הפעם באדום. החוויות האלה, מהצד הירוק ומהצד האדום, יוצרות יחד את ההילה שנמצאת מעל אצטדיון קרית אליעזר ומשמשות לי ולעוד הרבה אנשים חווית הילדות-נערות-בגרות. המקום הזה משמש במשך שנים כהיכל הקודש של הכדורגל החיפאי ובאזור חודש מאי, עם סיומה של העונה הנוכחית, יתקיים בו המשחק האחרון לעולמי עולמים.
שלא תבינו לא נכון, אצטדיון סמי עופר הוא חשוב מאין כמוהו ואמור לקדם בכמה דרגות את הכדורגל החיפאי בפרט והישראלי בכלל. אבל הוא הסטייק העסיסי במסעדת הגורמה, לעומת מנת הפלאפל שמייצג קרית אליעזר.
כיליד חיפה שגדל בשכונת קרית אליעזר, האצטדיון היה מן הסתם מרכז התרבות העיקרי. בין אם זה לנסות להתפלח ליציע, ואם לא הולך אז מחכים לדקה 60, כי בתקופה ההיא היה נהוג שבדקה הזאת פותחים את השערים. עד הרגע הכי קשה באצטדיון הזה, כשארונו של אבי רן הונח במרכז. רגע שמלבד העצב הגדול, נתן לנו הילדים להבין שכוכבי העל האלו, זאהי, קלינגר וכל השאר, שבכו שם ליד הארון, הם עשויים מאותו חומר שאנחנו, אלה שמטפסים על הגדרות, עשויים.
באצטדיון הזה ראיתי את ריאד, האוהד המיתולוגי של שנות ה-80, שר "או-לה-לה מכבי חיפה אלופה" ואז נופל מהיציע למעלה, מוכנס לאמבולנס ואחרי 30 מטר יוצא החוצה, מדדה ורץ חזרה אל תוך הקהל. בקריית אליעזר גם הבנתי בפעם הראשונה מה זה לבכות מהתרגשות.
זה היה אחרי השער של הולצמן נגד טורפדו, כשירון אוחנה, בן דוד שלי אוהד הפועל, קפץ עליי בצרחות כאילו מכבי ת"א ניצחה עכשיו את ציבונה בגמר. במתחם הזה הבנתי לראשונה שכנראה לא אגיע לאולימפיאדה.
נבחרת האתלטיקה של עירוני א' נהגה לערוך שם את האימונים, ואני, רק כדי שתהיה לי את ההזדמנות לדרוך על הדשא
אחרי שני אימונים, המאמן הבין שגם במקצוע של השמנים אני לא טוב וזרק אותי, אבל אני מה אכפת לי, דרכתי על הדשא והרבצתי עליו ריצה עם האצבע למעלה כמו רוזנטל. באצטדיון הזה ראיתי 11 אליפויות של מכבי חיפה ועוד אחת של הפועל.
ראיתי ממרומי יציע ג' המון זועם דורס ילד ומשאיר אותו פגוע מוח לכל ימי חייו, חוויתי אכזבות קשות, שהתגמדו לצד רגעי הטירוף שהיו שם. הנגיחה של קייסי בדקה 90 נגד הפועל ת"א, שלושת השערים של זיתוני וניסים במשחק אליפות של הפועל (חבר שלי, גיל פרידמן, הכריח אותי ללכת), השער של יוסי בניון על רן בן שמעון בדרבי, העשירייה על מכבי ת"א, אותו משחק ענק של הישאם זועבי שהוזכר למעלה, השער של עופר מזרחי במשחק אליפות של 89, ואפילו המשחק נגד בשיקטאש ששודר על מסך והפועל עשתה שם את הבלתי ייאמן, סיימה ב-1:1 ועלתה שלב, כל זה לעיניי 7,000 אוהדים שויתרו על החוויה להגיע להר הגעש אינונו, באיסטנבול.
קרית אליעזר כשכונה היא הבית שלי, והאצטדיון הזה הוא ללא ספק אחד הרהיטים הכי משמעותיים בבית הזה. לעבור ליד החומות האפורות, לשחק קט רגל בגלגיליות (מגרש הקט רגל שליד), כשאני עומד בשער וחבר שלי לכתה, חיים סילבס, מפציץ אותי ובכל פעם עושה חיקוי של דני דבורין על שחקן כזה או אחר שבועט, תלוי מי עובר ליד בדרך לאימון (פטריסיו סייג, פביאן גרינברג, פביאן לגמן וכאלה).
הזיכרונות היפים ביותר שיש לי, באים משם. בשנה וחצי האחרונות עליתי לעמדת שידור הרדיו באצטדיון ובכך השלמתי את כל המקומות בהם יכולתי לשבת במתחם הנהדר הזה (טוב נו, חוץ מהספסל של הקבוצה שלי).
בעוד תשעה חודשים יוולד לו האצטדיון החדש ותלך לעולמה אבן התרבות הכי משמעותית בהיסטוריה החיפאית. ביי ביי אצטדיון יקר וישן. להתראות נעורים, שלום אהבה. עוד עונה אחת וזה נגמר.
נא להמתין לטעינת התגובות