למחרת נגוזו תקוותיו. בבוקר, בזמן שארוסתו ובני משפחתה עשו את דרכם לכיוון הבריכה,
שביטה גרר עצמו בקושי לכיוון המיטה וחייג לקבלה. "תשלחו רופא דחוף, אני מתמוטט", זעק לתוך השפופרת רגע לפני שצנח אל השטיח. אלא שהדקות נקפו ושביטה הרגיש שהוא עומד לאבד את הכרתו. בכוחות אחרונים וכשהוא עירום כביום היוולדו זחל לכיוון הדלת, פתח אותה ונשען על המשקוף.
"תעזרו לי, תעזרו לי", קרא לעבר קבוצת צעירים שפרצה בצחוק רועם וחלפה על פניו במהירות. "הוא בטח שיכור", אמרו אחד לשני ונעלמו במסדרון הארוך.
"הרגשתי שאין לי שיווי משקל, כמו משותק, ואני לא יכול לנשום", משחזר שביטה את רגעי האימה שבהם היה בטוח כי הוא עומד לסיים כך את חייו. "בראש דפקו לי מיליון פטישים והאוזניים צפצפו בטירוף. הייתי בטוח שאני הולך למות ככה, זרוק בפתח החדר בלי בגדים, אבל אז עבר זוג מבוגר שהבין שמשהו רע קורה לי. שנייה אחר כך איבדתי את ההכרה".
שביטה התעורר בבית החולים יוספטל באילת. ארוסתו והוריה ישבו סביב מיטתו המומים ודואגים. החופשה, שנמשכה יום אחד בלבד, הופסקה. בסיום אשפוזו חזר שביטה המאוכזב לבית הוריו בטירה. הוא הרגיש שהפגיעה הישנה בראשו לא מפסיקה להרוס את חייו.
יום פציעתו של שביטה, בפברואר 2004 באצטדיון רמת גן, זעזע את עולם הכדורגל והעסיק את התקשורת והציבור במשך יותר מחודשיים. באקט המזכיר את התנהלותם של החוליגנים באנגליה, נזרק חזיז מכיוון יציע אוהדי הפועל ת"א לכיוון יציע אוהדי מכבי דקות לפני שריקת הפתיחה.
אלא שהחזיז הבוער הועף למרחק קצר מדי ופגע בראשו של שביטה, אוהד הפועל. אגב, השבוע, כאילו לא למדנו כלום בכמעט שמונה השנים שחלפו, נזרק רימון גז ליציע אוהדי הפועל ב"ש במהלך משחק ליגה.
אף אחד לא האמין ששביטה יצא מהאירוע בחיים, כל שכן הולך ומתפקד. אלא שהוא הפתיע את כולם כאשר חזר להכרתו. חודש אחר כך אף שוחרר מבית החולים למספר שעות והגיע למשחק הדרבי בבלומפילד כשצלקת ענקית ומפותלת מעטרת את ראשו.
תחושת הניצחון של שביטה הפכה לאשליה רגעית. שביטה מתמודד מאז עם שיקום שאינו נגמר, עם חירשות מתסכלת, פרצי זעם בלתי נשלטים והתקפי חרדה וחשדנות שבעטיים הוא מתקשה לנהל חיים שגרתיים או להתמיד במקום עבודתו. לפני כשבועיים נראה היה שנמצאה הדרך להמשיך לנהל את חייו.
בעקבות תביעה שהגיש נגד שורה של גופים, ביניהם ההתאחדות לכדורגל והנהלת מכבי ת"א, הגיעו באי כוחו, עורכי הדין משה קפלנסקי וד"ר קובי קפלנסקי, להסדר עם הנתבעים לפיו ישלמו לשביטה פיצוי בגובה 3.8 מיליון שקל. שביטה מרגיש כעת כי מעגל אחד בחייו נסגר סופית. את יום הפציעה, כך הוא מצהיר, הניח מאחוריו. רק הליך השיקום הקשה והמכאיב, הוא יודע, לא יסתיים לעולם.
