"רק אחרי המשחק הבנתי מה עשיתי", הודה עמוס. "אתה כל כך שקוע שאתה לא שם לב בכלל מה קורה. לא חושבים על כלום, פשוט מנסים להמשיך הלאה, לזרום". כמו המים בחדר ההלבשה, שעפו לכל עבר שלשום אחרי ה-0:1 על הפועל ת"א.
"כולם על הכתפיים של כולם", הוא משחזר. "היתה חגיגה. השתחרר כל הלחץ. שרנו שירים, הרבצנו לדני (פרץ) האפסנאי. רקדנו ורקדנו. לא שיחקתי באף קבוצה אחרת, אבל מספרים לי שדברים כאלה לא רואים בכל מקום".
גם התקדמות כמו של עמוס לא רואים בכל שנה. בעונה שעברה הוא הפסיד לגיא חיימוב בקרב האפודות. זה נגמר ב-11 הופעות ליגה, שבהן ספג 14 שערים ושמר על רשת נקייה רק במשחק אחד. בקיץ הוא רצה ללכת. אבל אז איזי שירצקי כישף גם אותו, ובשיחה אחת השאיר אותו בין הקורות של רן בן שמעון. "הוא הבהיר לי שאם אראה יכולת טובה, אהיה השוער הראשון של הקבוצה", מספר עמוס. יכולת טובה זה אנדרסטייטמנט.
מתי הוצאת כדור מהרשת?
"נגד עכו".
ולפני זה?
רעש של גלגלי שיניים, ואז עמוס נאלץ לנחש: "בית"ר?".
לא.
"לא זוכר".
בדצמבר הנוכחי עמוס ספג שער אחד בלבד. בנובמבר גם. באוקטובר גם. בספטמבר שניים. אוגוסט "אומלל" שלו (שלוש ספיגות מול נתניה) הביא אותו לשמונה ספיגות לאורך סיבוב שלם, שווה רק לאדל אפולה. וכל זה כשלפניו עומדים בלם חסר ניסיון (שיר צדק, 22) ובלם עם יותר מדי ניסיון (סאלח חסארמה, 37).
"שמונה שערים זה נתון יפה", הוא מצטנע, "אבל הקרדיט הוא להגנה שלי ולכל הקבוצה. אני מקבל השנה ביטחון מרן, מהמערכת, מפיני (אברהם, מאמן שוערים). העונה למדתי הרבה על כדורגל והרבה על עצמי. גם התחתנתי, נולדה לי ילדה. התבגרתי".
24, אישה, ילדה. הזדרזת.
"אתה יודע, אין יותר מדי אופציות פה בצפון. מתקדמים מהר".
לאורך כל השיחה, עמוס כאילו מתאמץ לא להיות האישיו. מודה, מפרגן, מעביר אחריות. גם בנוגע למשחק שלשום. "פיני הסביר לי הכל", הוא מפרט, "איך אלרואי פורץ, איך דמארי משחק, איך ההתקפה של הפועל עובדת, על מי לשים עין ומה קורה כשסלים טועמה נכנס. בחדר ההלבשה רן עבר שחקן שחקן, מי בועט באיזו רגל, לאן כל שחקן אוהב למסור, ולאיזה שטח ריק הוא עובר אחר כך. ברמה הזו".
וברמה האישית?
"אני תמיד עובד קשה. אימון כל יום, גם חדר כושר, ופעמיים בשבוע שוחה עם שיר צדק במרכז קנדה".
הבריכה עם המגלשה?
"הצהובה? באסה, היום היא כבר לא עובדת".
לעמוס, נכון להיום, הכל עובד. משוער שני הוא הפך לסנסציה, בעוד שחיימוב הפך לשוער שני לברק לוי. "כדורגל זה משהו שמשתנה בשנייה", מסביר עמוס. "ממש לא האמנתי שזה יקרה ככה. גיא שוער מצוין וחבל לי שהוא לא משחק. לגביי, אחרי כל מה שהשקעתי, ואחרי שלא נתתי לתקופות הפחות טובות להשפיע עליי, הכל עכשיו חוזר כמו בומרנג. זו הרגשה של צדק".
תקופות פחות טובות?
"כשלא שיחקתי. וגם כששיחקתי, לי ולאוהדים היו זמנים לא טובים. את הסיבות אני לא יודע, אבל כל טעות שהייתי עושה, זה היה מגיע לקללות מהיציע, לאוהדים שיורדים לפסים אישיים. היה נורא, אבל אני שמח שזה השתנה. הקהל חשוב לי ולקבוצה, ואני מקווה שהוא ימשיך לתמוך".
