"אוהדים של בית"ר היו מחכים לאוטובוס שלי", נזכר השבוע חלוץ העבר האגדי של מכבי. "הם היו מספרים לי שהם נתנו לשלושה אוטובוסים לעבור כדי לעלות לאוטובוס שלי". בית"ר הייתה אז בליגה א', הליגה השנייה בישראל. גלזר סיים שלוש שנים קודם לכן קריירה עטורת הישגים במכבי והחל לנדוד בין קבוצות שונות בכדורגל הישראלי.
אחרי הפועל כפר סבא ובית"ר נתניה הוא נחת בירושלים. "צריך להבין, לא הייתה אז היריבות שיש היום בין מכבי לבית"ר", תיאר השבוע גלזר. "בעיני אוהדי בית"ר בימים ההם, מכבי הייתה קבוצה מחו"ל, קבוצה שהם העריצו". גלזר הגיע לבית"ר כשהיה בן 38. הוא כבש תשעה שערים ונהנה לשמוע ביציעי ימק"א את הקריאות "גלזר, גלזר" במקום "בית"ר, בית"ר".
"הייתי מגיע לפעמים לאימונים בירושלים באוטובוס, מחנה אותו ליד המגרש ועולה להתאמן. הייתה הערכה אדירה כלפיי, אהבו אותי מאוד בירושלים. בכלל, תמיד הרגשתי שאוהדי בית"ר פשוט מעריצים את מכבי תל אביב ואת השחקנים שלה".
ביום שני ייפגשו שוב בית"ר ומכבי, הפעם באצטדיון ר"ג, ובבית וגן צופים כי 30 אלף איש ימלאו את היציעים באצטדיון הישן. התחושות שגלזר תיאר התפוגגו מזמן, אבל רבים מעידים כי המפגש בין שניים מהמועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי היה תמיד על טהרת היריבות הספורטיבית, ומעולם לא גלש לשנאה האימתנית שיש לאוהדי בית"ר ומכבי כלפי הפועל תל אביב.
יוסי מזרחי שיחק בבית"ר החל משנות ה-70, ולדבריו הוא היה שותף לשינוי שחל ביחסי ההערצה בין בית"ר למכבי שתיאר גלזר. "כשהייתי שוער נוער בבית"ר, מי בכלל חשב אז על שנאה או איבה בין בית"ר למכבי? הערצנו את מכבי תל אביב", מעיד השבוע מזרחי.
"אנחנו היינו קבוצה קטנה, ירושלמים תמימים, ואילו מכבי הייתה מושא להערצה בכל המדינה. זה דומה מאוד לימים שקבוצות קטנות העריצו כאן את מכבי חיפה. אני הערצתי את גיורא שפיגל, שפעם בא לימק"א וניצח לבד את בית"ר 0:3. הסתכלתי עליהם כאילו הם נפלו מהמאדים, כל כוכבי הנבחרת היו אצלם".
השינוי הגדול הגיע עם הגביע הראשון של בית"ר ב-1976. בגמר התייצבה מולה מכבי הגדולה, אך באותו הלילה המועדון הירושלמי התבגר, ורגשי הנחיתות ההם מול מכבי התפוגגו. "באותה עונה, עוד לפני הגמר המפורסם, ניצחנו את מכבי בימק"א 0:2", נזכר מזרחי.
"במשחק הזה ראיתי את השער הכי יפה שראיתי בכל חיי, גול של הבלם דוד קרקו במספרת מהקצה של הרחבה לחיבור הרחוק. אחרי שלקחנו את הגביע, הפכה בית"ר לקבוצת צמרת לגיטימית בליגה הראשונה, ופתאום יכולנו להסתכל על מכבי תל אביב בגובה העיניים".
באותה עונת גביע ראשונה שיחקו שלושה מכביסטים בהרכב של בית"ר ירושלים: שלמה ג'רבי, חיים רוזנבלום ודוד קרקו, שכבש את השער שתיאר מזרחי. שנים לאחר מכן עשו דני נוימן ואלי מיאלי את הדרך ההפוכה מירושלים לתל אביב. כמה ימים אחרי המעבר שלו לגוש דן, עורר נוימן סערה גדולה בקרב אוהדי בית"ר, שקבוצתם ירדה לליגה השנייה, כשצוטט באחד העיתונים: "בזמן שבית"ר תשחק מול בית שאן, אני אשחק בדרבי התל אביבי".