"הרגעים האלה, של חוסר השליטה על מה שקורה בגוף שלך מאז הפגיעה בראש, הם המטרידים אותי ביותר", אומר שביטה עם ההחלטה לנסוע שוב לחופשה, הפעם בגרמניה, לרגל יום הולדתו ה-30. "בטאבה קיבלתי התקף למרות שבכל יום אני בולע שני כדורים שאמורים למנוע
"את יודעת מה זה לחיות עם הרעש הזה כל היום וכל הלילה? אי אפשר לישון, אי אפשר לשהות במקום הומה כי אז הצפצוף גובר, אסור להתאמץ, אסור שמש חזקה. החיים שלי, מאז שנפצעתי, הפכו לחיים של איסורים. אני עדיין מתמודד ומנסה לעכל שאדהם שביטה שהיה לפני שמונה שנים לא יחזור שוב, אבל לפעמים אני חושב שאין טעם לחיים כאלה.
"מצבי הגופני הוא כמו של אדם זקן. אני חירש באוזן אחת, סובל מחוסר ריכוז ומתעייף מהר. והכל בגלל מה? בגלל שלושה אנשים שלא מבינים שלכדורגל באים כדי ליהנות מהספורט ולא כדי לפגוע באחרים".
אתה עדיין כועס עליהם?
"הם זרקו חזיז והפכו אותי לנכה. אם הם באמת רצו לפגוע במישהו, ולא חשוב אם מדובר באוהדי מכבי או הפועל, אז הם חולי נפש".
כיצד הגבת כששמעת כשהם לא הורשעו בגרימת חבלה אלא בעבירות קלות ונשלחו לעבודות שירות?
"עד היום כואב לי שהמערכת החליטה לאפשר להם לחזור כל כך מהר לחיים הרגילים שלהם. זה זלזול בחיי אדם. עונשים כאלה נותנים לגיטימציה לפגוע באנשים כי העונש יהיה חודש עבודות שירות, וזהו. בעיניי, מה שעשו שלושת הנאשמים משול לניסיון רצח. המעשה שלהם הורג.
"לדעתי, העונש שלהם משול להרשעת אדם בנשיאת סכין למרות שהוא הגיע לדקור אחר. העונש שלהם הוא יותר ממעליב. זהו חוסר כבוד לאנושות. לזרוק פצצת תאורה על אנשים, מתוך רצון לפגוע במישהו, מחייב עונש של לפחות עשר שנים בכלא".
לאדהם שביטה קשה לדבר לאורך זמן. לאחר כמה דקות מתחילות אצבעותיו לעסות את רקותיו ופניו מתעוותות מכאב. מדי פעם, בלי לשים לב, נשלחת אצבעו לאזור הצלקת המכוסה כיום בשיער ונוגעת בעדינות במקום בו נותר שקע קטן מעל אוזן ימין, זכר לאותו יום מר ששביטה מכנה אותו גורל.
כבר שבוע לפני הפציעה הוא תכנן להגיע לדרבי ורכש שני כרטיסים. שביטה התקשר לחבריו, ביקש שיבואו איתו, אבל כולם סירבו, בעיקר בגלל הסערה והגשם ששטפו את המדינה. ביום המשחק החליט לקחת את אחותו, מייסן, אז תלמידת כיתה י'.
אמו של שביטה, הניה, התנגדה לנסיעה לרמת גן. זו הייתה הפעם הראשונה בה ביקשה מבנה לא להגיע למשחק כדורגל. היא התחננה, הבטיחה להחזיר לו את הכסף של הכרטיסים, אבל שביטה התעקש. "איך תשמור על אחותך?", שאלה. "אל תדאגי, יהיה בסדר", הבטיח.
הייתה לאמך תחושה מקדימה?
