדובר בבעיה סבוכה: יש כאן עסקנים, מרכזי ספורט, פוליטיקה מקומית. . . אתם יודעים. אבל שרצקי המשיך להתעקש על קבוצה אחת ולראש העיר לא הייתה ברירה אלא למלא את מבוקשו.
"בשנת 2000 הייתה כתבה בתוכנית'עובדה' שאני זוכר עד היום", מספר שרצקי. "שאלו את תושבי קריית גת מה יותר חשוב לעיר, קבוצת הכדורגל או אינטל, שהייתה אז אחת החברות הגדולות בעולם. הם ענו שהכדורגל. כשהייתי במכבי רמת עמידר שאלו את אברהם קרניצי, שהיה ראש עיריית רמת גן, איך הקבוצה תחזיק מעמד.
הוא ענה:'כל אגורה שאני נותן לכם חוסכת לי שוטרים, פסיכולוגים, סוציולוגים ונרקומנים ברחובות'. לכן אמרתי לברביבאי: בתוך חמש שנים נגיע לליגת העל, בתוך עשר שנים נופיע בליגת האלופות האירופית. ידעתי שאם הם יבינו שאני לוקח את הכדורגל, זהו חיבור רציני ביני לבין העיר - והם היו אז בליגה א', הרביעית בטיבה, איפה הם ואיפה הצמרת".
במשך שנים עבד שרצקי בקריית שמונה, הרחק מאור הזרקורים. הרי מי מתעניין בפריפריה,
"אם לא יהיה שינוי חד במצב הפריפריה המדינה הזו תיפול, אין לי בכלל ספק", שרצקי משוכנע. "לא יכול להיות שארוחה במסעדה בתל אביב תעלה כמעט כמו להאכיל 600 איש בבית תמחוי. זו פצצה מתקתקת. העוני גדל, ועל מה? אתה יודע כמה כסף מוציאים פה על דברים לא רלוונטיים? האם הילדים שלי צריכים לקבל קצבה מהביטוח הלאומי? הנכדים שלי צריכים? צריך לקבוע שמי שמרוויח מעל סכום מסוים לא יקבל קצבה. שייתנו לניצולי שואה. מהלך אחד פשוט".
עד כדי כך זה קל?
"כמה אתה חושב עולות פה מסיבות יום העצמאות? שני מיליארד שקל. אמרתי לאלופים בצה"ל: תארו לכם שהייתם חוסכים את כל חגיגות העלאה בדרגה. לא שותים יין, תרימו כוס מים במקום. כמה הייתם חוסכים? אתה יודע מה אני עושה עם סכומים כאלה? אני בונה את קריית שמונה ושדרות ביחד, ואת דימונה וירוחם גם. אבל זה לא מעניין את אלה שלמעלה. את הסיגרים הם קונים על חשבוננו".
במיקרוקוסמוס שלו, בקריית שמונה, שרצקי ניסה לתקן את העולם. הוא הקים מחלקת נוער בקבוצת הכדורגל - התחיל עם 30 ילדים, והיום יש שם כמעט 500. לדברי שרצקי, יש עוד שמעוניינים להצטרף, אבל כרגע אין להם מקום.
בקרוב הוא מתכנן בניית אצטדיון לצעירים ואז יוכל לצרף כאלף שחקנים, לא רק מהעיר אלא מכל הסביבה. כבר היום יש בקבוצות הנוער שחקנים מכ-50 יישובים : בדואים, קיבוצניקים, מושבניקים, צ' רקסים. אפילו את תושבי הכפרים הדרוזים מרמת הגולן, אלה שמסרבים להיות שייכים למדינה, הוא הצליח לסחוב והוציא מהם את ויאם עמאשה, שמככב היום במכבי חיפה.
"אנשי המשטרה בעיר אומרים לי: מועדון הכדורגל הוא המתנ"ס הכי גדול שיש לנו, חיסלנו את בעיית הפשע", הוא מתגאה. "זה המקום היחיד שכולם מרגישים בו שווים. קריית שמונה הייתה בזמנו עיר ימנית, גזענית, והיום-מי היה הקפטן במשחק האחרון? סלאח חסארמה, הערבי.
