"אמרתי לעצמי, ארים את הקרן מהר כדי שאוכל להיכנס לתוך המגרש לפני שיפגע בי משהו," הוא נזכר, "ואז, איך שאני מתחיל לרוץ לקראת הבעיטה, אני מקבל בקבוק מלא מים בראש. זה כמעט הפך אותי באוויר. נפלתי על הרצפה, השופט רץ לכיוון שלי, אנשים באו לטפל בי. ואז השופט שרק לסיום המשחק. נגמר. ניצחון טכני 0:3 לקבוצה האורחת, לנו."
הנה סיום אפשרי לאירוע: רביבו נישא על כתפי חבריו לקבוצה וחוזר לאיסטנבול עם שלוש נקודות, תוספת יקרת ערך למאבקי הצמרת. אבל לשחקן תוצרת ישראל היו תוכניות אחרות. "אני מסתכל מהרצפה, רואה את שני הקוונים רצים לשופט, שחקני הקבוצה היריבה סביבו, הרופא מתחיל לטפל בי.
הראש שלי מיד מתחיל לעבוד: מה, יפסיקו משחק בגללי? אני קם ואומר, 'הכל בסדר, לא קרה שום דבר,' רץ לעבר השופט ואומר לו, 'תרשום את זה בדוח שלך, אבל בוא נמשיך לשחק.' השופט שואל אותי, 'אתה בטוח,'? ואני אומר, 'לגמרי.' והשופט מסכים. חוזרים לשחק. כל השחקנים של הקבוצה היריבה חיבקו אותי."
רביבו ניגש בחזרה לעמדת הקרן. הפעם שום מטבע לא נזרק מהיציע, אין זכר לדגלי פלסטין ולתמונות של ערפאת. 50 אלף אוהדים צועקים את שמו באקסטזה, מריעים, מוחאים לו כפיים. המשחק הסתיים בתיקו .1:1 כמה שעות אחר כך, בחזרה בבית, השחקן הישראלי שהפגין ספורטיביות למופת מככב בכל מהדורות החדשות, שמו נישא כמי שמוכן לוותר על ניצחון קל בשביל משהו חשוב הרבה יותר: אינטגריטי, יושר, גאווה מקצועית.
האירוע הזה מלמד הרבה על חיים רביבו. הוא נותן ביטוי ליכולת שלו לראות כמה מהלכים קדימה בעודו בעין הסערה, להפגין שיקול דעת חף מאמוציית הרגע. הוא מדגים את הכישרון שלו לתקשר ללא תיווך עם קהל גדול, ולקבל בתמורה כמויות של אהבה.
והוא מלמד גם עד כמה הדימוי של רביבו חשוב לו, אפילו במחיר פגיעה זמנית באינטרס מובהק שלו ושל קבוצתו. ומעל לכל הסיפור מוכיח שגם כשחקן כדורגל, מצטיין ככל שהיה, רביבו הרגיש שנועד לו תפקיד משמעותי יותר מאשר להשיג שלוש נקודות על המגרש, הוא חש שהוא מייצג משהו גדול וחשוב ממנו עצמו.
"תאר לך שהיו אומרים בחדשות שבגלל השחקן הישראלי הם הפסידו והמשחק נגמר," הוא אומר עכשיו. "ידעתי שאני הולך על חבל דק, אני מייצג את כל היהודים, את מדינת ישראל, אני אמור להיות שגריר, אפילו שהקונסול בטורקיה עשה עבודה מצוינת.
אז דחפתי את העניין הזה קדימה, כדי שאנשים יכירו את היהודים ויתחילו לאהוב אותם. אני יכול להבין מהר את ההשלכות של דבר כזה. אני תמיד אומר שחשוב לי להגיד את האמת, כי כשאני משקר אני צריך לזכור את השקר, וכשאני אומר אמת אני לא צריך לעמוד על המשמר. ושם שאלתי את עצמי מה הדבר הכי אמיתי שאני יכול לעשות בשביל לא להכניס את עצמי לבלגן, וזו הייתה האמת שלי."
אם כבר טורקיה, לדעתך הסיפור שלנו איתם נגמר?
"חד משמעית לא. הטורקים הם אנשים מאוד טובים ואין לנו שום בעיה איתם. אתה תיסע לטורקיה ותקבל את אותה אהבה שקיבלת תמיד. הבעיה היחידה היא בין הממשלה שלנו לממשלה שלהם.