"לא מאמין בתחושות או באמונות המוזרות האלו. זה גורל ולא חוש נבואי. באותם ימים רציתי לקנות אופנוע וההורים התנגדו כי פחדו שאפגע. יכולתי להיפגע באותה מידה גם בכביש, אבל לרגע לא חשבתי שיקרה לי משהו במשחק כדורגל. כנראה שמשהו היה צריך לקרות והוא קרה. כשאמא שלי הבינה שאני לא מתכוון לוותר היא ביקשה שניקח מגבת לשבת עליה כדי שלא נרטב. בסוף זו הייתה המגבת ששימשה לעצור את הדם מהראש שלי עד שהאמבולנס הגיע".
לאצטדיון הגיעו שביטה ומייסן כ-40 דקות לפני המשחק והיו בין הראשונים שנכנסו דרך שער 2. מוצאי שבת, 14 בפברואר 2004, אמור היה להיות אחד ממופעי הכדורגל הגדולים של העונה והשניים התיישבו במקומותיהם נרגשים, כששביטה מחזיק את המטרייה בידו ומגונן על אחותו.
הם לא שמעו על העימות שפרץ בין אוהדי הפועל למכבי בסניף מקדונלד'ס בקניון איילון, ולא ידעו כי בלהט המהומה השליכו האוהדים כיסאות על יריביהם ואחד מהם אף זרק נפץ שבנס לא גרם לפגיעה בנפש. המשטרה כינתה את האירוע "מופע אימה", אולם לרגע לא שיערה כי זו רק ההתחלה ושתוך דקות תתרחש תקרית חמורה אף יותר.
"התיישבנו בשורה הראשונה של היציע העליון, לא רחוק מהמדרגות מימין", משחזר שביטה בקושי את השניות האחרונות בטרם פגע החזיז בראשו. "דיברתי עם אחותי, אני לא זוכר על מה, והיא צחקה. אחר כך היה חושך. מייסן סיפרה לי שהיא סובבה לרגע את הראש כדי להסתכל על הקהל בגלל ששמעה רעש מוזר, וכשהסתכלה עליי שוב היא ראתה אותי נופל לכיוון הרצפה ולא הבינה מה קרה".
מייסן נותרה פעורת פה כשראתה את אחיה בן ה-22 מכוסה בדם. המטרייה שגוננה עליהם נשמטה מידו והתעופפה ליציע הקדמי. "אדהם, אדהם", זעקה מייסן, אבל אחיה לא הגיב ורק עיניו הפקוחות בהו בנקודה נעלמה. עשרות שוטרים ממרחב דן, שאבטחו את האצטדיון, הקיפו את השניים. הם אחזו בצעיר חסר ההכרה ורצו איתו לכיוון היציאה.
פרמדיקים של מד"א אספו את שביטה לתוך האמבולנס תוך ביצוע פעולות הנשמה וניסיונות לעצור את הדימום המאסיבי מראשו. לבית החולים הגיע שביטה במצב אנוש עם שבר דחוס בגולגולת. הוא הובהל לחדר הניתוח והרופאים נאבקו על חייו עד לשעות הקטנות של הלילה.
המשטרה פתחה בחקירה למציאת זורקי פצצת התאורה. כעבור שבועיים נעצרו שלושה אוהדים: יורי סדלצקי, אוהד מוכר של הפועל שנחשב לחלק ממנהיגי שער 5; ישי זיתוני, אף הוא אוהד מושבע של הקבוצה שהורחק בעבר מהמשחקים; וקטין בן 17.
בתחילה הכחישו השלושה את החשדות נגדם, אולם למחרת הודה זיתוני במשטרה כי ביקש מהקטין לזרוק את החזיז לכיוון שער 3, מקום מושבם של אוהדי מכבי. הקטין החטיא ופגע בשביטה. זיתוני סיפר על שלבי התכנון של האירוע, גילה כי סדלצקי סיפק את החזיז, חשף כיצד החליטו להסתיר את המעשה והתנצל על הפגיעה בשביטה.
למרות כתבי האישום החמורים שהוגשו נגדם בגין קשירת קשר לביצוע פשע וגרימת חבלה חמורה, החליט בית המשפט להרשיעם בעבירות קלות בהרבה - בהפרת הוראה חוקית ובמעשה פזיזות. על השלושה נגזרו עבודות שירות לתקופות קצרות.