באותה תקופה, בתחילת שנות השמונים, גבר הכעס של הירושלמים על הצהובים מתל אביב אחרי אחד המשחקים הזכורים ביותר בהיסטוריה של ימק"א. בית"ר עלתה באותה עונה מהליגה השנייה ואירחה את הצהובים-כחולים למשחק הביתי הראשון של העונה.
היציעים היו גדושים ואברהם קליין הבין-לאומי נשלח לשפוט. ירון אדיב מבית"ר כבש שער, וערימת שחקנים נשכבה עליו; קליין ביטל את השער בטענה לנבדל, ומכבי לא חיכתה - היא חידשה את המשחק, מוטי איוניר רץ מול יוסי מזרחי לאורך שלושה רבעים מהמגרש והבקיע שער שהביא לניצחון במשחק.
"זה היה המשחק בה' הידיעה שהעכיר את היחסים בין בית"ר למכבי", טוען העיתונאי הוותיק אשר גולדברג. "יותר מגמר הגביע של 1976, כאן הרגישו אוהדי בית"ר את הבגידה הגדולה של מכבי בהם. הם הרגישו באותו רגע ששחקני מכבי תקעו להם סכין בגב. עד אז בית"ר אהבה את מכבי תל אביב, ומאז האוהדים כבר לא יכלו לסלוח".
מזרחי, לעומת זאת, לא מסכים עם גולדברג: "הכעס שלנו באותו משחק היה על אברהם קליין ופחות על מכבי. המשחק היה בפתיחת העונה ולא קבע דבר, ולכן לא זכרו אותו בהמשך. אבל מה שייחד את המשחק ההוא אלה הקללות לעבר השופט שכמוהן לא שמעתי כל חיי בכדורגל".
בפרספקטיבה של עשרות שנים מזרחי אומר כי לדעתו המפגש בין שני המועדונים הוא היריבות המקצועית הכי גדולה בכדורגל הישראלי. "זה כמו ליברפול ומנצ'סטר יונייטד", מתאר מאמן מ.ס. אשדוד. "זו היריבות הקלאסית ביותר בכדורגל שלנו, יריבות בין שני המועדונים שיש להם הכי הרבה אוהדים בארץ. שישים אלף אוהדים משתי הקבוצות הגיעו לגמר ב-1976, ומאז נוספו עוד ועוד אוהדים לשני המחנות. אין כאן שנאה פוליטית, אלא יריבות קלאסית בין שני מועדונים שעברו כל כך הרבה משחקים גדולים זה מול זה".
שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 המוקדמות העמיקו את השנאה הספורטיבית בין המועדונים, אבל דומה ששיא האיבה הגיע באמצע שנות ה-90 אחרי שבית"ר שבה לליגה הראשונה וזכתה באליפות. "אלה היו שנים שבהן כולם אהבו לשנוא את מכבי תל אביב", נזכר אורי משיח, אוהד ותיק של הצהובים.
"היו"ר היה דני לאופר ידע כיצד להביא למכבי את השחקנים הכי טובים. בזה אחר זה הצטרפו אליה אבי כהן מבית"ר וניר קלינגר ממכבי חיפה. השיא מבחינתנו היה הצטרפותו של אורי מלמיליאן למכבי. בית"ר ירושלים פיתחה שנאה אדירה למכבי, כי מכבי הייתה הקבוצה העשירה שיכולה להביא כל שחקן".
היסטוריון הכדורגל, רון עמיקם, לא מסכים עם הקביעה של משיח: "למכבי ולבית"ר היה תמיד דבר משותף - השנאה להפועל תל אביב. אורי מלמיליאן היה יכול לעבור רק למכבי, כפי ששנים רבות לאחר מכן אבי נמני היה יכול לעבור רק לבית"ר. הייתה יריבות גדולה בין המועדונים, אבל גם היה כבוד הדדי".
רוני רזניק, מוותיקי אוהדי בית"ר, מפתיע ואומר: "היו הרבה שנים שאהבתי יותר את הניצחון על מכבי מאשר את הניצחון על הפועל, וההעדפה הזאת נמשכת אצלי אפילו היום. גדלתי עם אוהדי מכבי תל אביב כי גרתי בגוש דן, והיה לנו הרבה במשותף. מבחינה פוליטית כולנו גדלנו על תנועת החירות, וההורים שלי וההורים שלהם היו יוצאי המחתרות".
