אבי רן לא שיחק באף קמפיין של הנבחרת. הוא לא שיחק משחק אחד רשמי באירופה. לא בנבחרת, לא בקבוצה. הוא קיבל את האפודה הלאומית לאחר הטורניר המחפיר של הנבחרת באוקיאניה בשנת,1985 לקח אותה באלגנטיות מאריה חביב הוותיק ומבוני גינצבורג המבטיח.
מאמן הנבחרת אז, יוסל'ה מירמוביץ,' היסס להניח את הכפפות על ידיו של רן, שרק בתחילת אותו עשור היה שוער שלישי במכבי חיפה. שוער הפועל פ"ת גיא לוי הועדף על פניו כשוער שני בנבחרת הנוער. רק שבהתבוננות לאחור קשה לזכור עוד שוער כזה במהלך 25 השנים שבאו אחרי מותו.
רן התנשא לגובה של 1.87 מטר. גמיש בצורה מופלאה, זריז, עבודת רגליים מהירה מאוד, מוטת ידיים מפחידה וכפות ידיים ענקיות. במונחים בני ימינו, ושימו לב לניואנס, הוא היה מזכיר לכם מאוד את וינסנט אניימה, רק במושגים גדולים יותר. ניר קלינגר אמר השבוע: "רק כדי להבין מה היה פה, הוא היה יותר זריז, יותר גבוה, ויותר מהיר מאניימה."
עונת הפריצה שלו היתה .1985/86 לא זו בלבד שקיבל את אפודת השוער הלאומית, וזכה ברוב קולות בתואר כדורגלן העונה, הוא הלהיב במדי חיפה במשחק שנערך במארס מול מנצ'סטר יונייטד. המנג'ר רון אטקינסון, שפינה בסיום אותה עונה את תפקידו לטובת אלכס פרגוסון, התלהב. אפילו התלהב מדי.
העונה הבאה היתה פחות טובה מבחינה מקומית, אבל מדהימה מבחינה בינלאומית. מאמן הנבחרת החדש, מיליינקו מיחיץ,' שם את כל מבטחו בבחור שנתן הצגות במספר משחקי הכנה, בפרט במשחק בשוייץ ובמשחק הראווה מול ליברפול, בו ניצחה הנבחרת .0:3
רן הדהים בשליטה אבסולוטית ברחבת ה.16- אפשר למנות על כף יד אחת שוערים ישראלים שבמהלך הדור שחלף מאז מותו היו יוצאים לקטוף בזינוק כדורים שטסו לרוחב המגרש, במרחק של 12 או 14 מהשער, בפרט כאשר עומד מולם חלוץ כמו איאן ראש. אבי רן עשה את זה.
חיים לוין היה אז מאמן השוערים במכבי חיפה. שוער עבר ענק, תרתי משמע, לא קונבנציונאלי. בתקופה ההיא הוא עבד עם רן מדי יום. "הוא גדל להיות שוער גדול, בסדר גודל של שוערים אגדיים בישראל. הוא היה הופך להיות שוער אגדי, אבל נקטע באמצע הדרך. היתה לו גמישות לא רגילה. ראיתי הרבה שוערים, אבל שוער גמיש כמוהו קשה למצוא. בחור אמיץ ומאוד אתלטי."
קיץ 1987 היה אמור להיות הקיץ האחרון שלו על הכרמל בדרך לאירופה. לכנרת הוא נסע מספר ימים לפני שהיה צריך לצאת לאנגליה, לשחק במדי נבחרת שאר העולם מול נבחרת אנגליה, משחק ראווה.
סוכנו הסמוי אז, פיני זהבי, רקח לו קריירה. העיתונות טיפלה בנושא. דובר על הצעה מאסקולי האיטלקית, לאס פאלמאס הספרדית, על כך שליברפול הציעה למכבי חיפה 300 אלף ליש"ט עבור כרטיסו, ועל כך שנפגש עם בוב פייזלי, המנג'ר האגדי, אבל יו"ר המחלקה, נועם רשף, אמר כי גם עבור 800 אלף דולר לא ישחרר אותו.
צביקה וייצנר, שפינה אז את כיסא יו"ר הקבוצה ליצחק אביעד, אמר השבוע שלא היתה שום הצעה, ושבלאו הכי "באותה תקופה לא היה חוק בוסמן. שחקן היה יכול לסיים חוזה והיה עדיין רכוש המועדון. הכל סיפורים, לא היה צורך להאריך לו חוזה."
ועדיין, העיתונות המקומית ידעה לספר כי חיפה מנסה לפתות את רן בחוזה לחמש שנים. רן היה מאוד לא שקט בקיץ הזה. ספיגת שלושה שערים, אחד בבעיטת מספרת של אלי דריקס בגמר הגביע מול מכבי ת"א, קבלת ההחלטות הלא טובה בדו-קרב הפנדלים, אבל בעיקר מלחמת ההתשה מול הנהלת חיפה, טלטלו אותו. ההזדמנות היתה מאוחרי הפינה.
