יום שני, בשעה ,20:50 אצטדיון בלומפילד ביפו, משחק השמנת בליגת העל בין הפועל ת"א למכבי חיפה; יום שלישי, בשעה ,20:45 אצטדיון קאמפ נואו, ספרד. משחק ליגת האלופות בין ברצלונה לסלטיק הסקוטית."
ניסויים בבני אדם הם בדרך כלל לא דבר טוב, אבל בגלל מצבו העדין של העיתון והאפשרות שעם עובד אחד פחות ניתן יהיה לחסוך בעלויות ובקרנות הפנסיה, הוחלט לנדב אותי.
לא עזר הערעור בבג"ץ והפתק משירותי הרווחה שיש לי משפחה לפרנס. בחייכם, מי ישרוד הלם תרבות שכזה? הייתי צריך למלא טפסים, שלושה עותקים, ים של ניירת. אז שנתחיל?
מאחר שאין רכבת קלה ולא רכבת תחתית, ואוטובוס הוא לא אופציה סבירה מביתי שבמרכז ת"א, סחבתי את ההונדה סיוויק לעוד ביקור בסמטאות יפו. אוי, כמה שאני שונא את החניה ליד בלומפילד.
היתה לי במשך שנים אחת קבועה על המדרכה במוסכים השוממים שמדרום לקומפלקס, עד שיום חשוך אחד הגיע פקח אכזרי והדביק לי על השמשה דוח חניה - קנס של 500 שקל. לא סייעו ההסברים שזה אזור שחוץ מפרדי קרוגר אף אחד לא מסתובב בו בלילה. צ'ק, קבלה ונתראה בשמחות.
עכשיו יש לי את האופציה של רחוב בן עזריה, סמטה משדרות ירושלים. ליד המכולת אני חותך שמאלה. אם זה בני סכנין אני מוצא מיד נישה, אבל פה מדובר במשחק העונה, 14 אלף איש צפויים להגיע. ידעתי שאני איאלץ להיכנס למקומות הפחות סימפטיים באזור, אלה שאתה מתפלל שכשתחזור אליהם בסיום המשחק הרכב יהיה שם, כולל קרבורטור.
למחרת, מנהרת הזמן לוקחת אותנו לברצלונה. 18 מעלות בחוץ, קריר, נעים, לא צריך אפילו מעיל רוח. נהג המונית אמר שלא אדאג, בעוד עשר דקות נגיע. איך, יא טרונצ'ו? אנחנו זוחלים. האצטדיון אפילו לא נראה באופק ויש 80 אלף איש שעושים את דרכם בדיוק לשם באותם רגעים. על פי המחשבון שלי, בערך פי שישה ממה שפגשתי יום לפני כן ביפו.
וזה לא הכל. הבחור שנסע איתי עוד היה צריך לאסוף את הכרטיס שלו מאיזה ספרדי שהיינו אמורים לזהות רק מתמונה שנשלחה לסלולרי. אני הייתי צריך לקחת הזמנת עיתונאי מכובד ממשרדי המועדון. אפשר לשים גז, בבקשה? ואז הנהג חתך בניגוד למהלך התנועה והגיע למחסום משטרתי. תחבורה ציבורית נכנסת עד לשערי האצטדיון. הוריד אותנו מטר מהיעד ואפילו לא ביקש שנזדרז. שמונה וחצי דקות, על השעון.
רצתי לפי השילוט למשרדים של ברצלונה. שומר ביקש תעודה ופתח שער עם אינטרקום. 30 מטר על שביל מטופח, לצדיו סמלי המועדון, תמונות הכוכבים ודסק קבלה כמו בספא מפנק. שני גברים מעונבים ואישה בחליפה מחויטת קיבלו את פני. סניור, בבקשה, מעטפה. אתה אורח שלנו.
יום לפני זה, בבלומפילד, הגעתי לבוטקה ליד שער .4 אני פה, הבוטקה מעבר לגדר. נראה כמו תור של פלסטינים שמחכים לאשרות כניסה לישראל. רוני מאנה עמד לפני והמתין למעטפתו. לא מצאו. מאנה מבקש, מאנה מתקשר. התור מאחור התארך, איפה לעזאזל ההוא עם החליפה מברצלונה?
אבל תאמינו לי שקאמפ נואו, עם כל הקומפלימנטים, לא עולה בהרבה על בלומפילד. אצטדיון ענק, אבל עתיק. ערימות של בטון, טיח מתקלף, שולחנות פורמייקה במזנון ולידם צוות של אוהדים מבוגרים שמנתחים את הסיכויים על סנדוויץ' עם נקניק ובירה נטולת אלכוהול. הכי נטול סטייל שאתם יכולים לדמיין.