מה שקרה בינינו לבינם זה עניין של כבוד, ומבחינת הטורקים פגיעה בכבוד זה הדבר הכי גרוע שיש. אני חושב שניתן לפתור את זה אם רק יהיה אפשר לשבת ולדבר על הדברים ולתת את הכבוד לצד השני. אין לי ספק ששיחה ידידותית פשוטה יכולה לעשות המון."
אולי שווה להשתמש בשירותיך לפתרון הקונפליקט?
"כנראה שהאנשים שאחראים בממשלה לא חשבו שאני יכול להועיל בזה, שאני צריך להיות חלק מאלה שינסו לקדם את היחסים עם טורקיה. אבל כן, אני חושב שיכולתי לעשות דברים טובים יותר מאשר מישהו שלא מכיר את הארץ והמנטליות.
אני לא יודע אם הושיבו את השגריר על כיסא נמוך בכוונה, אבל אין ספק שזה אחד הדברים שגרמו לוויכוח הזה איתם. אצלי, בכל מקרה, יש לטורקים מקום חם ואני אוהב אותם. מדינה ש95- אחוז מהתושבים שלה מוסלמים, הייתי שם בזמן האינתיפאדה וקיבלתי את כל האהבה האפשרית."אלי אפשר לגשת
עד שייקרא לסייע בהפשרת היחסים עם אנקרה, חיים רביבו יסתפק באתגר נינוח יותר. לפני שבועיים עלתה העונה השנייה של "אייל גולן קורא לך," תוכנית הכישרונות בערוץ 24 שמנסה לגלות את הזמר/תהמזרחי/ת הבא/ה.
רביבו נבחר לייצג את דמות השופט הלא מקצועי, "זה שלא מבין אקורדים," כדברי בעל הבית גולן, לצד הפזמונאי יוסי גיספן, השדר ירון אילן והמוזיקאי עדי ליאון. הרייטינג שגורפת התוכנית מראה שלפחות בכל הנוגע לליהוק חברי הפאנל, מישהו בהפקה עשה את הבחירה הנכונה.
כמי שאוהב מוזיקה מזרחית ומרבה להקשיב לה, הישיבה של רביבו בשולחן השופטים היא טבעית. "אני חבר של הרבה זמרים מזרחים, הולך איתם להקלטות, שומע את השירים לפני שהם נכנסים לדיסק," מסביר רביבו.
"בעונה הראשונה היו לי הערות מיד אחרי כל תוכנית, הייתי מתקשר לאייל, שואל למה לא העלו את הזמרת הזאת והזאת, והוא אומר לי, 'לא מדויקת, לא שרה בטון, לא נכנסת בתיבה הנכונה.'
ואז עלה הרעיון לצרף אותי כאדם לא מקצועי שלא בא מתחום המוזיקה, זה שמייצג את מה שאנשים רגילים אומרים כשהם צופים בתוכנית בטלוויזיה. חשוב לזכור שאני לא אמור להיות המכריע הסופי, אנחנו בסך הכל ממליצים, אייל הוא זה שמחליט."
בין רביבו לגולן קיימת חברות ארוכת שנים, שהלכה והתהדקה עם הזמן. "אנחנו מכירים עוד מאז ששיחקנו בילדים, הפועל אשדוד נגד מרמורק. אייל היה חלוץ טוב מאוד. אחרי שכל אחד מאיתנו השיג את התהילה שלו, התחברנו מחדש והפכנו לחברים הרבה יותר קרובים. אנחנו מדברים בלי קשר לתוכנית, אני הולך איתו להופעות, כשהוא עשה טור בארצות הברית נסעתי איתו. אני מכיר את החיים שלו מקרוב."
התוכנית - האחות העממית, הפחות פומפוזית של "דה וויס" - נותנת לאייל גולן את מה ש"רוקדים עם כוכבים" נתנה לרביבו לפני חמש שנים: הזדמנות לבטא חלק באישיותו - אמפתי, קליל, פתוח - שלא היה מוכר לרבים.
"אדם משתנה כמה וכמה פעמים במהלך החיים עד שהאופי שלו מתעצב," מסביר רביבו. "יש אנשים יותר פתוחים, שאתה יכול לראות מה עובר עליהם בחיים בלי שהם יגידו לך, ויש אנשים יותר סגורים. עד התוכנית הזאת אנשים לא הכירו את האופי של אייל. הוא תמיד נראה כזה קשוח, סגור, וזה נובע בעיקר מביישנות, מכך שהוא לא יכול היה להביע את הרגשות שלו ליד אנשים."
