עד היום מהדהד הכישלון של משה סיני בהפועל ת"א, אבי נמני במכבי ת"א. גם אלי אוחנה לא ממש הלהיב כמאמן בית"ר ירושלים ואפילו מוטל'ה שפיגלר האגדי לא המריא עם מכבי נתניה זמן רב. נשיא מכבי חיפה, יעקב, הדגיש שהקבוצה עקבה אחרי ראובן עטר המאמן כשעבד בקבוצות אחרות ובעיקר במכבי נתניה והוא הוכיח את עצמו.
השאלה אם עטר מסוגל להביא את הסחורה למועדון גדול אותו הנהיג כשחקן. תופעת הכוכבים הגדולים באמת, שחוזרים למועדונים שלהם ומצליחים, די נדירה. היום יש גל של מאמנים שבקושי בעטו בכדור על המגרש ומספיק אם נזכיר תופעות כמו ז'וזה מוריניו, אנדרה וילאש-בואש ואחרים.
אפילו אברהם גרנט היה רק שחקן נוער ואף פעם לא שיחק ממש בבוגרים. כדי להתחיל ברגל ימין עם המאסטרו המתולתל, דלינו לכם את אלה שהצליח גם להיות שחקנים ענקיים וגם להצליח במשרת האימון בקבוצתם.
לפני שהמציאו את פפ גווארדיולה, היה יוהאן קרויף המאמן הכי מצליח בתולדות ברצלונה, אחרי שכיכב בשורותיה בשנות השבעים. הוא שותף למשחק המפורסםבו ניצחה בארסה את ריאל מדריד 0:5. הגדולה של קרויף לא היתה רק בכדורגל המדהים שהציג אלא בנאמנות שלו לקבוצה ולקטאלוניה.
הוא הצהיר עם בואו מאייאקס אמסטרדם ב-1974 שלא ישחק לעולם בריאל מדריד וקרא לבנו יורדי, שם קטאלוני מובהק. האוהדים התאהבו בהולנדי, שעל שמו התפרסם הסרט בשם "חולצה מספר 14". עורך מדור הספורט של מעריב בעבר, ישראל רוזנבלט, כתב על קרויף בספרו "גדולי הכדורגלנים בעולם", שהוא היה זה שארגן את המתרחש בשדה, בעט, כדרר, הנהיג, הגן, התקיף ועשה כל דבר אחר במהירות מחשבה כברק. "כתבו על קרויף שהוא משחק כדורגל כמו שחמט, אבל בקצב של מכונית מירוץ", מציין רוזנבלט.
כשהגיע לברצלונה היא היתה קבוצת תחתית, אבל כשנרכש באוגוסט 1973 מאייאקס, בסכום מדהים
אחרי ארבע שנים בבארסה, עזב ב-1978, אבל הקטאלונים לא שכחו אותו. קרויף מונה למאמן הקבוצה ב-1988 והקים את הקבוצה הכי טובה שהיתה לבארסה, עד השנים האחרונות. מי לא זוכר את פפ גווארדיולה ככדורגלן אצל קרויף, רומאריו, חריסטו סטויצ'קוב, רונאלד קומאן, מיכאל לאודרופ ושמות נוספים, שלא רק היו כדורגלנים גדולים, אלא חלקם הפך למאמני ענק.
עם קרויף זכתה ברצלונה ב-11 תארים, לעומת 13 בהם זכה פפ גווארדיולה. הגדולה של קרויף היתה בעצם הקניית הסטייל של הטיקי טאקה (נגיעות בכדור), שנהוג עד היום בקבוצה והפך לאב הרוחני של המועדון מאז. הוא זכה איתה לראשונה בגביע האלופות ב-1992 וגם גביע המחזיקות ב-1996.
הוא אולי לא היה הכוכב הכי גדול שרגליו דרכו בדלה אלפי של יובנטוס, אבל עדיין קונטה שיחק 12 שנה אצל הגברת הזקנה (295 משחקים ו-29 שערים מ-2004-1992), שימש בה כקפטן וזכה איתה בכל התארים האפשריים, כולל חמש זכיות בסקודטו (אליפות איטליה), ליגת האלופות, גביע אופ"א, גביע ביניבשתי, גביע סופר אירופי, גביע איטלקי ו-4 סופר קאפ איטלקי.
הניסיון של קונטה בליגה העליונה הסתכם בחצי שנה מאכזבת באטאלנטה, אבל הסגנון ההתקפי שהנהיג בבארי וסיינה, אותן אימן בליגה השנייה והעלה לסרייה A, צד את העין של נשיא יובה, אנדראה אניילי, שעשה צעד ענק להחזרת הקבוצה לצמרת.
יובה עוד לא נוצחה השנה בליגה. המנג'ר המקצועי של יובה, ג'וזפה מארוטה, הסביר למה יובה בחרה בקונטה: "הוא מאמן עם הפרופיל שרצינו. הוא מבין את משמעות הסמל של יובה. הוא יודע לעבוד עם חבורת שחקנים על הצד הפסיכולוגי והמנטאלי. הוא יודע להכניס בהם מוטיבציה".