"מבחינתי, אם היו כאן גילויי גזענות, ולו הקלים ביותר, הייתי לוקח את הרגליים ועוזב. אבל המצב הוא שהורים באים לאימונים משער הגולן, מפורייה ומקצרין. יש כאלה שנוסעים שעה וחצי לכל כיוון. אני שואל אותם למה, והם עונים: החינוך. ילד שמשחק ולא לומד למרות שהוא מסוגל לכך-יילך אצלי הביתה. הוא יחזור רק אחרי שיראה מגמת שיפור בלימודים".
מחלקת הנוער נמצאת עכשיו במשא ומתן עם מכללת תל חי לטיפול בילדים עם הפרעות קשב. שרצקי לא מעוניין שגם חבר'ה כאלה ינשרו לו מבין הידיים. מבחינתו זה פרויקט אישי. "שלמה שרף היה מספר על ניר, הבן שלי, שהיה קפטן נבחרת הנוער, שכשכולם היו נוסעים לטייל, הוא היה יושב עם ספר ולומד", שרצקי צוחק. "אני לא למדתי בגלל הספורט, אבל הבנים שלי ידעו שלימודים באים לפני הכדורגל, כי לימודים הם לכל החיים. לא הייתי גאון, אני כמו כולם".
מאז 2005 איתוראן הפעילה יותר מ-100 פרויקטים ברחבי קריית שמונה, ולא פעם מצלצלים מהעירייה ומדווחים על בעיה - ויורם לירם מארגן מיד צוות עובדים, והם נוסעים לעיר באוטובוס כדי לטפל בעניין. ובכלל, שרצקי כבר הפך להיות כותל מערבי. גופים מקומיים מגיעים ישר אליו ואוזנו בדרך כלל קשובה. את בית הספר "רננים" לחינוך מיוחד הוא לקח תחת חסותו, וכשתאטרון'מראה' המקומי, שהקים השחקן המנוח מנחם עיני, עמד בפני מוות קליני, הוא שלף את הארנק והוציא 200 אלף שקל. עכשיו איתוראן עמלה על פרויקט עם הג'וינט במטרה לשקם את אחת השכונות, בתקווה שאחרות ילכו בעקבותיה.
לירם, האחראי על הצד הקהילתי בחברה, ביקש משרצקי שיציג בפניי מיזם שעבד עליו בעבר - ומשום מה נגנז. "בשביל מה, חבל על הזמן", הגיב שרצקי, אבל לירם התעקש ואמר שמדובר בפסגת החלומות, וכדאי להציג את החזון. הבוס התרצה, פשפש באחת המגירות שבשולחנו ושלף חוברת מסודרת עם הכותרת "פארק הגליל". לפי הרעד הקל בקולו, אפשר היה להבחין שכאן לא הייתה הצלחה כמו במקרים האחרים.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה רציתי לבנות פה פארק תעשייתי, כמו עיר חדשה, בעלות של כ-100 מיליון דולר", שרצקי סיפר. " גיורא רום, שהיה אלוף בחיל האוויר, קיבל ממני משכורת חודשית כראש הפרויקט. ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, התלהב וכמעט הצטרף, אבל לצערי הוא הלך הביתה. השקעתי שני מיליון דולר, הבאתי ארכיטקטים, התחלתי לאסוף תרומות, אבל המלחמה נרגעה וכולם מסביבי ברחו".
הייתה בכלל אפשרות שזה יצליח?
"לדעתי הפרויקט היה משנה את כל העיר הזו ואת כל המדינה. הפארק היה מכניס בכל שנה מיליוני דולרים שהיו מושקעים בעסקי היי-טק. אנשים היו מתחננים לעבוד בקרית שמונה".
אז איפה זה נפל?