זה משהו שגם אתה חווית?
"צריך להבין, כשאתה הופך לאדם מוכר אתה מיד נסגר. אתה עוטה על עצמך מסיכה מסוימת. אם אין לך מסיכה, אתה לא יכול לשרוד, וכל אחד עוטה את המסיכה שמתאימה לו. אתה פוגש כמויות של אנשים. אתה לא יכול שמישהו יגיד לך 'בוקר טוב, מה שלומך,'? ואתה, בגלל שקמת עם יום הפוך, לא תענה.
לאנשים לא אכפת שאתה לא מרגיש טוב באותו יום, שעוברים עליך דברים, אז אתה עוטה מסיכה. וכך מישהו עוטה על עצמו מסיכה של קשוח, כמו אייל, כשבעצם הוא הילד הכי קטן והכי שמח שיכול להיות."
רביבו מזוהה עם המסיכה ההפוכה. הוא מקפיד להצטייר כבחור הנגיש, הידידותי, זה שאפשר לפתוח איתו בשיחה כשנתקלים בו במקרה בדוכן של סביח, מי שהחיוך שלו יכול להמס אפילו את ארדואן. "אני אוהב אנשים, ובניגוד למפורסמים אחרים, אלי אנשים יכולים לגשת, להרגיש בגובה העיניים," הוא מאשר.
"זה כמו שאתה משחק עם כדור מול קיר. לאיפה שלא תבעט אותו, הכדור יחזור אליך. החיוך מביע את השמחה שיש לבן אדם. הפידבקים שאני מקבל מאנשים משאירים אותי עוד יותר בגובה העיניים. כשאתה מתנהג בצורה מסוימת ומקבל פידבק לא טוב, אתה אומר לעצמך, אני חייב להשתנות, ואז אתה משתנה למשהו שהוא לא אתה.
וכשאני מקבל את הפידבקים הטובים אני מרגיש טוב. אני אומר לעצמי, 'הנה, מי שאני זה בסדר, אני לא צריך להשתנות."'
איך אתה מחליט לאיזה פרויקט להגיד כן? אתה שואל את עצמך, איך זה יתרום למותג שלי, לתדמית שלי?
"אני לא עושה כסף מהמותג שלי. המותג שלי כשחקן כדורגל פרש מזמן. כל מה שמגיע מעבר לזה זו מתנה. כששיחקתי כדורגל הייתי צריך לחשוב על התדמית. עכשיו אני יכול לשיר אצל משה דץ ב'הכבשה שושנה' והנה ילדים קטנים מכירים אותך ומזהים אותך וזה כיף. או לעשות סטנד-אפ אצל שלום אסייג. אני עושה את זה בשביל החוויה שלי. כשאני יושב בתוכנית של אייל גולן, אין לזה שום קשר לעסקים שלי. הרי אני מתעסק בנדל"ן."
אז למה בכל זאת?
"יש שני אנשים, חיים רביבו הזה וחיים רביבו ההוא, ואני חי בסדר עם שני האנשים שבתוכי. ואם למישהו יש בעיה, נגיד איש עסקים שיגיד לי למה אתה עושה רדיו וטלוויזיה, זו בעיה שלו, לא שלי. מי אומר שזה צריך להיות מנוגד אחד לשני? זה שאני צריך להתלבש בבוקר עם חליפה ועניבה וללכת לאיזו פגישה עסקית בבנק או לסגור עסקת נדל"ן, לא אומר שאני לא יכול להיות ב'רוקדים עם כוכבים.' אין שום ניגוד."
ואגב "הכבשה שושנה," איך אתה מסביר את החיבור עם משה דץ?
"הוא אחד החברים הקרובים שלי. אני יודע שכשמסתכלים עלינו תמיד מתפלאים על זה והרבה אנשים שואלים אותי על הקשר שלנו. אנחנו נראים שונים לחלוטין, אבל כשאנחנו ביחד יש לנו הרבה דברים משותפים, ואני מאוד אוהב את משה, מאוד מאוד."
