,21.00 יום ראשון. 160 הקילומטרים בין ת"א לקרית-שמונה נגמעים במהירות, והנה אנחנו במרכזה
קניון לב הצפון, אובסיישן מותגים, מרכז היופי - פדיקור מניקור ובניית ציפורניים, שווארמה "פרדס חנה" ואפילו מלון הצפון שעובד טוב רק בזמן מלחמות וקטיושות. כשיש אליפות, הוא בעלטה מוחלטת, נטוש. ברוכים הבאים לגיהנום.
אחרי עשרות תיאומים מראש, מחכים לנו מחוץ לקניון 8 סנטר, על הכביש הריק, ארבעה חבר'ה. הם נראים בדרך למיטה עם מצנפות שינה, אבל בכל זאת השאירו עבורנו פתוחה את החנות שמדפיסה חולצות אליפות. רק באיומים בנשק אפשר לחלץ מהם חיוכים, ומתחת למכבש יוצא טריקו לבן עם כיתוב קטן, כמעט מבויש, "קרית-שמונה אלופה," אבל לוגו ענק של איתוראן.
החולצות עוד לא רשמיות או רלוונטיות, אבל הנרטיב המקומי נאמן למותג יותר מהנאמנות ל"אלקטרה" במכבי ת"א. בעוד שבכדורסל אפשר לשמוע רק את שמעון מזרחי נאחז במותג המסחרי, פה ילדים בני 8 לא יכולים כבר לנתק בין מועדון הכדורגל למכשור שמתמחה בחיפוש מכוניות אבודות. איזי שירצקי חזק כאן יותר מקים ג'ונג איל בצפוןקוריאה. האח הגדול, קטן לעומתו. הוא ראש העיר הבלתי מוכתר, המוציא והמביא, שאמור להביא אליפות בלתי נתפשת.
02
כשבת"א ,19.00 השעה בקרית-שמונה דקה ל.23.00- קריאות של תנים מעבר להרי נפתלי, ואותם ארבעה חבר'ה שפגשתי בקניון שלוש שעות קודם, נמצאים איתי עכשיו ליד הבר-מסעדה של אלעד מלכה, ראש חוג האוהדים. הגרעין הקשה מורכב מניקיטה טמפאייב (15) ילד חמוד מפנימיית נהלל, שדפק נפקדות מוקדמת לרגל המאורעות.
בנהלל יקבלו בהבנה את היעדרותו, והוא מגובה גם באחד בשם עידן טל וברוי אבו כרם, נער ממשפחת צד"לניקים מהכפר הלבנוני קליה, שעברה לגור כאן לפני עשור אחרי נסיגת צה"ל מלבנון.
ניקיטה נתן לנו לבדוק את הכוח שלו אצל השחקנים, לחץ על ספר הטלפונים בסלולרי ושאל אותי מי מהם אני רוצה שיגיע אלינו תוך חמש דקות.
גבאי הגיע תוך שבע דקות. בחנייה של הפאב שלו, האוהד הבכיר מלכה מקבל קהל. מגיע אפילו דויד סולארי המשובח שלא מתפתה לצאת מהרכב אבל פוצח בלחיצות ידיים לכמה עולים לרגל. מלכה לא מבין את הלעג הכללי לאוהדים שלו: "מה רוצים, שנקנה קהל בחו"ל? יחסית לגודל האוכלוסיה כאן, הקהל הוא הכי גדול בארץ. 5,000 צופים על 24 אלף תושבים זה 20 אחוז. זה כמו שיבואו 80 אלף צופים לדרבי תל-אביבי."
03
יום המשחק, 09.00 בבוקר. אי אפשר לשכוח מי זו קרית-שמונה ומאיפה היא באה. נוסעים ברחוב יהודה הלוי, ועוצרים בבלוק מספר .15 בפסח 1974 חדרה חוליית מחבלים שהסתננה מהגבול, כשהיעד שלה הוא בית הספר היסודי ע"ש יאנוש קורצ'אק, מול אותו בלוק.
לצערם של המחבלים, בגלל החג, היתה חצר בית הספר נטושה, ותוכניתם להרוג תלמידים רכים השתבשה לרגע, אבל הם המשיכו לעבר בניין המגורים שממול.
זה נגמר ב18- הרוגים מבין דיירי הבית באחת הטראומות הגדולות שלא הרפו מהעיר. בכניסה מתחת למספר הרחוב, יש שלט "בית המורים." הטראומה היתה כה קשה שהבניין התקשה להתאכלס מחדש בדיירים, ולכן הוכנסו לשם מורות מהסמינר.
04
בקיבוץ דפנה, שמונה ק"מ מהעיר, פגשנו שתי אגדות עבר. השוער האגדי אריה פלוסמן ואיציק קנר, חלוץ סופה. הראשון כבר בן ,61 השני ,65 אבל שניהם עדיין אריות. היו ימים שבהרכב שיחקו שני אלה, כולל האח צביקה קנר מגן ימני, זמי גליק מכפר גלעדי, גבעוני מדן, ארנון פלד מחוליות, זלמן דגן וזיו גורדון מכפר בלום ופולק מיראון.