כאשר שביטה פקח את עיניו, לאחר שבוע ללא הכרה, הוא לא התעניין בזורקי החזיז או במעצרם. בדיוק חודש לאחר הפציעה ביקש לצאת שוב לדרבי שהתקיים בבלומפילד. כשהוא לובש חולצה אדומה וצעיף של הפועל על צווארו, המונחים כיום על הארון בחדרו, הקריא שביטה את ברכתו לקהל.
"בזמן שדיברתי על הסכנות שבאלימות במשחקים וביקשתי שישמרו על שקט, קיללו אותי האוהדים של מכבי", אומר שביטה במרירות. "הם אמרו שהלוואי והייתי מת וצעקו לי 'ערבי' וכל מיני קללות שלא קשורות לספורט. בכל פעם נאלצתי לקטוע את הנאום בגללם. אחרי שהתיישבתי שוב נזרקו חזיזים והרגשתי ששום דבר לא השתנה. הבנתי שלא משנה מה שאעשה, המסר לא עבר".
בתחילה שביטה לא הבין שהוא בבית חולים או מה אירע לו. "הזיכרון הראשון שלי היה שבוע אחרי הפציעה כאשר הייתי עדיין בבית החולים", הוא מספר. "פקחתי לרגע את העיניים וראיתי המון אנשים ומיטות ושמעתי טלוויזיה ברקע. מיד אחר כך שוב איבדתי את ההכרה.
"המשפחה אמרה לי שדיברתי באותו רגע שטויות ושאמרתי שאני רוצה לשחק כדורגל. בכלל דיברתי לא לעניין באותה תקופה. כשעברתי לשיקום בבית לוינשטיין, וואליד באדיר בא לבקר אותי. הייתי כל כך לא מחובר למציאות עד שאמרתי לאמא שלי שתגיד לו שאני ישן ושיבוא מאוחר יותר".
מתי הבנת לראשונה שנפצעת במהלך משחק כדורגל?
"לדעתי רק במהלך השיקום. בהתחלה לא קלטתי מדוע אני צריך פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, למה שואלים אותי כמה זה אחד ועוד אחד, הייתי בהלם. מצד שני לא היה לי בשביל מה לשאול כי הייתי מוקף כל הזמן באנשים. חוץ מהמשפחה הגיעו לבקר אותי שחקני כדורגל ומנהלי הפועל והעדפתי לא להתמודד כי היה לי כיף עם תשומת הלב.
"השיקום היה מעין חממה. לאט לאט הבהירה לי המשפחה שאיבדתי את השמיעה באוזן אחת. זה היה מוזר לי כי כל הזמן שמעתי רעש מהאוזן, כמו מין מנוע של אוטו שכל הזמן עובד. אחר כך הראו לי עיתונים וככה למדתי על הפציעה. אפילו את הצלקת על הראש ראיתי בפעם הראשונה בעיתונים לפני שהסתכלתי עליה במראה".
לא היו רגעי משבר?
"בטח שהיו. ימים שלמים ישבתי בלוינשטיין ופשוט בכיתי. לא תמיד הבנתי מה קורה איתי, לא הבנתי למה הצפצוף באוזן לא מפסיק. זה לא היה הכאב הפיזי, זה היה הכאב הנפשי. לפעמים לא קלטתי מה אני עושה במקום שבו נמצאים אנשים מבוגרים וחולים. לא עיכלתי שגם לי יש בעיות.
"המצחיק הוא שביום בו הודיעו לי שאני משתחרר הביתה נתקפתי בהלם וכמעט הכיתי את מנהלת המחלקה. אחרי שלושה חודשים פחדתי לחזור לעולם האמיתי. הייתי ממש בהיסטריה".