נכון להיום רביבו רואה את עצמו קודם כל כאיש עסקים. יחד עם ג'קי בן-זקן ואברהם ננקשוילי, הוא שותף בבעלות על תחנת רדיו, עיתון מקומי, מועדון הכדורגל מ.ס אשדוד, חדר כושר ונכסי נדל"ן. רביבו מאשר שהוא נמצא בתהליך של היפרדות הדרגתית מהשותפים שלו. "אנחנו לגמרי בסדר, הכל טוב מבחינה עסקית וחברית, אבל אני כן רוצה להגיע למצב של הפרדה וזה ייקח זמן."
רביבו אומר שעוד בשנות השיא ככדורגלן הוא הוטרד במחשבות על מה יעשה ביום שאחרי. "תמיד רציתי לחיות אחרת. תמיד שאלתי את עצמי, למה אין ספורטאי שיכול לעשות דברים אחרים כשהוא גומר עם הכדורגל? למה כולם חייבים להיות מאמנים של ילדים? הבנתי שהשם שלך מצליח לפתוח דלתות כשאתה משחק, אבל כשאתה מסיים זה נגמר.
ידעתי לראות מהלכים קדימה, וכבר בזמן אמת הבנתי שזו ההזדמנות להכין את הקרקע והתחברתי לג'קי, שבא מרקע דומה לשלי והכרתי אותו עוד כנער. אני תמיד מסתכל כמה מהלכים הלאה. לא עושה דברים מרגע לרגע."
ובעסקים כמו בעסקים, רביבו למד לשחק גולף, גילה שהוא טוב בזה, והמשחק האלפיוני הפך לאחד מתחביביו העיקריים ")זו בעיקר התמודדות מול עצמי, הכל בראש," הוא מסביר את פשר המשיכה). חוץ מזה, הוא אוהב לקרוא ומקדיש לזה זמן: בעיקר ספרי מתח, אבל גם ביוגרפיות, פאולו קואלו ו"לבד בברלין."
אני מתנצל מראש על הסטיגמה, אבל מה לשחקן כדורגל ולספרים?
"אתה לא צריך להתנצל, כי הסטיגמה הזאת היא ברובה נכונה. אבל מה שאנשים לא לוקחים בחשבון זה שהשחקנים לא אשמים, יש סיבות למה אף פעם הם לא החזיקו ספר ביד. הרבה שחקנים מגיעים מאזורים קשים, חוו התמודדות לא קלה.
אנשים היו הופכים לשחקני כדורגל כי לא היה להם משהו אחר. היום כל אמא תרצה שהבן שלה יהיה שחקן כדורגל, אבל פעם היא לא הייתה מרשה לילדה שלה לצאת עם כדורגלן בגלל הסטיגמה. והסטיגמה נכונה: פחות ספרים ופחות ללמוד ויותר בילויים."
ואצלך?
"את הספר הראשון שלי קראתי בגיל .20 זה היה 'המוח' של יצחק דרורי. היינו במחנה אימונים של הנבחרת בדן הרצליה, והייתי בחדר עם הקפטן, ניר קלינגר. שלושה ימים היינו צריכים לשבת שם ואין לנו מה לעשות. ניר אמר לי, 'תקרא ספר.' אמרתי לו, 'עזוב אותי, אני לא קורא ספרים אף פעם.' והוא אמר, 'בדיוק סיימתי את הספר הזה, סיפור אמיתי על שוד כספות.'
התחלתי לקרוא, וזה עניין אותי, וכשסיימנו את המחנה החזרתי לו את הספר. מאותו רגע זה הפך לתרפיה הכי טובה שלי. קראתי מאות ספרים מאז. גיליתי שככל שאני קורא יותר אני מבין יותר, מסוגל יותר להשתלב בשיחות מסוימות, העברית שלי הפכה להיות טובה יותר. התחלתי להבין מונחים שלא הכרתי קודם."
מאיפה בא הרצון הזה לדעת, להתפתח, ללמוד?
"יש נקודות מסוימות בחיים שגורמות לך לחוש חוסר. אתה מגיע כנער לתל אביב ומדבר בעברית שדיברת בה באשדוד ופתאום צוחקים עליך, כי השפה באשדוד היא שונה, באשדוד אין זכר ונקבה, ואתה שומע איך אנשים מדברים ואתה מתחיל להיכנס לביישנות ונהיה סגור. כשאתה גדל קצת אתה מבין שאתה רוצה לדעת יותר, כדי לא להרגיש נחות בהשוואה למישהו אחר."
