ראובן עטר סיים מסיבת עיתונאים, בה הכריז על רצונו לזכות עם מכבי חיפה באליפות המדינה, ולהילחם על כל התארים, ואז יצא אל כר הדשא. הקהל הניף אותו על הכתפיים, קרא "ראובן עטר הוא המלך", והתנהג כמו שיענקל'ה רצה שיתנהג: יקבל את מה שקיבל בסיפוק רב.
באותה בריכת אופוריה, בה שחו כל האוהדים הירוקים, שאלתי עיתונאי שעמד לידי: "מעניין איך אלה שנושאים אותו על כפיים, יתנהגו במחזור העשירי, כשלמלך שלהם ולקבוצה שלו יהיו שלושה ניצחונות, שלושה תיקו וארבעה הפסדים". ובכן חברים, צר לנו לומר, אבל אתם יכולים לחלום שמכבי חיפה תהיה עם מאזן כזה טוב בתום עשרה מחזורים.
ראובן עטר נכנס לספרי ההיסטוריה כמאמן הכושל בתולדות מכבי חיפה. הצצה אל עבר מצבה של הקבוצה אחרי תשעה מחזורים, בעונות בהן ירדה ליגה, מעלה כי פתיחה כזאת, אפילו באותן עונות לא היתה.
למכבי חיפה של היום יש ארבע תוצאות תיקו, ארבעה הפסדים וניצחון בודד ועלוב מול הפועל רמת גן. שבע נקודות בלבד מתוך 27 אפשריות. מה היה בעונות בהן מכבי חיפה ירדה ליגה? בעונת 64/65 מכבי חיפה היתה לאחר תשעה מחזורים עם 10 נקודות (2 ניצ', 4 תיקו, 3 הפ'), בעונת 73/74 לירוקים היו שמונה נקודות (2 ניצ', 2 תיקו, 5 הפ') ובעונת 76/77 עמדה הקבוצה מהכרמל על 12 נקודות (3 ניצ', 3 תיקו, 3 הפ'). אף אחת לא משתווה להצלחה המסחררת של השנה.
עטר לא נשאר פה כדי להשלים את התרחיש האפוקליפטי, שעלה באותה שיחה עם עיתונאי ביום חגו (כלומר להגיע למחזור העשירי), וטוב שכך. מה שכן נשאר בינתיים זו הרוח שלו וסלסלת הטעויות שעשה בחמשת החודשים שעברו מאז.
אם תרצו, בית ספר לאיך לא להתנהג ומה לא לעשות, כאשר אתה מגיע לאמן בקבוצה גדולה. רשימת הטעויות היא ארוכה ומגוונת, אבל הנה לכם כמה מהדברים הבסיסיים שלקינג רובן אסור היה לעשות.
הבסיס לתחילת עבודתו של ראובן עטר במכבי חיפה, היה גירוש כל הצוות המקצועי שעבד במועדון, ואפילו חלק מהצוות הרפואי. אריק בנאדו. עטר יכול היה בקלות להשתמש בו כמאמן ההגנה, אבל אריק גורש.
עטר היה כל כך בטוח בעצמו וכל כך שבע מאהבת האוהדים, שהוא לא חשב שצירוף של אחד כמו בנאדו יכול לעזור לו. שטות גמורה. גיורא אנטמן. מאמן השוערים של הקבוצה, מאמן ברמה גבוהה מאוד, שהוזמן להיות מאמן שוערים של הנבחרת. לעטר היה בידיים את הטוב ביותר בעמדה הזאת, אבל הוא ניקה את אנטמן מעל פני השטח והביא את אבי פרץ. רני גולדינג, מאמן כושר מהרמות הגבוהות ביותר, הועף, כי במקומו ראובן הביא את הבחור שלו מנתניה.
מילא אתה מביא איתך את עוזר המאמן (מבלי להתייחס כרגע ליכולות הלא ברורות של צדוק מלכה). זה מקובל וזה ברור שאתה רוצה שיד ימינך יהיה האיש שלך. אבל למה לגדוע כל חלקה טובה מצוות מקצועי שהיה כל כך טוב לקבוצה? זו פרנויה? מאיפה בא הפחד הזה של להביא רק את האנשים שלך? כמה רדוף אדם צריך להיות כדי לעשות דבר שכזה? אה כן, מסיבות לא ברורות הוא גם דאג להעיף את הדס חסין, הפיזיותרפיסט. למה? לא ברור. אנרגיות שליליות? לגמרי.
