היו גבות שהורמו, היו גם כאלה שממש לא הופתעו. מדובר בתופעה - חיובית לכל דבר - של השתלבות מואצת של הכדורגלן בן המיעוטים (כולל דרוזים וצ'רקסים) בכדורגל הישראלי.
קצת מספרים: בליגת העל רשומים 56 שחקנים מהמגזר הערבי ב15- קבוצות (בבית"ר ירושלים לא משחקים גם זרים מוסלמים. עיקרון). במחזור האחרון שיחקו 24 שחקנים מהמגזר בליגת העל. במחזור המקביל אשתקד היו 21 כאלה. במחזור המקביל לפני עשור שיחקו רק שישה, ולפני 30 שנה שיחק בכל הליגה כדורגלן בן מיעוטים אחד בלבד - ג'ימי טורק.
גם אם נקזז את 14 שחקניה הערבים של בני סכנין - עדיין 42 שחקנים משחקים בשאר 14 הקבוצות - שישה בחיפה, חמישה בקרית-שמונה ובהפועל ת"א. במבט חטוף על טבלת מלך השערים, מתברר כי שני הכובשים המצטיינים הם וויאם עמאשה מבוקעתא ואחמד סבע ממג'ד אל-כרום.
בעשירייה הראשונה יש ארבעה ערבים. בסך הכל כבשו הערבים 39 שערים מכלל 192 השערים שנכבשו בליגה, בדיוק כמו תרומתם של הזרים. כלומר, המגזר הערבי כובש רבע מכלל השערים שכובשים בעלי האזרחות הישראלית בליגה הראשונה בישראל. ולא מדובר רק על כיבושים, אלא גם על עוצמות: כוח, בעיטה, מהירות. הסבסוב של אחמד סבע על ביוואן פרנסמן ייכנס לפנתיאון בערך כמו הריפעטיל של טורק בימק"א לפני 30 שנה.
ולא מדובר כאן בתופעה חולפת. אפילו ד"ר אחמד טיבי, שמתנגד לכיבוש, הופתע מהמספרים של הכובשים הערבים. כמי שתבע את הביטוי "אין ערבים - אין שערים," בעקבות השערים של עבאס סוואן ו-וואליד באדיר בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2006.
לטיבי יש תיאוריה מוצקה על המתרחש: 20" אחוז מהשערים - זה יותר מהשיעור שלנו באוכלוסיה. זה רק ילך ויעלה, כי בנבחרת הצעירה ובקבוצות הנוער יש שיעור עוד יותר גדול של שחקנים ערבים." יש עוד תחום שבה נעשתה פריצת דרך כזו במגזר?
"יש יותר רוקחים ערבים מאשר שיעור הערבים באוכלוסיה. תחום הכדורגל הוא תחום הבילוי ותחום הספורט הכמעט יחיד בישובים הערבים. מילדות, כל הכישרונות של הצעירים הערבים מופנים לכדורגל. במגזר לא משלמים כסף למחלקות נוער.
המועדונים הגדולים שלוקחים משם שחקנים נותנים להם חממות, והכישרון הופך להיות כישרון מקצועי, ועובר השחזה. לפי מיטב ידיעתי, המועדונים משלמים פחות מאשר לכוכבים
מנכ"ל מכבי נתניה, קובי בלדב, אצלו משחקים ארבעה ערבים, חושב אחרת: "הם כבר לא באים לבד אלא עם עורך דין וסוכן, כמו כל שחקן. פעם הם היו באים או עם האבא או הדוד. יש להם גם חוזים כמו שצריך. הפערים נמחקו בצורה חד-משמעית."
אז היה בוחוס ג'וג'וסיאן
סוציולוגית, מדובר בעניין טבעי של הטמעה. המגזר הערבי נכפה על המדינה היהודית בגלל תוצאות מלחמת השחרור, ולמעלה מעשור לאחר קום המדינה עוד קיוו המגזרים לפרידה הדדית. מאחר ואתה לא נולד לדו-קיום בארץ הזו אלא יוצר אותו, משנות ה60- החל המגזר הערבי, בחסות גורמים במגזר היהודי, לנסות ולהשתלב בחברה.
לכדורגל במגזר לקח יותר זמן, אבל ההצלחה היתה ממשית יותר. אחווה נוצרים חיפה היתה הקבוצה הערבית הראשונה ששיחקה בליגה השנייה, הפועל בני נצרת היתה השנייה רק באמצע שנות ה.60- היום יש כבר קבוצה מבוססת בליגה הראשונה, שגם זכתה בגביע - בני סכנין. בוחוס ג'וג'וסיאן היה בן המיעוטים הראשון (ארמני יליד סוריה, שגדל מגיל 11 ביפו) ששיחק בנבחרת. היום טאלב טואטחה, ביברס נאתכו ובירם כיאל הם שחקני הרכב.