אנשים אחרים עלולים להגיב בהתרסה, בהתנגדות: "אני אראה לכם, אתם לא תשנו אותי."
"אני חושב שזה טמטום. אתה אמור לראות מה יותר טוב, אתה לא אמור להתווכח עם זה, להתנגד למה שיותר טוב. הרי הוא זה שמדבר את השפה הנכונה, לא אתה. אתה כמובן יכול להגיד, 'אני אמשיך לדבר לא נכון,' אבל זה לא אני, אני רוצה להיות יותר טוב.
ואם הוא מדבר את השפה הנכונה, אני רוצה להיות כמוהו. אם יש אנשים שלא רוצים ללמוד או להתפתח זו בעיה שלהם, הם מכשילים את עצמם."
אין ספק שהתדמית השמחה והלבבית של רביבו נסדקה מעט בעקבות הפרסומים מלפני כמה שנים שטענו שהוא נאלץ לגלות עם משפחתו ללוס אנג'לס בעקבות פסק דין של בורר בעולם התחתון. רביבו מסרב מאז להתייחס לפרשה. מבחינתו, העובדה ששב לישראל אחרי שנה וחצי בנכר למרות הדיווחים שטענו שהוא מחויב להישאר שם שלוש שנים - אמורה הייתה לשים כבר מזמן קץ לשמועות.
ובכל זאת, כשהוזמן לשיר עם אייל גולן באיזו שמחה יוקרתית, הם שלפו מהרפרטואר העצום של הכוכב דווקא את הלהיט "שמועות"("אמרו עלי הרבה דברים/ שברי אמת חצאי שקרים/ אני שומע את הכל ואומר/ שימשיכו לדבר.(" הבחירה הזאת הייתה הכל חוץ ממקרית.
עדות נוספת ליכולת של רביבו ללהטט עם תדמיתו מעל ראשם של המשמיצים, לפנות היישר ללבו של הקהל הנאמן באדיקות לסלבריטיס הנערצים עליו. "בכוונה בחרנו בזה," הוא אומר עכשיו, "גם על אייל אמרו כל מיני דברים. מרבית האנשים המפורסמים יכולים לשיר את זה בכיף."
סכם את הפרק של לוס אנג'לס.
"לא ניכנס לכל הסיבות למה היינו שם, אבל בעניין המשפחתי זה מאוד תרם לנו. מאז השהות שלנו שם לא נראה לי מוזר כל כך להישאר בבית, להיות עם הילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו בחו"ל ואני לא מתעסק בקריירה שלי כשחקן כדורגל.
רציתי לעשות עסקים אבל המצב הכלכלי היה קטסטרופה, אז חזרנו ארצה. לא הלך והייתה לנו אפשרות לחזור. יש לי את היכולת להתנתק ולשכוח בקלות. מגיל 16 אני כל פעם צריך להגיע לקבוצה חדשה, להכיר שחקנים חדשים, קהל חדש, כל פעם אתה צריך להתאים את עצמך למקום החדש. אז פיתחתי את היכולת הזאת. זה גרם לי להיות אדם שמסתגל מהר."
אחרי שחזרו מלוס אנג'לס החליטו שגית וחיים רביבו לסיים את הפרק האשדודי בחייהם ועברו לתל אביב. היום הם חיים בפנטהאוז ענקי בקומה התשיעית של בניין בנאות אפקה, קרוב לחברים כמו אופירה אסייג ואריק זאבי. הדירה אכן מרשימה, הסלון מעוצב בטעם.
"זה רק נראה הרבה כסף," אומרת שגית, אבל ברור שהרהיטים לא הגיעו מאיקאה. זוהי שעת ערב והתמונה משפחתית כמעט לפי הספר: הטלוויזיה דולקת, רביבו יושב על אחת הספות. הוא מנענע בזרועותיו את מיאל, התינוקת שהצטרפה למשפחה לפני חודשיים (אחות לבר, מיי ורוי). שגית עסוקה בטלפון. מאחד החדרים מגיחה מיי בת ה,13- חייכנית ואדיבה, אומרת יפה שלום לאורח.
רביבו סידר לעצמו פינה על הגג, עם מסך פלזמה, תנור פטרייה, ספה נוחה ופחיות משקה במקרר. מבעד לגשם נוצצים האורות של רמת גן. יש לו קילומטרז' של ראיונות עיתונאיים, והוא יודע היטב להציב גבולות לאינטימיות.