איתמר
עמוס הגיע לכדורגל בטעות. המשפחה עלתה לארץ מדרום אפריקה כשדני היה בן שמונה חודשים, והתיישבה בקיבוץ כפר בלום. "בבית מדברים שתי שפות", הוא אומר, "אנגלית וראגבי". חברים שגדלו איתו בקיבוץ מספרים על ילד מופרע שהיה כל היום במגרשים. וגולת הכותרת - מספרים שהכינוי שלו הוא "שיניידה". אל תשאלו למה, גם הם לא זוכרים.
האח הבכור נתן, 33, משחק ראגבי בליגה הגרמנית ובנבחרת ישראל. "החלום היה ללכת בעקבותיו", מודה שיניידה, שכבר עבר להתגורר בעיר הגדולה קרית שמונה. "אבל בארץ לא היה משהו רציני, ומגיל חמש אני בכדורגל. כאוהד ספורט אני גם חזק בראגבי. כדורגל אני לא רואה אלא אם זה קלאסיקו או משחק גדול בצ'מפיונס. לא אתיישב לראות נתניה נגד בית"ר, למשל".
וההורים עוקבים?
"ממש לא, אפילו לא באים לראות. בכל הקריירה, לדעתי, הם באו רק למשחק אחד שלי. הענף הזה פשוט לא מעניין אותם. אנשים בקיבוץ לפעמים מביאים להם גזרי עיתונים ומסבירים להם, כי אין להם עיתונים בעברית בבית. מחר הם יקנו עיתון".
לא זרקו לך איזו מילה אחרי המשחק?
"אמרו שהם גאים בי. אתה יודע, דברים שהורים בדרך כלל אומרים. לא נראה לי שהם באמת מבינים מה קורה העונה".
גם אתה לא מבין.
"לא יודע להסביר את ההצלחה הזו. אני רק יודע שאני מגיע לחדר ההלבשה, וכיף לי. מתאמן עם החבר'ה, וכיף לי. יושב איתם בבית קפה, וכיף לי. אנחנו, שחקני הבית, מביאים איזו אווירה לאימונים, שגם שחקן מבחוץ, שרגיל לאווירה אחרת, ישר נקלט".
מי החבר הכי טוב?
"אתה תסבך אותי. בעיקרון אני תמיד מסתדר טוב יותר עם הזרים, רגיל לתרבות קצת אחרת. בריאן גרזיצ'יץ' למשל. הבנאדם הכי מצחיק שיש כאן. עושה שטויות מהבוקר עד הערב, ואז באימון אין מקצוען ממנו. נכס. ברק בדש עבר לגור לידי לאחרונה והתקרבנו. איזה גול חשוב הוא נתן. כולם נהדרים, וזו לדעתי גם הסיבה לאיך שאנחנו נראים".
תחילת העונה נראתה קצת אחרת. הקבוצה של רב"ש קרטעה עם שבע נקודות בששת מחזורי הפתיחה, לפני שהתחילה לאכול את הליגה עם 25 נקודת מתוך 27 אפשריות. "הטלוויזיות לא הגיעו לצפון כדי לראות ששיחקנו את אותו כדורגל כמו עכשיו", עמוס מסביר. "אז, כדורים לא נכנסו. גם במשחקים לא טובים שלנו נגעתי בכדור גג ארבע פעמים".
הטוויטר לא פסח על קרית שמונה. הקבוצה הצפונית היא בירת הציוצים של הספורט הישראלי. "אנחנו חזקים בזה", הוא מודה. "אני חושב שכולם נדבקו. באימונים אנחנו כבר מדברים על הציוצים של חברים. אדריאן רוצ'ט כתב לא מזמן על זה שהוא קנה מערכת קולנוע ביתית. באימון שלמחרת לא הפסקנו לצחוק עליו".
אחרי המשחק נגד הפועל רוצ'ט צייץ "הסיפוק הכי גדול זה להצליח במקום שכולם מצפים שתיכשל בו".
"איזה קרוע הוא, הוא העתיק את זה".
ממי?
"זה המשפט שרן אמר לנו באסיפה לפני המשחק".
ברור מי מאמן הסיבוב שלך.
"כן".
שחקן הסיבוב?
אחרי מאבקים קשים, הוא משחרר "ברק בדש".
שוער הסיבוב?
"אופיר מרציאנו, מאשדוד".
אפולה ואתה ספגתם שמונה שערים. מרציאנו?
"רוצה ישראלי".
תגלית?
"אלעד גבאי. המבשל".
מה הלאה?
"באמת שאני רק רוצה לנצח את הפועל חיפה. רק שהאווירה הנהדרת הזו תימשך".
אליפות?
"בחדרי חדרים מדברים על זה. אבל הדרך עוד ארוכה. אם נגיע ככה לפלייאוף, נצעק חזק יותר".
דני עמוס?
"חוזה בקרית שמונה לעוד עונה וחצי".
קבוצה גדולה? אירופה?
"בינתיים אני פה. הראש רק פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