המציאות תפסה את שביטה לא מוכן. רזה ב-11 קילו, נכנס לחדרו הישן ונתמלא בהתקף זעם, אחד מיני רבים. הוא תלש את כל השירים שכתב, שהיו תלויים על הקירות, וצעק על הוריו שאינו רוצה לראות איש. "פתאום ידעתי שאלו החיים שהולכים להיות לי", אומר שביטה בשקט. "יום אחד אני בחור בריא, סטודנט שהולך למשחק כדורגל, ויום אחרי זה אני נכה, חירש, עם דפיקה בראש וזמזום באוזן.
"מבחינה חיצונית נראיתי אותו דבר אבל מבפנים כבר הייתי אדם שונה. הרגשתי שזה לא אני, שזה רק הגוף שלי ומשהו מניע את המוח שלי ללא שליטתי. לא הצלחתי להתרכז והייתי עצבני וחסר ביטחון. המון פחדים השתלטו עליי. לפעמים רציתי למות כי הבנתי שהולך להיות קשה, רק אז לא ידעתי שהקושי הזה לא הולך לעבור לעולם".
במשך חמשת החודשים הבאים הגיע שביטה לאשפוז יום לנפגעי ראש, במהלכו קיבל גם טיפולים פסיכולוגיים. הוא עבר ניתוח נוסף בראשו לתיקון פגם בעצם הגולגולת, לאחריו התדרדר מצבו הנפשי. בפברואר 2005, בדיוק שנה לאחר הפציעה, הוא הרים ידיים. שביטה נכנס לחדרו, לאחר שחזר מטיפול פסיכולוגי בו הבין כי מצבו הרפואי לא הולך להשתפר ואין פתרון לחירשות או לטנטון באוזן, והחליט לשים קץ לחייו.
הוא בלע כמות גדולה של כדורים והובהל לבית החולים בזכות ערנותם של הוריו. כעבור חודש שוב בלע חפיסת כדורים ושוב הובהל לבית החולים. "זו הייתה קריאה לעזרה עם ההבנה שאני עומד בפני חיים מורכבים," אומר שביטה קצרות ואינו שש לדבר על אותה תקופה.
"מאז הפגיעה קורים לי בראש דברים ועולות לי מחשבות שאני לא שולט בהן. הראש מתעתע בי. זה סבל מטורף ורציתי לשים לו סוף, אבל לא ידעתי איך. השיחות עם הפסיכולוגית רק גרמו לי להבין את עומק הבלגן שבו אני שרוי. ניסיתי לחזור ללימודים, למקום ממנו הפסקתי, וגיליתי שאני לא יכול. בהיתי במרצים מבלי להבין על מה הם מדברים. פשוט נשברתי".
הוריו של שביטה עמדו חסרי אונים נוכח סבלו. הם עזבו את מקום עבודתם והקימו בטירה חברת כוח אדם ומשאבי אנוש במטרה לספק לבנם מקום עבודה, בו ישגיחו עליו. שביטה משמש בחברה של הוריו כפקיד ובמקביל ניסה לצאת שוב ללימודים ונרשם לקורס בסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
אחרי חודש וחצי פרש לאחר שגם הפעם לא הצליח להתרכז בגלל הטנטון באוזן. בנוסף גילה כי לפניו עומדים עוד מספר קשיים. הוא לא הצליח לפתח מערכות יחסים עם בחורות - בכל פעם צצו החשדנות והמחשבות המתעתעות ושביטה שכנע עצמו כי הן בוגדות בו.
בהמשך גילה כי מאמץ קטן או שהייה ארוכה בשמש מחריפים את מצבו. בכל פעם ששהה בקרבת יותר משני אנשים הטנטון באוזנו התגבר. כשחבריו הלכו לים, בילו במועדונים או סתם שיחקו כדורגל, נותר שביטה בביתו מתוסכל.
באחד מימי ספטמבר 2005 החליט שביטה, בצעד נדיר, לנסוע עם בן דודו למסעדה בכפר סבא כדי לבלות וללמוד להתמודד עם מקומות הומי אדם למרות הצפצוף המטריד באזנו. הערב הסתיים בצורה בלתי צפויה. בעת שעמד ברמזור בצומת שיכון עלייה בעיר יצא מהרכב שלפניו אדם וניגש אליו.