אבל במפגש פנים אל פנים הוא מאפשר לעצמו לבטא גם צדדים שלא בהכרח מוכרים למי שזוכר אותו מהמגרשים או צפה בו רוקד רומבה עם אנה ארונוב: סקרנות, מודעות עצמית ויכולת אינסטינקטיבית לפצח התנגדויות.
"זה היה הרעיון של אשתי לעבור לתל אביב," הוא מגלה. "כשהחלטנו לחזור מארצות הברית היא אמרה, 'אני רוצה לצאת קצת מהעניין הזה של אשדוד ולהיות רק אנחנו.' כשגרנו באשדוד היו אצלי המשפחה והחברים, ועוד חברים ועוד חברים, הייתי יכול להגיע הביתה ויש אצלי מלא אנשים מסביב לבריכה.
בית פתוח, כל אחד יכול להיכנס. עכשיו רצינו קצת את השקט של המשפחה, את הפינה שלנו, והיה גם עניין הקריירה שלה כמעצבת תכשיטים. תל אביב זה המקום שבו היא יכולה להתפתח. האמת, אני מאושר שהסכמתי לצעד הזה."
התחתנת מוקדם, שגית הייתה רק בת .17 איך ידעת שזו האישה הנכונה בשבילך?
"בתקופה שלנו, בפריפריה, הרבה יותר קל היה למצוא אישה של בית, שעוד לא יצאה לעולם. כשהתחתנתי הייתי בן ,23 אחרי חמש שנים כשחקן מוכר, כשיודעים מי אני, אחרי שיצאתי, שביליתי. מאוד רציתי להתחתן. הבנתי שאם אני רוצה לשמור על עצמי בכדורגל, אני חייב שתהיה לי משפחה. הרבה שחקנים מתחתנים צעירים.
זה לא שאתה אומר, 'אני אלך ללמוד באוניברסיטה ואחרי התואר הראשון אצא ואבלה ואכיר מישהי ואולי היא ואולי השנייה.' כשחקן כדורגל אתה בתוך מסגרת נורא קשה ואינטנסיבית. לפעמים אתה מרגיש שאתה לבד, ולפעמים אתה יוצא יותר מדי כי אתה רוצה לחפש מישהי. אז כשיש הזדמנות אתה עושה את זה מהר. מאוד חשוב שתהיה לך המסגרת המשפחתית, בעיקר כשאתה מפורסם, מרוויח טוב, כל הדברים שיכולים לפגוע בך כשאתה רווק."
הבחירה להתחתן, כאדם מוכר ומצליח, עם מישהי צעירה שעוד לא יצאה לעולם, יכולה להעיד גם על רצון לשליטה, אפילו שוביניזם.
"אני חושב שכל אחד צריך לחיות על פי הכללים שמתאימים לו. מבחינתי, אין שום ספק שזה יתרון להיות עם מישהי צעירה ולגדול איתה ביחד.
יכולים להגיד עלי שאני פרימיטיבי בעניין של משפחה ואישה. אשתי לא יוצאת לבלות, המקסימום שהיא עושה זה קריירה ולהיות אמא. זה כמובן לא מעט, אבל כן, אני שומר על המשפחה שלי בבית ואפשר להגיד שאני פרימיטיבי בעניין הזה. לא אוהב שמתקרבים לאזור הזה יותר מדי."
כשהיא התחילה לצמוח, למצוא לעצמה קריירה, זה לא איים עליך?
"למה שזה יאיים עלי? היו לה דעות והחלטות גם קודם. הזוגיות המושלמת היא כשאתה משלים עם הדברים השליליים של הצד האחר, עם הדברים החיוביים כולם מסתדרים יפה מאוד. היה לי חבר שכמעט לא התחתן בגלל שכשהיה רווק הוא לא היה מרים את המושב בשירותים, ופתאום כשהחברה שלו באה לגור איתו לא מצא חן בעיניו שהיא התחילה לצעוק עליו כשלא הרים את המושב.
אמרתי לו, 'תרגיע, יש דברים שצריך להתפשר עליהם ולהרים את המושב זה אחד מהם.' אצלנו, למשל, רוב הדברים השליליים באים מהכיוון שלי. אני זה שמבלגן את הבית, אני זה שמוריד את הבגדים בכל מקום, ולשמחתי יש לי אישה שמטפלת בדברים האלה, שמקבלת שאני בלגניסט, מסדרת אחרי.