העיתונאים שם עולים לקומה האחרונה, רביעית בלי מעלית. באצטדיון שבו יש כמעט מאה אלף מקומות, קומה רביעית זה גבוה. אם נופלים מהמקום שבו ישבתי אתם בכלל לא מגיעים למחלקה האורתופדית, אלא ישר לידיו של יהודה משי-זהב. בבלומפילד גם יושבים במעלה האצטדיון, אבל בשליש הדרך. לא תאמינו, תנאי הראות ביפו עולים על אלה שמספק המועדון הטוב בעולם.
הקהל של הפועל ת"א מילא את המגרש שעה לפני תחילת המשחק. דגלים אדומים, כרזות. הייתה להם קבלת פנים חמה לארגן. אביחי ידין, מי שהיה עד לאחרונה שחקן נשמה בקבוצה, ערק לטובת החיפאים כשהוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.
הקהל החיפאי הגיע כדי לתת צ'אנס אחרון לקבוצה אחרי פתיחת עונה מזעזעת. תתפלאו פעם נוספת, אבל בבלומפילד האווירה הרבה יותר מחשמלת. הקהל של ברצלונה הוא של קונצרטים, מהזן הכי משעמם בתוכנייה של הפילהרמונית. חלק גדול ממנו הם תיירים יפנים, ישראלים בטיול בר מצווה או מקומיים שכבר שבעים מהצגות ומכדורגל יפה. גם מבצע אדיר של מסי מתקבל אצלם בחצי פיהוק.
אז אם הקהל של הפועל ת"א שר והקהל החיפני מחזיר קונטרה רועשת, בברצלונה 77,751 צופים שומרים על שקט בכיתה. הם זקוקים לקצב מהתוף ביציע הדרומי כדי שיעיר אותם לחצי דקה ואז הם חוזרים לתרדמת. לכן, אם מישהו חוזר מספרד ומספר על חוויה אדירה שהייתה לו ביציע, תבקשו ממנו לקבל את הקלטות ותעברו עליהן.
אבל השבוע היו שם סקוטים. לאוהדים הסקוטים, גם האוהדים הפנאטיים שלנו יתקשו לתת פייט. אולי עשרת אלפים איש בחולצות פסים ירוקות-לבנות, שעשו את הדרך הארוכה מגלזגו לספרד, עם ידיעה מוקדמת שכנראה זה ייגמר בהפסד. אבל להם זה אף פעם לא שינה. תנו להם פיינט של גינס, לשבת בכיכר ליד המזרקה עם הקילט (חצאית) ולהפליג בשירי עם עד לשריקת הפתיחה. את הסקוטים לא הפסקנו לשמוע, במיוחד אחרי שהבקיעו את השער הראשון.
זה היה בניגוד לכל מהלך הגיוני של המשחק. סלטיק, שבקושי עברה את קו מחצית המגרש, כבשה ראשונה. גיורגי סמאראס, הרכש היווני, באיזו נגיחה משונה, הקפיץ אלפים באוויר והוביל לניחוח קליל של הפתעה. אם תרצו, יש קשר ישיר בין סלטיק למכבי חיפה.
זה התחיל בשנות התשעים כשאייל ברקוביץ,' שהתחנך בכרמל, הפך אז לרכש היקר ביותר בתולדות המועדון הסקוטי, תקופה שבגלזגו היו מעדיפים בכיף לשכוח. היחסים נמשכים היום עם בירם כיאל, שגדל בחיפה והיום מככב באי הבריטי, ולפעמים שם על היד את סרט הקפטן. רק שהפעם המאמן ניל לנון בחר להשאיר אותו על הספסל משיקולים מקצועיים.
האם גם חיפה תפתיע בבלומפילד? איפה, מצבה רק הלך והתדרדר במהירות. ראובן עטר, שמונה הקיץ למאמן ונחשב עד לאחרונה כסמל יציב, מרסק לאט לאט את מעמדו.
הקבוצה משחקת רע, השחקנים כבר לא מאמינים בו. הפועל תל אביב טחנה את החיפאים באגרסיביות. במחצית התוצאה כבר סיפרה על 0:2 לטובתה. הקהל החיפאי נחר בבוז, הנה הלכה לה בוודאות עוד עונה.
סלטיק דווקא החזיקה מעמד. היא נלחמה בכל הכוח על היתרון המפתיע בעזרת בונקר לתפארת. מאחורי ישבה סוללת עיתונאים מ"אל מונדו דפורטיבו," עיתון הספורט המזוהה עם ברצלונה. הם היו צריכים למלא 14 עמודי מערכת לעיתון של מחר ברשמים מהאירוע.
בשום תרחיש לא היו מוכנים להפתעה. למזלם, אנדרס אינייסטה, גיבור מקומי, האיש שהביא לפני שנתיים את גביע העולם לספרד עם שער בגמר, כבש את שער השוויון ממש לפני ההפסקה. השדר מאחורינו הגיב ב"גווווול" ארוך. לכולם היה ברור שבמחצית השנייה תתפתח מגמת שחיטה.