קונטה זנח את הסגנון ההגנתי של יובה משנים קודמות והלהיב את השחקנים והאוהדים בכדורגל התקפי והתוסס. "אימנתי את קבוצת ארצו, בליגה השנייה, והיינו במצב נואש. נזקקנו לנצח כמה שיותר משחקים כדי להישאר בליגה. הכנסתי מנטאליות חדשה לקבוצה וניצחנו 8 מ-12 משחקים ונשארנו בליגה ומאז שיחקתי כדורגל התקפי", הוא מסביר.
הגישה החדשה היוותה רענון מהמאמנים הקודמים של יובה, צ'ירו פרארה, אלברטו זקרוני ולואיג'י דלנרי, שלא שמו דגש על ההתקפה. קשר הקבוצה, אנדראה פירלו, אמר: "אני ממש מופתע מהיכולת של קונטה והידע שלו. הוא פשוט מאמן מעולה".
מירקו ווצ'יניץ', שהגיע העונה מרומא אחרי שיובה שילמה עליו 15 מיליון יורו, הסביר: "אחרי שני אימונים, קונטה הלהיב אותי כל כך עד שחשבתי לעצמי 'שזה רק ימשיך ככה עד סוף העונה'". זה המשיך. יובה בעמדת זינוק לזכיה באליפות.
גם התקשורת לא האמינה וקונטה עקץ אותם העונה כשאמר: "באוגוסט אמרו שאנחנו קטסטרופה, שלא החתמנו שחקני צמרת ושלמאמן יש טקטיקות משונות. אז עכשיו מה דעתכם שאני קוסם. היריבות שלנו לא ציפו שנהיה כל כך טובים וגם עכשיו כשהם למדו אותנו הצלחנו להסתדר".
הוא נחשב לאחד השחקנים הכי גדולים של ליברפול בכל הזמנים. קינג קני די הסקוטי, זכה בארבע תארי אליפות עם סלטיק ונרכש על ידי בוב פייזלי, המנג'ר האגדי של ליברפול, בסכום שיא בריטי: 440 אלף ליש"ט ב-1978, כמחליפו של קווין קיגאן שעבר להמבורג.
דלגליש וליברפול הפכו במהירות לצמד בלתי נפרד. הוא הפך לאגדה באנפילד וזכה עם ליברפול בחמש אליפויות, שלושה גביעי אירופה לאלופות כשחקן, בהן אליפות עם אבי כהן ז"ל. דלגליש היה אולי השחקן הראשון שהפך למנג'ר-שחקן מצליח, כאשר קיבל את אימון הקבוצה בעונת 1985/6 ובאותה עונה זכה עם הקבוצה בדאבל.
הוא קיבל את הקבוצה ברגע רגיש מאוד, אחרי שהמנג'ר ג'ו פייגן התפטר לאחר אסון הייזל בו נהרגו 39 אוהדים. הוא זכה כמנג'ר בעוד שתי אליפויות, אבל פרש אחרי אסון הילסברו ב-1989, בו נהרגו 93 אוהדי ליברפול במשחק באצטדיון של שפילד בגביע האנגלי מול נוטינגהאם.
דלגליש טען אחר כך שלא היה יכול להמשיך נפשית בתפקיד, לאחר שמשפחות שלמות איבדו את יקיריהן באסון. קני המשיך לאחר מכן כמנג'ר בלקבורן וניוקאסל וכשפרש מכדורגל שיחק גולף. רפא בניטס,שזכה עם ליברפול בצ'מפיונס ליג,החזיר אותו להיות אחראי על האקדמיה בליברפול ולאחר שרוי הודג'סון פוטר בשנה שעברה, החליטו הבעלים החדשים של הקבוצה מארה"ב להחזיר את האגדה הביתה.
הקדנציה השנייה של דלגליש בקבוצה בעייתית. בעונה שעברה ליברפול סיימה במקום השישי ולא העפילה אפילו לליגה האירופית. העונה סבלה מאחת השנים הגרועות בתולדותיה, אבל גם הצליחה לזכות בגביע הליגה ולעלות לגמר הגביע האנגלי.
דלגליש עדיין מועמד להמשיך לעונה שלישית במועדון, אבל הבעלים לא יסבלו עוד שנה בלי לרוץ לאליפות ובלי כרטיס לליגת האלופות. ראובן עטר צריך אולי ללמוד ממנו יותר מכל דבר אחר. קני הגיע לקבוצה בפעם השנייה בדרגה של אלוהים, אבל ככל שהזמן נקף החלו לצוץ שאלות בדבר הרכש שביצע.
הוא קנה שחקנים שרק אחד מהם, לואיס סוארס, הצדיק את עצמו. אנדי קרול, שנשלף מניוקאסל ביום ההעברות האחרון של ינואר בשנה שעברה ב-35 מיליון ליש"ט, נראה כמנו הפלופ הכי גדול עד היום וגם שחקנים אנגלים בינוניים כמו ג'ורדן הנדרסון, וסטיוארט דאונינג, חלשים מאוד.