"תמיד הייתי מעורב בחיים של הילדים, אבל אתה מתבגר ודברים שעניינו אותך פעם פחות מעניינים אותך עכשיו. סדר העדיפויות משתנה. פעם, בראש סדר העדיפויות שלי היה הכדורגל, אחר כך המשפחה ואחר כך כל הדברים האחרים.
בשלב מסוים זה השתנה. המשפחה עברה למקום הראשון. כשהייתי צעיר אהבתי לבלות ולצאת עם חברים. היום טוב לי כשאני יושב בגג ורואה טלוויזיה. פחות מעניין אותי לצאת, ויותר מעניין אותי לקחת את הילדה שתשב לידי או לדבר עם אחד הבנים. מצאתי את הפינה החמה והשקטה שלי."
אם לא היה לך כישרון בכדורגל, מה היה קורה בחיים שלך?
"בשכונות שגדלתי בהן, הרבה מאלה שלא שיחקו כדורגל נסחפו לפשע. זה היה מאוד קל. אני לא יודע להגיד מה היה קורה, אבל אין ספק שהכדורגל הוציא אותי מהקטע הזה. היה לי מסלול שמנע ממני להישאב לדברים האלה.
ההורים שלי היו הורים טובים, הדגישו ערכים נכונים, ובדיעבד יכול להיות שהייתי פונה לכיוון אחר, בוחר ללמוד משהו ומצליח בו, אבל קשה לדעת. היו לי חברים שההורים שלהם היו נרקומנים וגם הם הפכו לנרקומנים. לי הייתה דחייה מזה. התעסקתי בכדורגל ולא היה לי זמן להתעסק במשהו אחר."
"כן, ואני מתאר לעצמי שיש, אצלנו וגם בעולם. סביר שאם היה נחשף זה היה לו די נורא לשמוע את הקריאות בכל מגרש, ואני מתאר לעצמי שבגלל זה שחקנים לא חשפו את עצמם. אין מישהו ספציפי שאני יודע עליו, אבל יש שמועות על שחקנים כאלה ואחרים. מה שבטוח, לא הייתה לי שום בעיה לשחק עם שחקן גיי. למה שתהיה לי? כשהייתי צעיר זה היה פחות מקובל.
הייתי אולי מתרחק, אבל כשאתה מתבגר אתה מבין שזה בדיוק אותו דבר, אלה אותם אנשים, זה לא מוקצה. ובמשך השנים יצא לי לפגוש כמה גייז שהם הרבה יותר טובים כחברים, כבני אדם, מסטרייטים. זו קהילה שעוזרת לעצמה, אנשים תומכים אחד בשני, ויפה לראות את זה. הרבה גייז עדיין נמצאים במגננה וזה גורם להם להיות יותר טובים מאחרים."
לא מעט כדורגלנים מסתבכים בעניינים פליליים. יש לך הסבר לזה?
"צריך להבין את הרקע שממנו באים הרבה כדורגלנים. אין ספק שלמצוקה יש השפעות פסיכולוגיות. אז באחוזים מסוימים זה גורם לשחקנים מסוימים לעשות את הדברים האלה. אבל כשהם מגיעים לנקודה שבה הם יכולים להימנע מזה, זו בעיה שלהם. אין תירוצים. אתה לא יכול למצוא לי סיבה, להאשים את מה שהיה פעם. אתה אדם בוגר שיכול לקבל החלטה, ואתה נמצא בנקודה הכי טובה שאתה יכול להיות בה - גם כדורגלן, גם מפורסם, גם מרוויח כסף - אם אתה רוצה להסתבך בפלילים, זו החלטה שלך."
נראה שעבריינים נמשכים לעולם הזה של כדורגל.
"אני מכיר אנשים שנחשבים לעבריינים ומסובכים בפלילים ויש ביניהם שהם חברים שלי, ויש לי חברים מהכדורגל ומענפי ספורט אחרים ומעולם הבידור ותחומים אחרים. אם אתה בוחר להסתובב איתם זו בעיה שלך, אבל אם אתה נמצא באירועים כאלה ואחרים ואתה מכיר אותם, הכי לגיטימי זה להגיד שלום.