"לא הבנתי מה הוא רוצה כי הוא היה שיכור", נזכר שביטה, "ובינתיים הרמזור התחלף לירוק, אבל האיש הפריע לי לנסוע. רק אחרי שהתקדמתי שמעתי קריאה לעצור בצד. ניידת משטרה עצרה מאחורי והמתנדבת ביקשה ממני רישיונות. אחרי 20 דקות, כשהיא לא חזרה, ניגשתי אליה ושאלתי מה קורה. היא אמרה שהפרעתי לתנועה ושאחזור לרכב.
"אחרי רבע שעה נוספת התעצבנתי קצת ושוב ניגשתי אל המתנדבת. היא כעסה וסגרה את החלון. פתאום הגיעו שתי ניידות של מג"ב, ואחד השוטרים הטיח אותי אל הרכב. אמרתי לו שייזהר על הפנים כי אני פגוע בראש אבל הוא נתן לי אגרוף ונפלתי על הרצפה. כשקמתי שוטר אחר דפק לי את הפנים לניידת וככה האף שלי נשבר".
בעבר טענה המשטרה כי שביטה הוא שתקף את השוטרים והכה עם ראשו בניידת. שביטה הגיש תלונה במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), שבסיומה הוגש כתב אישום נגד אנשי מג"ב. לאחר הרשעתם פיצתה המדינה את שביטה ב-8,000 שקל.
בתחילת 2006 שוב נתקל שביטה במשטרה אבל הפעם בנסיבות שונות לגמרי. הוא נסע ברחוב דיזנגוף בתל אביב ולפתע התנגש במכונית חונה. שוטר שניגש אליו ביצע לו בדיקת שכרות אולם שביטה יצא נקי. למרות זאת לא הצליח להסביר לשוטרים מה קרה, רק אמר שהיה לו מין בלק אאוט ושאינו זוכר דבר כי העולם פתאום החשיך. שביטה ובני משפחתו לא ייחסו חשיבות רבה לאירוע ושילמו את הקנס שהוטל עליהם. רק כעבור חצי שנה הבינו כי מחכה להם התמודדות נוספת.
ב-21 באוקטובר יצא שביטה לשחק ביליארד עם חבר. בדרך חזרה תקף אותו כאב ראש יוצא דופן. כשנכנס לחדרו הרגיש קור עצום וגופו רעד ללא שליטה. "הרגשתי שאני מאבד תחושה בגוף ושהרגליים נעשות חלשות. איבדתי את ההכרה וכמעט נחנקתי", מספר שביטה. "פוניתי לבית החולים מאיר בכפר סבא והרופאים אמרו שמדובר באפילפסיה. באותו זמן היינו בטוחים שמדובר בהתקף חד פעמי".
לאחר שני התקפים נוספים לפני שנה הוחלט לטפל בשביטה בעזרת תרופות קבועות, דבר שהוביל לשלילת רישיון הנהיגה שלו.
קרן אור היחידה בחייו של שביטה כיום היא איה, ארוסתו וחברתו הרצינית הראשונה מאז הפציעה. איה, סטודנטית לכלכלה וחשבונאות, הצליחה בעזרת הסבלנות והאופטימיות להרגיע מעט את תחושות החרדה ומחשבות השווא של שביטה, וכעת לאחר הזכייה בתביעת הפיצויים הם מתכננים סוף סוף להתחתן.
"כואב לי להסתכל על אנשים אחרים ועל חברים שלי ולראות אותם מתחתנים, יולדים ילדים ומנהלים חיים נורמליים. אני יודע שכלפי חוץ אני נראה כמו כולם, אבל זה מטעה. אצלי באמת צריך להסתכל לתוך הקנקן. אני כל הזמן דואג איך אפרנס את אשתי אם אני לא מסוגל לשבת במשרד יותר משעתיים, ואיך אגדל ילדים במצבי.