"באתי לפורום החברות הציבוריות הגדולות ואמרתי לנוכחים: אני רוצה לשנות את קריית שמונה. יש פה הרבה חברות, אז מי ששווה 100 מיליון דולר תיתן 100 אלף דולר בשנה, ומי ששווה 200 מיליון תיתן 200 אלף . הפורום הזה נפגש בכל חודש, אבל אני כבר לא הולך. נפגשים, מבלים, מסיבות, אבל אין עם מי לדבר".
למה לא פנית לפרויקט ממשלתי?
"אם היו רוצים היו עושים את השינוי, הבעיה היא שלא רוצים. רוצים שיעבור עוד יום ועוד יום ויהיו עוד בחירות. לאף אחד לא אכפת ממה שקורה. כמה פעמים ראש הממשלה היה בשנים האחרונות בקריית שמונה? כשבאתי לעיר אמרתי שהיא צריכה להיות כמו סביון, ולא הבינו על מה אני מדבר. מאז שאני שם צמחו שני דברים - בתי התמחוי והכדורגל. העבודה לא צמחה, היא הלכה אחורה. לצערי נשארתי בפינה הקטנה שלי, וזה לא קל. קריית שמונה גדולה עליי, אני לא מספיק עשיר בשביל להחזיק אותה".
ומה עם פוליטיקה?
"פנו אליי והתלבטתי. אני לא יכול. אני יכול לקחת פרויקט כמו הגליל, אבל בהתנדבות, לא בכסף. לדעתי, 95 אחוז מהאנשים בכנסת הם ברמה שערורייתית. אני מכיר חלק מהם, ודוגרי - בושה שהם שם".
שרצקי ממשיך לפעול כמו בולדוזר, מנסה להילחם לבד במנגנון כדי לשנות. העזרה של עיריית קריית שמונה לפרויקטים שלו היא כמעט אפסית. בטח לעומת מקומות אחרים. איציק רוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, מזרים מדי שנה חמישה מיליון שקל רק לקבוצת הכדורגל.
יש הבדל, כמובן, בין הערים, ושרצקי יודע שלא קל בעירייה, אז הוא נושך שפתיים וטס סולו. קריית שמונה שלו היא היום קבוצת צמרת בליגתהעל, והוא ממשיך להכניס חיילים בחינם למשחקי הקבוצה. ילדים משלמים מעט, בטח לעומת קבוצות אחרות, ובכלל-התשלום סמלי. הבוס החליט שהוא לא הולך לרושש אנשים שגם ככה אין להם.
"גדלתי על הגבול בין שכונת התקווה ליד אליהו בתל אביב", הוא מספר. "החיים לימדו אותי להיות קפיטליסט, אבל כשהתמונה מעוותת כל כך אתה חייב לחיות באמצע. לא יכול להיות שהקפיטליזם יפגע בעובדים. אני גם לא צורך הרבה. אני יכול לחיות כל חיי על חומוס ופלאפל. ב-2008, כשהייתה המפולת בבורסה, אני זוכר שבאנו לחוף הים וכולם תפסו את הראש: איזו מכה קיבלנו. אמרתי להם: כמה עולה לתושבי תל אביב להיכנס לפה? אפס שקלים. ללכת מהמרינה עד החוף גם לא עולה כסף. גם כשנכנסתי למים לא לקחו ממני אגורה. אז אפשר להסתדר גם בסכומים צנועים. לא לי ולא למשפחה שלי יש עיניים גדולות".
אבל יש לך כסף לבזבז, חיים פעם אחת.