קלינגר היה אז חברו הטוב ביותר. יחד עם שולי, אחיו הצעיר, הם היו חוד החנית של חבורת הכרמליסטים, שכללה גם שחקנים כמו רוני וליאור רוזנטל, עופר מזרחי וירון גבעול. קלינגר היה שותף לסוד העניינים ובמשך 25 השנים האחרונות לא הרבה לדבר על האירוע הטראומטי: "הוא עמד לצאת לחתום בקבוצה מספרד, מאיורקה, אבל מכבי חיפה לא נתנה לו ללכת. הודיעו לו שלא משחררים אותו.
"הוא היה מבואס בשבועיים האלה. זו היתה הצעה חד-משמעית ממאיורקה. סכומים לא עניינו אותו. זו היתה הצעה ממש, לבוא ולחתום. לא מבחנים. התשוקה שלו לצאת היתה מאוד חזקה, ובעיקר לשם. היו לנו המון שיחות, מצב הרוח שלו לא היה טוב."
סוכן העל פיני זהבי זוכר משהו אחר: "זו היתה טוטנהאם. הכיוון היה אנגליה כי הוא התאים לאנגליה. הרבה קבוצות רצו אותו והתעניינו בו, אבל טוטנהאם היתה הכי רצינית. סגרנו כבר עסקה, עד כדי כך. הוא היה פוטנציאל ענק, בחור שהיו לו את כל התכונות להיות שוער גדול. גובה, אישיות, שקט נפשי, הבנת משחק. היום זה היה מקבל ממדים אחרים, פי חמישה. מי שראה אותו התלהב. רון אטקינסון, חברים שלי מאנגליה. הוא היה יכול להגיע מאוד רחוק."
אבל מכבי חיפה לא רצתה לשחרר אותו.
"לחיפה היה תמיד את יענקל'ה שחר, שמאז שנכנס לכדורגל תמיד היה לו את אותו שיקול: לעזור לשחקנים צעירים להתקדם. יענקל'ה היה אצלי בבית כשהודיעו על האסון. זה היה שוק גדול, זו היתה בשבילו מכה קשה."
מאיורקה מהליגה הספרדית הבלתי מושגת אז וטוטנהאם (שאחרי עידן פט ג'נינגס) היו אז מעבר לסמבטיון שזרם אז בבלגיה, בקבוצות כמו ברוז,' מכלן וסטנדר ליאז.' פה היה מדובר בשוער, לא בשחקני טאץ.'
קלינגר: "הוא עוד לא מיצה עשירית מהפוטנציאל שהיה לו. הוא הלך והשתפר כל יום, כל שעה. גיל 24 לשוער זה כמו גיל 17 לשחקן. יכול היה להתפתח ממנו מישהו שבגיל 28 ו30- היה מגיע הכי רחוק ככדורגלן ישראלי. אין ספק שאבי בקמפיין נבחרת, בגיל ,27-26 היה מושך אחריו, היה הופך לשוער מפלצתי ומשחק ברמות הכי גבוהות באירופה.
"האסון הספורטיבי היה פה נוראי. הניצנים של הגדולה שלו התחילו. אי אפשר לדמיין אפילו לאן זה היה מתפתח. היה פה משהו לא נורמלי. מי שלא מכיר לא יודע לאן זה היה מתפתח. מי שראה אותו, והכיר אותו, יודע שהיה צריך להיות פה משהו שלא היה. ספורטיבית, ואני לא מדבר על משפחה וחברים, זה אסון לאומי."
בשבעה משך את עין העיתונות ילד בן 14 מרמה"ש, יניב שחף, שהגיע מדי יום לבית המשפחה, ישב בביישנות על גרם המדרגות, עד שאחד השחקנים קרא לו פנימה. השבוע מצאנו את שחף, ,39 היום אב לשניים, תושב מושב בשרון. במרחק של דור, בו הפכה מכבי חיפה לקבוצה הפופולרית בישראל, מעריץ צעיר שמאבד את אלילו נתפס אחרת.
שחף השבוע: "זה סיפור שנגע לא רק בקונצנזוס אלא גם בילדים קטנים. הוא היה אליל נוער שלהם. הוא היה יכול לעשות בנבחרת יותר טוב משוערים אחרים. היה יכול היה להגיע לרמות הגבוהות ביותר ולא רק במדים של חיפה.
קיץ 1987 זכור לי כנקודה משמעותית בחיי. אתה לומד על מוות בגיל צעיר. קיץ של בגרות מסוימת. אבי רן נהרג על המקפצה לפני שעשה את הזינוק. בשוק ההון קוראים לזה פיבוט. הוא היה על הפיבוט."
נא להמתין לטעינת התגובות