קנר עובד היום באגף התיירות בקיבוץ וגם מאמן נערים א' של קרית-שמונה ומנהל מקצועי עד נערים ב.' קבוצת הנערים שלו ראשונה במחוז מרכז ביתרון 14 נקודות על השנייה, והפרש שערים .13-113
הוא גם חושף את רגלו ומראה לי צלקת מפוארת מפעם: "על זה אחראי אהרון ויזן מיהוד." פלוסמן, נער שעשועים שהיה תמיד שייגעץ וניהל בזמנו את הבריכה והקייאקים בכפר בלום, עושה היום בעיקר חיים. הוא נולד בקיבוץ ובגיל 16 עמד כבר בשער הפועל דן מליגה ג.' לצבא הלך לסיירת שקד (סא"ל במילואים,( וכשחזר בגיל 22 היה שוער שני של יחיאל המאירי בכפר-בלום מליגה א.'
המשחק הראשון שלו בהרכב, אחרי מלחמת יום כיפור, היה נגד טבריה. כפר בלום היתה אחרונה, טבריה ראשונה, ופלוסמן נתן הצגה. למחרת הכותרת בעיתון היתה "פלוס (מן) שתי נקודות15 ." שנה עמד בשער הקריה, ונתניה של שפיגלר התחננה לקבל אותו תמורת הילד יעקב בלדב.
אבל ברדה ממועצת הפועלים פה אמר שעל גופתו המתה, ופלוסמן עזב רק כשאריה חביב פרש משער יהוד והתפנה שם מקום. הוא היה פרובוקטור לא קטן, והמאמן שלהם, אורי ויינברג, שמת לאחרונה, היה מחלק לפני המשחק סוכריות לילדים, כדי שיקללו את השוער שלהם. קללות עשו לו רק טוב.
פלוסמן המשיך להיות מענטש מחוץ למגרש, ומספר שצבי שריר וכל השופטים האשכנזים דיברו איתו יידיש ושאלו אותו איך זה שבחור כמוהו, קצין גדול בסיירת, מתנהג כמו פושטק במגרש. קנר מסתכל על פלוסמן ואומר: "היה לו פיצול אישיות. יום אחד הוא נתן סטירה למגן שלו, סימון אזולאי. בסוף המשחק כל המשפחה של סימון חיכתה לו בכניסה כדי לסגור איתו חשבון."
הם זוכרים הדחות ברבע גמר הגביע מול מכבי ת"א של בני טבק ודריקס, ועונה שפלוסמן עצר 12 פנדלים. קנר זוכר איך אמציה לבקוביץ' שאימן אותם היה מגיע בטיסה ממחניים, ואפילו ויקטור לוי מבית"ר עשה פה עוד קודם קריירה. שומרי שבת הלכו מהעיר למגרש בכפר בלום, ואז הגיעו 3,000 איש בקלות. כמעט בכל הקיבוצים היו קבוצות ששיחקו בליגות הנמוכות והיה טירוף.
בגיל 17 עוד לא היה לפלוסמן רישיון, ואת שמונת הקילומטרים למגרש בק"ש, עשה על טרקטור שהיה סוחב במוסך, דרך השדות. על עלייה לליגה א' קיבלו טלוויזיה צבעונית של סבבא, או מקרר: "היינו פראיירים של העולם. את הכסף הטוב עשו חנניה פחימה ופרנקו. אנחנו אהבנו את המשחק ושיחקנו בלי חוזים ונעליים, רק נשמה, לא כמו אלה היום עם הג'ל והאפטרשייב שעומדים מול המראה."
פלוסמן שמבין גם את הרצון של רב"ש ללכת, התנתק מהכל, ואפילו לא יראה בטלוויזיה. לקנר ובת זוגו יש יומולדת משותף, והם יצפו במשחק מצימר. "הם לא ינצחו," הוא מפטיר.
05
לקרית-שמונה יש 16 הפרש, והיא טובה בשתי דרגות מהפועל, מכבי וחיפה, אבל אסור לדבר פה על אליפות עד שיהיה אפשר לחבק את הרגע. איפוק משונה ופחד נוראי מעין הרע. חנניה פחימה שיחק פה מגיל 14 עד ,38 וגם בגיל 63 הוא עדיין מלך השערים של כל הזמנים: ,115" אבל לדעתי עברתי את ה.150- מלא שערים נעלמו לי בדרך."
הוא היה בנבחרת הנוער עם שולם שוורץ, שרגא טופולנסקי וישראל פוגל, כשעוד היה שוער. על סף אליפות היסטורית, הוא זוכר דווקא שער שלו בדקה 90 מול קרית-אתא שהבטיח עלייה מליגה ב' ל-א,' כשאופנועים ליוו את האוטובוס כל הדרך הביתה. "עכשיו הכל השתנה. התקשורת מביאה הכל אליך הביתה. חבל לי על איזי ורן שככה הם גומרים. רן טעה שלא נשאר. היתה להם הזדמנות להפוך את המקום הזה לאימפריה לשנים."
חמש שעות לפני המשחק הכי חשוב בהיסטוריה של המקום הזה, שקט יחסי אופף את הכל. זה סיפור עצום בכל קנה מידה עולמי, שהתקשורת הישראלית ברובה לא יודעת איך להכיל אותו. אלקמאר, עיר דייגים הולנדית, השיגה לא מזמן אליפות כזאת והקדימה ענקיות כמו פ.ס.וו ואייאקס.
באנגליה או איטליה אני לא מצליח למצוא סיפור כזה. אם זה היה קורה, שלושה ימים ושלושה לילות רשת SKY או RAI היו משדרות בכל רגע מהאוויר הזה שהעיר נושמת עכשיו. ממש בקרוב, אמור נס להתרחש בעיר הכי דחויה בארץ, ואני דווקא ממש ממש מתרגש עבורה, עבורנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