"היום כשמגדלים ילדים מכניסים להם לראש שכל אחד לעצמו. אז נכון שכל אחד דואג לילדים שלו, אבל אפשר לשלב ולעזור גם לאחרים. שלושת הילדים שלי גדלו בחדר אחד, בדירה בדמי מפתח. חדר השינה שלי היה המרפסת של המטבח. אז מה? בכל יום היו באים חמישים חברים ויושבים על המרפסת. היה שמח. היה לי חדר שינה פצפון וישנתי כמו תינוק. היה לי מטבח בגודל חצי שולחן והייתי מה זה שמן. היום יש לי מטבח כמו כל הדירה ההיא, ואני בדיאטה. יש לי חדר שינה ענק ואני בקושי ישן בלילה. היום, כשאורחים באים, הם מודיעים שבוע קודם. אז מה יוצא מכל הכסף?"/
כששרצקי יצא לכמה דקות לטפל בעסקיו, לירם מכוח האדם סיפר לי שהבוס באמת מסתפק במועט. לא חי בראוותנות. במעמדו הרם הוא היה יכול לקחת נהג, בגלל נסיעותיו התכופות לצפון, אבל מעדיף לנהוג בעצמו ולאכול פלאפל אצל עמרם. גם לעובדיו ימשיך להתנהג באותה הדרך.
לא מזמן פורסם שאיתוראן נמצאת במקום החמישי בארץ בפערים הקטנים בין שכרו של העובד הכי פשוט לשכרו של הבוס. וגם עכשיו, למרות המצב הכלכלי הקשה, הוא הודיע לעובדיו שאין כוונה לפטר מישהו מהם. ואם כבר, אז הוא פשוט ירוויח פחות.
שרצקי חזר. "אם היה קצת אכפת לממשלה ממה שקורה כאן, היה אפשר להוריד בחצי את מחירי הדירות. אני בטוח", הוא המשיך בתוכניותיו לעתיד טוב יותר.
לפני כמה שנים הייתה לשרצקי נקודת יציאה מפתה מהברוך הזה שנקרא קריית שמונה. אלכס שניידר, מיליארדר יהודי קנדי, החליט שהוא עוזב את קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב, ואנשיו הציעו לבוס של עירוני קריית שמונה שייקח על עצמו את ניהול העסק, שנחשב להרבה יותר יוקרתי ומתוקשר. מבחינת שרצקי זה היה חלום ילדות.
זו הקבוצה שתמיד הסתובב לידה, אהד אותה, היה חבר הנהלה, ואף ניהל בזמנו את מחלקת הנוער. זה אפילו קרוב לבית. בבדיקה שערך התברר לו שבסוף השנה הוא ייאלץ להיפרד מהרבה פחות כסף ממה שהוא מביא היום לקריית שמונה, כי שם, במרכז, לפחות יש הכנסות ואוהדים שמשלמים ממיטב כספם. לשרצקי כבר עמדה על קצה הלשון תשובה חיובית להצעה, אבל בניו ניר ואייל ביקשו ממנו להישאר.
בשנה שעברה זכתה קריית שמונה באליפות היסטורית. סיפור הסינדרלה הגיע לכותרות הראשיות גם בארה"ב ובגרמניה. צוותי טלוויזיה הגיעו לסקר עיר שתמיד נכנסה לתודעה בעקבות ירי קטיושות, אבל נעלמה באותה מהירות כשהתחילה הפסקת האש.
החורף הקבוצה שיחקה באירופה מול אריות הכדורגל של היבשת, וכשנסעה לליון שבצרפת סיפר אחד מראשי המועדון המארח שקבוצתו מעולם לא שיחקה מול יריבה שמגיעה מעיר שאוכלוסייתה היא חצי ממספר האוהדים שיכולים להיכנס לאצטדיון.
"כשבדקתי את ההצעה ממכבי תל-אביב בדיוק ירדנו לליגת המשנה", שרצקי נזכר. "אלה לא היו ימים קלים, אבל שאלתי את עצמי: אם אעזוב, מי ייקח את הקבוצה הזו, את העיר? כל הילדים האלה, לאן הם ילכו? בסך הכל הקשר עם קריית שמונה עשה לי טוב בחיים. אז מה אם יש כסף בבנק? יש לי משפחה, שזה הדבר הכי חשוב, יש לי עסקים, שזה קצת פחות חשוב, ואני צריך את המשמעות לעובדה שאני כאן. אין לי ברירה, אני אשאר פה כל חיי".
נא להמתין לטעינת התגובות