
קרוב לזיעה של כוכבים מקומיים כמו הר-מלך, יאטו, יוסי וידר, מנדל'ה ו"אנגליזי" שכונה כך כי היה לגמרי בלונדיני והזכיר למישהו חייל של המנדט. והיה מוסי ליטבק. וכולם נראו לידו כילדים שמבקשים לרצות את אבא, לשחק טוב בשביל מוסי.
למוסי ליטבק היתה סמכות שקטה, מכובדת, נובעת מקומתו הזקופה, מהבעת פניו החמורה בדרך כלל. לא זוכר אימון בו צעק על שחקן או שהרחיק מישהו. בסוף האימון היה אבא מבקש ממני לחכות בצד, מודד את צעדיו וניגש לליטבק ללחוץ לו יד. לא היה גאה ממני. אבא וליטבק, תארו לעצמכם.
למחרת לא היה אדם בשעריים שכונתנו שלא שמע ממני. היינו מחכים בשקיקה לצלצול בביה"ס כדי לצאת לרחובות החול, לבעוט בכדור גומי מפונצ'ר. "אתה ה'מוסי' של הכתה," היתה המחמאה הכי גדולה שמישהו יכל לקבל.
בשבתות היה מוסי ליטבק מוביל את ילדיו למה שעוד לא נקרא אז "משחק השבת." ליגת על לא היתה אפילו בברנבאו, הליגה הלאומית בקושי התחילה לנשום. לרחובות היו מגיעים אז כל השמות הגדולים: גלזר, מרימוביץ,' בנדורי, חודורוב, ויסוקר (יעקב), סטלמך, נהרי, אלמני, אלי פוקס. לפני המלחמה על החול, כולם היו עוצרים אצל ליטבק. לוחצים יד לשגריר הדגול של הכדורגל הרחובותי.
עונה אחת עשה ליטבק במכבי ת"א ושש פעמים לבש את מדי הנבחרת, אבל היה בו משהו חשוב יותר מכדורגל. בימים האלה של חוליגניזם אדום אתה מתגעגע להוגנות שלו, לכבוד שבו נהג בקהל, בשחקנים וכמובן גם בשופטים. ונא לזכור שבימים ההם כמעט כל משחק הסתיים במכות לשופט.

לאחר שעשה כמעט את כל שנותיו במכבי רחובות, חצה את הקווים ועבר לאמן את הפועל רחובות. לא תצליחו להבין את עומק הזעזוע שזה עשה בין שעריים למסעדה של חבקין ליד התחנה המרכזית הישנה.
אלה היו ימי הפיפטיפיפטי, כשמרכזי מכבי והפועל מקפידים על ייצוג שווה בהתאחדות. מאזן האימה ביטא מציאות פוליטית לא פשוטה. יריבות אידיאולוגית בין מפא"י הפועלית עם המטה בבית ברל, לבין הציונים הכלליים של הפרדסנים עם המטה בבית האיכר. הסמיכות בין ספורט לפוליטיקה סכסכה לפעמים את הנשמה, כמו את זאת של אבא שלי. הוא צעד בהפגנות 1 במאי כדי להיות בסדר עם מקום העבודה. אך בטריבונה היה מכביסט בדם. וגם אבא מאוד לא אהב את העריקה של מוסי להפועל.
אני זוכר משחק של בית"ר ירושלים נגד הפועל רחובות כשליטבק על הקווים. ישבתי בין אוהדי בית"ר שהגיעו בהמונים. הספסלים במגרש 'הפועל' ליד מרמורק נגעו בגדר, שכמעט עשתה מסאז' לגבו של המאמן. הירושלמים לא עזבו את ליטבק לרגע. לאורך כל המשחק הרעיפו עליו שאגות: "מכרת את נפשך לדגל האדום," "בוגד," "חומת ירושלים לא תיפול שנית."
אחר כך עזבתי את רחובות, אבל בכל פעם שהייתי עולה לבית הורי ברחוב בנימין, הייתי מפנה את הראש אחורה. אל המגרש של מוסי שמזמן לא היה קיים. פעם אחת ראיתי את יאטו הולך בהרצל ועקבתי אחריו. אולי יוביל אותי מחדש אל העבר ההוא במגרש החול.
מוסי ליטבק היה בן 86 במותו. בזמן האחרון היה מרותק לכסא גלגלים. כשעוד נעזר במקל נערך בבית יד לבנים ברחובות ערב הוקרה לכבודו. בסרט מאז אני רואה אותו נכנס לאט לאט. מתחבק עם יצחק שניאור שנפטר לפני כחצי שנה, בגילו של ליטבק בדיוק. אחר כך עלו אליו לרגל חניכיו מאז.
מנדל'ה ויחזקאל הר-מלך שהיה ראש העיר רחובות. פתאום חזרו לחיים רסיסים של קבוצת ילדותי. עוד מישהו ניגש אליו ושאל: "אתה זוכר אותי."? ליטבק חייך אליו חיוך טוב והשיב: "מה זוכר? אני זוכר את הגול ששמת למכבי חיפה. ניצחנו ."1:2
נוח בשלום מוסי. שחקן וג'נטלמן, ספורטאי ואיש אציל. את היפים שבזיכרונות הילדות אני חייב לך.
עם סיומו של משחק הכדורגל הרשמי של ישראל, 6:0 מול יוגוסלביה בבלגרד, בו הופיע ליטבק כחלוץ, הכריז הליצן של הנבחרת, שייע גלזר: "מוסיק היה המצטיין בשורות הנבחרת." נוכח גבות שהורמו למשמע הדברים, נאות שייע להסביר: "מה אתם רוצים? הוא פתח שבע פעמים את המשחק - פעם אחת במחצית, ושש פעמים אחרי הגולים." [צבי בר-שירה]