הסמן הימני של תחושת הניכור, אותה השרה עטר על הקבוצה, היתה ההתנהלות מול ואסילי. אפשר לומר על ואסילי הכל. נודניק. נדבק לקבוצה.
אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לו: את האהבה הבלתי תלויה שלו לקבוצה. ברגע שעטר הכניס את ואסילי בתחילת העונה אליו למשרד ואמר לו "אתה לפה לא נכנס", הוא אולי הוריד לעצמו את בליל הקריאות הרגילות של האוהד הירוק, אבל שידר ניכור, ריחוק ובעיקר התנשאות. ואסילי, אותו אחד שהיה מצחצח לראובן השחקן את הנעליים, קיבל תמרור אין כניסה מראובן המאמן.
עוד לפני שהקבוצה בעטה בעיטה אחת בעונה הזאת, היא כבר משכה אל עצמה במקום דלי מלא בזרי פרחים לשחקנים החדשים, דלי של אנרגיות רעות. ההתנהלות וההתנהגות של ראובן במקרה של ואסילי, היא כאמור הסמן הימני של התנהגות מנוכרת באופן כללי. אם תרצו, עטר הפנה את הגב לאותם אוהדים שהובילו אותו למשרד המאמן בכפר גלים.
מן הסתם בהיבט הזה, הטענות הן לא על אופיו הקשה והמנוכר של ראובן עטר, אלא בעיקר על הכישלון המקצועי. שיהיה ברור, מאמנים לפני ראובן עטר ומאמנים אחריו ייטעו בבחירת שחקנים.
הבעיה היא שהוא בנה קבוצה למועדון פאר, עם ראש של הגדרות בקופסא. עטר לא הפנים בכל חצי שנת העבודה שלו באיזה סדר גודל של מועדון הוא נמצא. ומבחינה מקצועית זה היה מה שהפיל אותו.
נכון שאם הוא היה נוהג נכון בשאר המישורים, הוא היה זוכה לקצת יותר קרדיט וייתכן שהתנהלות קצת פחות אובססיבית ופרנואידית היתה מעניקה לקבוצה יותר שקט, אבל עדיין, כדי להביא לחיפה את מה שהקבוצה הזו אמורה להציג, היה צריך פה מישהו שמבין את הכדורגל בצורה קצת יותר חכמה. עטר הוא לא אחד כזה. הוא מבין כדורגל, אבל מבין אותו ברמה הכי שכונתית שיש. "שכונה" לא במובן הרע של המילה, אלא במובן ה"לא פאביו קאפלו" של המילה.
כשהוא במצב הגרוע ביותר שאפשר, עם חרב של האטורי אנזו על הצוואר, עטר בחר לעשות את הטעות הגדולה מכל. מדובר כמובן בסאגת יניב קטן מסוף השבוע האחרון. שיהיה ברור לכולם – להעיף את יניב קטן מהקבוצה, זה דבר שברמה העקרונית מותר למאמן לעשות. ברמה העקרונית. ברמת התכלס, אם ראובן חשב שיניב מפריע לו, טוב היה לו העיף אותו בתחילת העונה (בדיוק כמו שיצחק שום דאג לעשות לרובן השחקן).
אתה לא יכול להעיף את קפטן הקבוצה, אחרי שמונה מחזורים, כי לא נראה לך פתאום. אתה בטח לא יכול לעשות את זה, מבלי ליידע אף אחד. לפחות לא כשמדובר בשחקן ברמה של יניב. ולרגע לא מדובר פה על רמה מקצועית. אלא על רמה של מחויבות אישית למועדון. זה ברמת ההתנהלות. ברמה האישית, נראה שראובן בכלל לא הפנים כמה יניב קטן יכול להיות חשוב לו. שוב, לא מקצועית. יניב הוא הרבה מעבר ליכולת מקצועית כזו או אחרת. הוא יכול להרגיע קהל, הוא יכול להסית את האש מהמאמן והוא בעיקר יכול היה לעזור לעטר להמשיך בתפקידו, אם עטר רק היה מנווט אותו למקום הזה. אבל לא.
המאמן הירוק המפוטר החליט להתנגש באדם הלא נכון, כשהוא במצב הלא נכון. במקום להשתמש בכל הזה שיש בידיו, הוא בחר לנפץ אותו על הרצפה. אם תרצו, ההתנהלות שלו עם יניב היא מראה של כל התקופה העצובה שנקראת "ראובן עטר מאמן מכבי חיפה".
נא להמתין לטעינת התגובות