"יש לי בעיות עם זיכרון לטווח ארוך, אני חרדתי, לא אוכל לשחק יותר מדי עם הילדים כי אני לא יכול להתאמץ או להיות בשמש. ומה יקרה אם אקבל פתאום התקף אפילפסיה לידם? מצד שני אני רוצה להיות שוב עצמאי והפיצויים יאפשרו לי את זה. אני מתכנן לקנות בית בטירה, לא לגור עם ההורים, ולשים מעט כסף בצד ליום שבו המצב שלי יחמיר ואצטרך טיפולים מורכבים יותר. אני יודע שתופעות הזקנה יגיעו אליי מוקדם מהממוצע".
התביעה שהובילה להסדר הפיצויים הוגשה בתחילה במאי 2004 באמצעות עורכי הדין משה וד"ר קובי קפלנסקי תוך שהיא מפנה אצבע מאשימה כלפי מספר גופים: מכבי ת"א, ההתאחדות לכדורגל, עיריית רמת גן, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים, משרד הפנים ומשרד החינוך התרבות והספורט.
בתביעתם טענו עורכי הדין קפלנסקי כי אף אחד מהנתבעים לא נקט אמצעים היכולים למנוע את הפגיעה בשביטה, למרות ששלושה חודשים קודם לכן התקיים דיון בוועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא האלימות בספורט ובו צוין כי האלימות בכדורגל הישראלי עלולה להסתיים ברצח.
בנוסף טענו כי באצטדיון לא היו אמצעי בטיחות מספקים היכולים למנוע מקרים מעין אלה. לאחר שנים של הצגת ראיות וחוות דעת מומחים החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב לשלוח את שני הצדדים להליך גישור בפני עורכי הדין רמי הורביץ ובן-ציון בדש.
בשבוע שעבר הודיעו שביטה והנתבעים כי הגיעו לידי הסכם וביקשו מהשופטת חדוה וולצקי וינבאום להעניק לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם תפצה המדינה את שביטה בכ-1.5 מיליון שקל, ההתאחדות לכדורגל תשלם 518 אלף שקל, מכבי תל אביב תעביר 350 אלף שקל, חברת האבטחה של האצטדיון תשלם 700 אלף שקל ויתרת הסכום תשולם על ידי הביטוח הלאומי.
אדהם, אז עכשיו יש לך תקווה לעתיד?
"קשה להגיד. אני מציאותי. ברור לי שלא אשתנה לעולם. אנשים ששמעו על הפיצויים אמרו לי 'מברוק', אבל אני שואל על מה מברוק? על מה מזל טוב? ב-2007 הודיעו לי הרופאים שמצבי לא ישתפר יותר, ומאז שהחלו התקפי האפילפסיה אני חי בפחד תמידי. צריך להבין שהפגיעה בראש, החירשות והזמזום המטריף באוזן תמיד יישארו שם ביחד עם החורים הגדולים בזיכרון. מי שחושב שכסף יכול לפצות על מה שעובר עליי, טועה.
"אני מוכן לתת אותו סכום רק כדי לזכות לכמה שעות של שקט. הלכתי לכל המומחים שאפשר והיום אני יודע שאין מה לעשות יותר. לא קיבלתי מכה שיכולה להגליד, יש לי פגיעה עמוקה בתוך הראש והיא לכל החיים. ניסיתי לעשות מעקפים, למצוא פתרונות, אבל בכל פעם נתקלתי בקיר. שבע שנים דבר לא השתנה ואני נאלץ להשלים עם הנכות שלי".
אתה עדיין הולך לצפות במשחקי כדורגל?
"כמעט ולא. אני לא יכול לראות את האלימות והקללות במגרשים. למרות שאני יושב כיום ביציע המוזמנים, המבט שלי מופנה תמיד לצדדים לראות מהיכן יגיע החזיז הבא. מגרשי הספורט הפכו למגרשי מלחמה ואיבדתי את ההנאה. ההתנהגות של חלק מהאוהדים היא חסרת תרבות ואני חושש שפעם עוד יהיה רצח במשחקים. היום אני מעדיף לראות כדורגל דרך הטלוויזיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