רק בחודש האחרון נספרו 17 שחקני נבחרות שונים ממוצא ערבי. טיבי: "חבל רק שאין מאמן ערבי בליגת העל. מקווה שזה יגיע. כמו שרופא ערבי יכול להצטיין ולנתח חולים יהודים. הדברים האלה מסמלים את החיים הנורמלים, והחיים שלנו הרי הם לא נורמלים."
איברהים אבו-רקייק הוא דווקא מאמן מצליח מהמגזר, מי שהיה שלוש עונות גם מאמנה של בני אילת, והיום מאמן את ג'ת אל-אהלי מליגה א.' "יש כאן תוצאה של כמה אלמנטים שחברו יחד: הגדלת הליגה, מקצוענות וסקאוטינג שחצו גבולות, עלייה בחשיפה התקשורתית האדירה לליגות הנמוכות, שמשם מגיעים הרבה שחקנים. השחקן הערבי יודע שכדורגל זה מפלט מהחיים הקשים."
בעבר, שחקן מהמגזר שהיה רוצה להשתלב בקבוצה יהודית היה צריך לקוות שיתגלה, או לגדול ולהגיע לבד. נג'ואן גרייב טען בראיון לפני 15 שנה שבנצרת, בה גדל, לא היתה מסגרת מתחת לשנתון של נערים א.' היום אפשר למצוא שבע קבוצות מהמגזר בליגה לטרום ב' (בני 16 ,(9 בליגה לטרום א25 ,' בילדים ג' ו37- בילדים ב.' בית הספר לכדורגל בנצרת זכה בטורניר ארצי של בתי-ספר בעונה שעברה, אחרי ניצחון בגמר על בית הספר לכדורגל של מכבי פ"ת.
במכבי נתניה גאים בכך שאת פיראס מוגרבי הם הביאו משפרעם כשהיה בנערים. מואנס דבור היה צריך להבקיע 67 שערים במדי קבוצות הנערים והנוער של אחי נצרת בגיל 16 וחצי, כדי שמכבי ת"א תשלוף אותו. כמו דבור יש רבים במגזר, קחו למשל את חאלד אבו-מדעם מצעירי רהט, בן 18 וחצי, אימון בודד בנבחרת הנוער, שכבש בכל המסגרות (הוא משחק בבוגרים מגיל 111 (17 שערים בשלוש העונות ורבע האחרונות. הוא עדיין בצעירי רהט.
מכבי חיפה היא דוגמה מצויינת למועדון שקולט כישרונות ערבים. המנהל המקצועי של מחלקת הנוער, שמואל חנין, מונה ארבעה: בירם כיאל, מוחמד גדיר, טאלב טואטחה וסרי פלאח. חנין, שגילה את ביברס נאתכו בתקופתו בהפועל ת"א, מסביר: "במכבי חיפה מאז ומתמיד היה שילוב שחקנים מהמגזרים השונים. כל שחקן מצטיין היה מגיע אלינו כדי להיקלט. כיאל הגיע מג'דיידה בגיל .12 אותו דבר גדיר, שהגיע מביר אל-מכסור. את סרי פלאח אתרנו בכפר סמיע. טאלב הגיע בעזרת בחור שנמצא איתנו בקשר רציף כל הזמן, שמנהל בג'סר א-זרקא בית-ספר לכדורגל.
"מה שנשאר להם בכפרים, הרבה יותר מהערים המתועשות, הוא כדורגל הרחוב. שחקנים שמתפתחים באמצעות כדורגל רחוב מתפתחים בצורה טובה יותר. אצלנו בערים כבר לא קיים הטקס שבו אתה מגיע מבית-הספר, זורק את התיק בקשת לחדר ועף עד הלילה למגרש של בית הספר.
ילדי דור המחר הם ילדי מחשב, שם זה אחרת. הערבים לא יותר כישרוניים, אבל יש להם רצון גדול יותר להצליח. ההורים רואים בכל המגזרים בכדורגל מנוף כלכלי."
את הנקודה החברתית מחדד מרק ורטהיים, ד"ר למדעי הכדורגל, שעובד באקדמיית הכדורגל הגרמנית: "ההיבט הגופני הופך להיות מרכזי. גנטית אין להם יתרון, אבל היתרון הוא דווקא סביבתי. האוכלוסיה החלשה רואה בכדורגל פתח להצלחה חברתית, לקבל תגמול כספי הולם. למגזר הערבי יש את הדחף להתפתח וללמוד. ההורים משקיעים.
