זה לא וידוי להתפאר בו, אבל שלשום, רגע אחרי שיצאתי מבלומפילד, הרביצו לי רק כי אני אוהד מכבי. אף אחד לא סימן אותי מראש, לא עשיתי פרובוקציות, בסך הכל לבשתי חולצה צהובה והלכתי לאוטו, שחנה כרגיל ליד רחוב יהודה הימית ביפו. מטר מבניין גל"צ, שניים מאבו חסן. ככה סתם, כי הייתי שם, כי אפשר, כי ניצחנו בדרבי והשופט היה גרוע.
אין לי מזכרות משמעותיות להציג מהאירוע, ולמען הגילוי הנאות אציין שהיו גרועים וקשים ממנו במגרשים בארץ, אולי אפילו בשולי אותו דרבי ממש. אני בטוח שאני לא הראשון ולא האחרון שעבר חוויה כזו. לא יצאתי מהתקרית הזאת עם פנס בעין, ואפילו אין זעזוע מוח.
רק שטף דם קל באצבע. בעצם, עם כל שעה שעוברת, אני מרגיש קצת יותר את השרירים ברגל ואת העצם במרפק. למזלי, הג'ינס שאני אוהב לא נקרעו, ואפילו המסך של האייפון לא נשבר. אבל זה עניין של מזל: כשזורקים עליך כמה חפצים לא ברורים מרכב נוסע, כשמפילים אותך על הרצפה, כשבועטות בך כמה רגליים במקביל, כשמאגרפים אותך, אתה לומד להסתפק במועט.
עוד לא גיבשתי את עמדתי בנוגע לנסים או השגחה עליונה, אבל קשה לי להבין מה מנע מהם גם לשלוף סכין או מוט ברזל או בקבוק זכוכית. אני גם לא יודע מי שלח את אחד מעוברי האורח ברחוב לעצור את העניין הזה. למזלי הטוב, גם החבורה
אני מתנצל מראש בפני אנשי משטרת ישראל, שככל הנראה מעלתי בחובתי האזרחית כלפיהם, ואולי בעצם חסכתי להם זמן על הנהוני "אכפת לי," מפנייה שממילא אין מה לעשות איתה. אין לי עניין להגיש תלונת סרק נגד שישה או שבעה צעירים ערבים, ככל הנראה מיפו, שמותר להם הכל, שסימני ההיכר היחידים שהצלחתי לזהות היו טווח הגילאים שלהם, בין יסודי לתיכון, וחולצות וצעיפי הפועל שהיו על רובם.
לא תפקידו של אוהד מכבי לקבוע מי הקהל הגרוע או האלים בליגה, או להביע דעתו בנוגע למדיניות הענישה הרופסת כלפי כל מה שהוא לא בית"ר ירושלים. כולל מכבי, כולל סכנין, כולל חיפה. כולל כולם. כולל הפועל, שהיתה עד ליום שני שונה וטובה מכל הליגה שלנו, לפחות בעיני עצמה. אני רק מרשה לעצמי להעריך שאותם ילדים היו מרשים לעצמם קצת פחות אלמלא מופע הבלהות של ידין, טועמה והאוהדים האדומים, חצי שעה קודם.
בחזרה לדמעות: ניסיתי להיזכר בכמה מקרים שרציתי לבכות בשנים האחרונות, בכדורגל ובאזרחות, ובכולם עצרתי את עצמי. ילדים גדולים לא בוכים, וכלום לא היה יוצא מזה. כלום גם לא יצא מזה ביום שני בלילה, חוץ מלפרוק קצת אגרסיות.
אבל בין דמעות העלבון האלה, היתה הכרה שכבר לא אוכל להזמין לכדורגל את בן הדוד בן ה6- שלי, ולהבטיח לאמא שלו שאחזיר אותו בריא ושלם. גם לא אוכל יותר להגיב בחיוך לסמסים דואגים מההורים שרואים כדורגל בטלוויזיה, כשהמהומות בכלל בצד השני של האיצטדיון.
במשך 90 דקות, ועוד שבע, ועוד חצי שעה, ראיתי בדמיוני איך אני בא לעבודה עם חולצה של מכבי. אחרי התקרית, ירדתי מהרעיון. דווקא באחד הימים השמחים שלי כאוהד, הקבוצה שאני כל כך אוהב והכדורגל הישראלי איבדו כנראה אוהד עתידי. אולי גם אוהד מכאן ועכשיו, שבמשך 14 שנה לא חשב פעמיים לפני שלבש חולצה צהובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