ולמרות זאת סלטיק לא ויתרה. היא יודעת שהשנה אין לה תחרות בסקוטלנד. היריבה העיקרית מאז ומתמיד הייתה גלזגו ריינג'רס. אם היא נציגת הקהילה הקתולית עלי אדמות, ריינג'רס הם הפרוטסטנטים השנואים. מקללים אחד את השני ב"המלכה מתה" או "האפיפיור מת." השנה ריינג'רס ירדה לליגה הרביעית בגלל חוסר סדר תקציבי, ופינתה את המרוץ לאליפות כמעט בטוחה של סלטיק. אז אם יש אתגר - הוא נשאר באירופה.
לנון התחנן שהשוער יחזיק מעמד ופורסטר עצר לבד את מסי ואת סוללת הכוכבים. בשביל שתישמר התוצאה השבירה הוא הכניס את כיאל שלנו כמחליף בדקה ה.76- הנקודה היקרה כבר היתה באופק. על לחימה כזו קשה לדווח מהחזית בבלומפילד.
הפועל ת"א הכניסה את השער השלישי בקלות. חנן ממן, הבן של ברוך, מי שהיה כוכב גדול במכבי חיפה בשנות השמונים, משחק היום בהפועל. שער אלגנטי, קלאסי. כ"כ סמלי.
הקהל של חיפה החל לעזוב בכעס את האצטדיון עוד לפני שנשמעה השריקה האחרונה. מי שנשאר צעק "ביזיון." להפסיד 0:3 להפועל ת"א זה ערב שחור לפי כל תסריט. עכשיו ידברו על מעמדו הרעוע של עטר ועל הקפטן יניב קטן שכועס. ימים של רעידת אדמה.
גם בברצלונה עמד להסתיים המשחק. השופט הוסיף ארבע דקות. רגעים ספורים מסנסציה ואז התקפה ספרדית אחרונה בהחלט. כמו בסרטי הספורט על הסל בשנייה האחרונה היה שם ג'ורדי אלבה, מגן תוקף, שנעץ את הכדור בפנים. החלום של סלטיק התנפץ.
הקהל הספרדי שמח בסמליות במשך דקה ומיהר לביתו. ניצחון זה משהו של שגרה ומחר יש יום עבודה חדש, או לחלק מהם המתנה ארוכה לדמי האבטלה. חזרה למציאות.
בזמן הפינוי המהיר ביקש הכרוז מאוהדי סלטיק להישאר ביציע כדי למנוע חיכוכים מיותרים עם האוהדים הספרדים. בהתחלה היה שם שקט, זכר להפסד המרגיז, ואז נשמע ברמקולים שירם המיתולוגי של ג'רי והפייסמייקרס "לעולם לא תצעדי לבד," שבדרך כלל מזוהה עם אוהדי ליברפול, אבל כבר שנים מנוגן ביציעי סלטיק פארק שבגלזגו.
את תוגת המפלה החליפה במהירות התקווה, ואלפים הצטרפו לשיר וסיימו את הערב בנימה אופטימית של החזון, שבסך הכל אנחנו עוסקים בספורט ומה לעשות, הטובים בדרך כלל מנצחים.
ביציאה מבלומפילד, הבחנתי בזווית העין באוהדים של הפועל, שחיכו מחוץ לחדר ההלבשה לשחקנים כדי ללוות אותם אחר כבוד לרכבים המהודרים. כך ייעשה למי שהבקיע שלישייה.
בברצלונה יצאתי מהאצטדיון בסביבות אחת עשרה וחצי וניסיתי לתפוס מונית. לפתע נשמעה מהחנייה התת קרקעית נהימת מנוע אכזרית. "פרארי," זיהה השומר את רכבו של אחד הכוכבים. מיד אחר כך יצאה מרצדס שחורה, המהדורה חדשה. "צ'אבי," עדכן אחד האוהדים ורץ עם חבריו ללוות את הקפטן הכל יכול. כמו בישראל, סיכמתי. 22 משוגעים רצים אחרי כדור ואלפים נשארים מהופנטים.
לתדהמת הממונים עלי חזרתי מהניסוי בשלום, חוץ משריטה קטנה מעל העין. הם נאלצו לגנוז את ההספד שהכינו ולבטל את החלקה שהזמינו בקרית שאול. אני המשכתי והפתעתי עם הודעה שאין מסקנות חד משמעיות מהמסע. יש כמה נקודות שהייתי מעוניין לבדוק, הפעם באמצעות מכשור אלקטרוני. אז נגד מי בארסה בשבוע הבא?
נא להמתין לטעינת התגובות