בכפרים הילדים לא רובצים מול מחשב או מול הפלייסטיישן. זה גורם להם להיות בתנועה טבעית. כשהם באים לאבחונים הם מבצעים דברים שילדים יהודים לא יכולים לבצע היום. אם תיתן לילד ערבי לקפוץ 10 פעמים על רגל אחת הוא יעשה את זה בלי בעיות. ילד יהודי לא מסוגל לזה היום. יכולת החשיבה עם הכדור איטית מאוד, אבל יכולת התנועה עם הכדור מהירה מאוד. זה לא עניין של כוח אלא טבעיות של תנועה. הם השתנו ואנחנו לא."
אולי זה עניין טבעי? אמא פולניה מעדיפה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין.
"אצלנו, יוצאי אירופה, כדורגל הוא נחות לעומת רפואה, זו התפישה הגלותית. בגרמניה זה ענף מוביל בתרבות האירופית. ספורט זה בבואה חברתית, והוא מנוף ליחסים יותר טובים. אם נעשה את השדרוג, יהיה לנו יותר קל להגיע לדו-קיום."
אבו-רקייק: "מדינת ישראל יותר יפה כשיש דו-קיום שמתחיל במגרשים, היא יותר בריאה כשכל אחד משתלב עם השני. האזרח הערבי צריך את ההזדמנות והשייכות. לא רק היהודים צריכים להזיז את התחת בעניין הזה, גם המגזר צריך להתאמץ להשתלב. זה ביחד."
טיבי, שמזמן פיתח ציניות לגבי החברה הישראלית, רואה בזה עניין טבעי, חלק מהמהפכה המוסלמית: "אני רוצה לקשור את זה למספר המוסלמים שמשחקים יותר ויותר בקבוצות באירופה. גם בריאל מדריד למשל הרבה שערים נכבשים בידי מוסלמים. הם פורצים לקדמת הכדורגל האירופי. בפני היהודים פתוחים תחומים אחרים של ספורט, בפני ערבים הכדורגל הוא כמעט התחום היחידי."
מה אנחנו בעצם יודעים על הכדורגלן הערבי ישראלי? מתברר שלא הרבה ובזה, יש כאלה שאומרים, נמצא כל היתרון שלו: הוא לא נמצא במדורי רכילות. אבו-רקייק: "אחרי שניצח את בית"ר ירושלים שלשום, מהראן ראדי לא נסע למועדון ה'למון' בת"א כדי לחגוג. החיים הספורטיבים של השחקן מהמגזר הרבה יותר טובים.
פעם היית ממליץ לשחקן מהמגזר על מדריכת פילאטיס ותוספי מזון והוא היה שולח אותך להסתכלות פסיכיאטרית. היום, כל שחקן שמכבד את עצמו עובד לפי תוכנית. יש גם כמה עם קואצ'ר. הם התפתחו בצורה בלתי רגילה. היתרון שלהם זה הרעב להצליח, להשתלב מקצועית וחברתית".
קובי בלדב: "הם עובדים במשחק, באימונים, רעבים להצלחה. הם חזקים, ועם העבודה הנכונה והליטוש הנכון והמנטליות, הכל יחד חובר להצלחה. אצלנו הם כבר כמה שנים מצליחים מאוד. גם חברתית הם מאוד מקובלים. הם גרים פה. השכרנו לסבע דירה בנתניה. אין מחסומים. הם מרגישים טוב, לא מרגישים מקופחים. עובדה, אחמד סבע הקפטן שלנו."
מה הלאה, לאן זה יגיע? ורטהיים כתב כבר ב2003- שעד 50 ,2015 אחוז מהשחקנים בליגה המקצוענית יהיו ערבים. הסטטיסטיקה מוכיחה שהוא בדרך להגשמת המחקר. אבו-רקייק: "לאור מצוקת הזרים, במקום לצפות בקלטות מסלובניה וניגריה, כדאי לחפש בארץ, כי יש פה אחלה שחקנים. במג'ד אל-כרום, בג'דיידה, ברהט ותל-שבע. יש פה הרבה מאוד כישרונות."
חנין דווקא חושב ש"בעוד 10 שנים שחקני העתיד יהיו רק מאקדמיות לכדורגל, בלי קשר לדת מוצא או לאום," אבל ד"ר ורטהיים, המומחה, מפנה אותנו לטרנד הבא: "הדבר הבא זה כדורגלנים דרוזים וצ'רקסים, וקיבלנו כבר טעימה מלאלא ומנאתכו. בסביבה המשפחתית שם מעמידים את הכדורגל כהשקעה אקדמית. הרבה הורים הם אנשי צבא לשעבר. יש להם מודעות גופנית יותר גבוהה. הם הבינו כבר שאפשר דרך ספורט להגיע לכל מני דברים."
נא להמתין לטעינת התגובות