זה לא משהו יוצא דופן. הרי יש גם אנשי משטרה ופוליטיקאים שמכירים עבריינים, אי אפשר להגיד שרק כדורגלנים. המדינה שלנו קטנה מדי מכדי לא להכיר אחד את השני או לא להגיד שלום."
בקיץ האחרון, כשהחבר הקרוב שר מעל במת עצרת המחאה בתל אביב את "מי שמאמין לא מפחד" מול 300 אלף בני אדם, רביבו צפה בו מהבית. הוא לא ביקר במאהל ברוטשילד, הוא מסביר, שכן לא רצה למשוך תשומת לב לעצמו, אבל הוא היה לגמרי בעד.
גם היום לא תשמעו ממנו שזו הייתה מחאה של מפונקים שלא ירשו דירה ברחוב באזל או של כאלה שמסכימים לגור רק ברדיוס של חמש דקות מהקנטינה. "אין ספק שאני מתחבר למחאה הזאת, אבל אני רוצה להגיד שאם היא הייתה מתחילה בקריית שמונה, אני לא בטוח שהיא הייתה תופסת כזאת תאוצה. זו אחת הבעיות שלנו, שאנחנו לא מסתכלים על אלה שבאמת חסר להם."
רביבו דווקא מסתכל. יחד עם ג'קי בן-זקן ואברהם ננקשווילי הוא תורם באופן פעיל לעמותות שמאכילות רעבים. "המחאה האמיתית נמצאת בבתים של אנשים שאין להם מה לאכול," הוא מדגיש. "כל אחד והכאב שלו, אבל אני מתאר לעצמי שגם האנשים שיצאו לרחובות בקיץ מצליחים להסתדר.
אני לגמרי בעד מחאת האוהלים, אבל בכל זאת אני רוצה להזכיר שגם אם מחירי הדירות יירדו, מדובר על שלושה או חמישה אחוזים ועל סכום של מיליון ומשהו שקל. אני מדבר על אלה שאין להם חמישה שקלים לקנות לחם. זה לא בסדר לשלם כל כך הרבה שכר דירה, אבל אף אחד לא יכול להסתדר בלי אוכל. לדעתי, לממשלה מאוד נוח שיש במדינה כל כך הרבה עמותות שמאכילות כל כך הרבה בני אדם."
שלי יחימוביץ' אומרת שצדקה היא לא תחליף לצדק.
"זה משפט גדול. משפט אמיתי. צריך לפתוח את העיניים לכל אלה שיושבים למעלה ומנהלים את המדינה. אני מתחבר לאנשים כמו וורן באפט, שאמר שצריך שאנשים עשירים ישלמו יותר מסים. מה אני צריך את הכסף של ביטוח לאומי? אני זקוק לתשלום הזה לילד הרביעי שהם נותנים לי? למה לא נותנים את הכסף הזה לאנשים שחסר להם? החוק קובע שכולם מקבלים, אבל זה לא נכון ומישהו צריך לשנות את החוק הזה. בכסף הזה צריך לקנות חלב ולחם."
אתה כבר מזמן לא הילד שגדל באשדוד. אם יעלו את המסים לעשירים אתה הראשון שייפגע.
"אין מה לעשות, אנשים צריכים להיפגע כדי שיהיה אוכל מינימלי לכל אדם. אני את המחיר הזה מוכן לשלם ואני מתאר לעצמי שיש מאות ואלפים כמוני שישלמו את המחיר. גם אלה שהנהיגו את מחאת הדיור מוכנים לשלם מחיר כדי שלאנשים יהיה אוכל. לאנשים אצלנו יש לב רחמן."
אז לא הופתעת כשאייל גולן עלה על הבמה?
"ברור שלא, מי לא היה רוצה ללכת ולהביע תמיכה במחאה של אלה שאין להם איפה לגור וגרים באוהלים? מי שלא היה מוכן להשתתף בזה, צריך היה לעשות מחאה נגדו.
כשמגיעים 300 אלף אנשים, זה אומר שהרבה יותר סובלים. אייל עשה את זה בקטע אמיתי. באמת הרגיש שהוא רוצה להיות חלק מזה. פחות או יותר, הוא ואני עברנו את אותו מסלול, הגענו ממקום שאין, ואנחנו יודעים מה זה אנשים במצוקה. הרבה מהם הם הצופים של 'אייל גולן קורא לך."'
נא להמתין לטעינת התגובות