רכש של 115 מיליון ליש"ט הניב רק מקום שמיני בליגה. יש עדיין אוהדים שמשוגעים על קני וזוכרים את מה שעשה למועדון, אבל הם כבר פחות מתלהבים וקולם פחות נשמע. יחד עם זאת באחד הסקרים האחרונים שהיו בליברפול, נבחר דלגליש לשחקן הכי טוב בכל הזמנים ואחריו סטיבן ג'רארד.
קאפלו נחשב עד היום לאחד המאמנים הכי גדולים בעולם, אבל מי שמכיר את הכדורגל בשנים מוקדמות יותר, הספיק להכיר אותו גם ככדורגלן גדול שכיכב בקבוצות כמו רומא, יובנטוס ומילאן. אביו נלחם בשורות הצבא האיטלקי במלחמת העולם השנייה.
כאשר חזר הביתה לעיירה פייריס, שלח את בנו לשחק כדורגל בקבוצה המקומית וקאפלו נשבה בקסמיו של הכדורגל הבריטי, כששיחק כנער נגד קבוצה בריטית שהורכבה משחקנים של ארסנל בעבר. אביו חינך אותו במשטר צבאי וזרק אותו מצוקים בגובה רב, כדי שילמד לשחות ולהתחשל. את האופי הזה לקח איתו קאפלו לאורך כל הדרך. קאפלו היה כדורגלן סופר טכני עם ראיית משחק מעולה ונחשב לגנרל במגרש.
הוא מעיד על עצמו שהיה מתעייף מהר ולא אהב לרוץ במיוחד, אבל כל מסירה שלו היתה פגז. בגיל 14 כבר הלך שמו לפניו והוא הצטרף לקבוצה בשם ספאל מהעיר פררה. הוא שיחק בה יחד עם מאמן לאציו כיום, אדי רז'ה, שהפך לחבר הכי טוב שלו. מכאן נסללה הדרך לעבור לרומא, שרכשה אותו בקיץ 1967 בסכום של מאה אלף ליש"ט.
אחרי 62 משחקים ברומא, 11 בגביע, עבר בקיץ 1970 ליובנטוס, אבל התלונן שהוא לא מסוגל להתאקלם בעיר טורינו, שנחשבה למקום די אפור. מילאן גאלה אותו מייסוריו ב-1976 ורכשה אותו מיובה ועם הרוסונרי הוא זכה בגיל 33 באליפות ב-1978/79, שהיתה הרביעית בקריירה שלו כשחקן, למרות ששותף רק בשמונה משחקים בגלל פציעות.
מאמנו היה השבדי האגדי נילס לידהולם. "למדתי ממנו המון", אמר קאפלו אחר כך, "אפילו הצלחתי לשפר את המשחק הטכני שלי". ב-1980 החליט לתלות את נעליו והפך לעשור למאמן הנוער של הקבוצה. לידהולם כתב פעם בספר זיכרונות שלו: "עשיתי טעות ואמרתי לקאפלו יום אחד שהוא יהיה מאמן טוב, אבל טעיתי. הוא הפך להיות המאמן הכי טוב".
בנוער של מילאן עבר קאפלו את כל הגילאים האפשריים, עד שהגיע לאמן את המילואים שלה. פאולו מאלדיני הודה לימים שקאפלו היה המורה הראשון שלו בנוער. "הוא לימד אותי המון. איך להשתפר מבחינה טכנית, איך להבין את המשחק. ידעתי כבר אז שהוא יהיה מאמן ענק". ואכן קאפלו הפך לכזה.
ב-1991 הוא קיבל את אימון הקבוצה מהבעלים, סילביו ברלוסקוני, אחרי שאריגו סאקי עזב. זה קרה דווקא כשקאפלו כבר היה מחוץ לקבוצה והחליט להמיר את הכדורגל בקריירה של איש עסקים. מילאן בעידן קאפלו הייתה קבוצת בלתי ניתנת לעצירה. המילאנזים זכו בארבע אליפויות בחמש שנים, במהלכן אף הגיעו לרצף של כעונה וחצי ללא הפסד. מילאן זכתה שלוש פעמים בסופר קאפ האיטלקי, פעם אחת בסופר קאפ האירופי ופעם אחת, ב-1994 בליגת האלופות, לאחר ניצחון בלתי נשכח 0:4 על ברצלונה בגמר.
אגב, לפני שקאפלו הפך למאמן של מילאן, הוא לא היסס ללמוד מאחרים. בין היתר ביקר אצל גוראן סוון אריקסון, אז מאמן בנפיקה, אצל פראנסיסקו מאטורנה, מאמנה הענק של קולומביה ב-1990 ואצל ליאו בינהאקר, שאימן את ריאל מדריד.
אולי במכבי חיפה יחשבו על כך ויישלחו את ראובן עטר להשתלמות. נכון שהוא היה שחקן ענק, אבל הדוגמאות המועטות שהבאנו כאן מראות שבעצם רוב השחקנים הגדולים כמעט שלא הצליחו להפוך למאמנים גדולים בקבוצות האם.
נא להמתין לטעינת התגובות