"השנאה שלי אליהם גדולה לא מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות כמו השנאה להפועל, אלא בגלל היהירות, השחצנות והגאוותנות של הצפונבונים. מאז ומתמיד הם חשבו שהם מספר 1, ושאין לנו שום סיכוי מולם. כשהם מתחילים עם השחצנות שלהם, זה הורג אותי. לא מזמן חבר הזכיר לי את השביעייה שהם נתנו לנו בעונה של גד זאבי אחרי שגוטמן עזב, וזה הטריף אותי, הגאוותנות הזאת שלהם".
גם משיח, אוהד מכבי, חושב שהשנאה בין הקבוצות בשנות ה-90 התחילה ביציעים: "אוהדי מכבי שנאו את בית"ר בגלל האלימות. נכון שגם להם היו שחקנים פרובוקטיביים ובראשם יוסי אבוקסיס, שהביא לשיא השנאה בין הקהלים, אבל הכול התחיל מזה שאוהדי בית"ר היו באים למשחקים מולנו והיו נוקטים אלימות גדולה מאוד. אבנים, מקלות ומה לא? אז התחילה האיבה שלנו כלפיהם".
התפנית הגדולה מבחינת משיח וחבריו אירעה ב-26 בינואר 2002. מני לוי, מגנה הימני המוכשר של מכבי, התמוטט במהלך משחק בטדי ומאז לא חזר לעצמו. "זה הפיל את כל המחסומים בין הקבוצות", מספר משיח. "אוהדי בית"ר לקחו קשה את ההתמוטטות של מני אף שהוא היה שחקן שלנו. מאז הם מכבדים את כל מה שקשור לאותו ערב. בהמשך, כששורה אובארוב שיחק את משחקו האחרון, אוהדי בית"ר כיבדו אותו ומחאו לו כפיים".
"זה כל כך שונה מתחילת שנות ה-90 שבהן כל המפגשים בין המועדונים, כולל המשחקים בגביע המדינה ובגביע הטוטו, היו כמו מלחמת עולם. הפועל תל אביב לא הייתה אז כלל בתמונה, ואף אחד לא התעניין בה. שנאינו את מכבי חיפה, אבל לא פחות את בית"ר ירושלים. תמיד גם הייתה תחושה שאוהדי בית"ר משפיעים על השופטים ושכולם מפחדים מהם".
עם כל הכבוד לגלזר, לנוימן, למלמיליאן ושנים לאחר מכן לאיציק זוהר, המעבר המשמעותי ביותר בין המועדונים התרחש כשנמני, הסמל הגדול ביותר של מכבי, שנזרק על ידי שניר קלינגר ולוני הרציקוביץ', מצא בית חם ואוהב בבית וגן. "לא התלהבתי מהמעבר, והוא לא גרם לי לאהוב יותר את מכבי", מצנן רזניק את ההתלהבות.
"אולי זה גרם לילדים שאוהדים את בית"ר להתרגש, אבל אני התרשמתי מכך פחות. אני לא סובל שבפייסבוק יש כאלה שכותבים: 'אחינו הצהובים מתל אביב'. מבחינתי אין לנו אחים פרט לבית"ר תל אביב, בית"ר רמלה ובית"ר ראש פינה. רק מי שנושא את סמל המנורה יכול להיות אחי".
משיח, לעומת זאת, מפויס הרבה יותר: "אני מרגיש שבשנים האחרונות המועדונים התקרבו מאוד בעקבות המעבר של נמני לירושלים. אני חושב שנמני פיצה על התסכול הגדול שהיה לבית"ר במשך שנים על המעבר של מלמיליאן אלינו. בשנים האחרונות יש אחווה גדולה בין המועדונים שנובעת מהשנאה המשותפת להפועל".
"כשאנחנו הפסדנו להפועל בדרבי שנה אחרי שנה, אוהדי בית"ר כאבו את הכאב שלנו, וכשהם הפסידו להפועל בטדי והביאו דאבל להפועל של גוטמן ואבוקסיס, אנחנו כאבנו את כאבם. במובנים רבים מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים זהות עכשיו. שני המועדונים מנסים לחזור לבמה המרכזית של הכדורגל אחרי שנים שבהן רק הפועל תל אביב ומכבי חיפה מככבות".
"אני מאמין שרבים מאוהדי מכבי יסכימו איתי שבית"ר ירושלים נמצאת היום בתקופה הכי יפה שלה בכל הקשור לקהל. ההקמה של עמותת האוהדים בקיץ האחרון היא מבורכת והניסיון להילחם בגזענות ובאלימות מורגש מאוד. אני יכול להגיד בפה מלא שאם מכבי לא תזכה העונה באליפות, אשמח אם היא תגיע לירושלים".
נא להמתין לטעינת התגובות