למה? ככה! הפרימיטיביות בנבחרת

מאוד פשוט איך ולמה ומדוע וכיצד לא עלינו, שוב לא עלינו, ליורו או למונדיאל. והדברים אינם קשורים לתרבות הנהיגה, האכילה והשתייה והנימוסין וההליכות ונערות הליווי של העם ששב לארצו אחרי אלפיים ומשהו שנות גלות.


הדברים הרבה פחות מסובכים. בסך הכל מדובר בכדורגל. באימון כדורגל. בתרבות המשחק, בהחדרה ובהקניה של שיטת משחק שמתאימה לדור שחקנים מסוים בזמן נתון ומסוים. אין כאן שום קשר לשום דבר אחר.

אדרבא, אם כבר, להוציא את החריג של נערות הליווי בתקופתו של שלמה שרף, הכדורגלן הישראלי הוא הרבה יותר ממשומע ומחונך מזה האנגלי או האיטלקי למשל. אין לו מנטליות שלילית כי אין דבר כזה מנטליות של כדורגלן ישראלי.

אם בכל זאת רוצים לדבר על מנטליות, אז קרואטיה היא דוגמה כמעט יחידה בעולם, שבה למה שכונה מנטליות ותרבות ספורט, כל ענף ספורט, יש השפעה על תוצאות והישגים של הספורטאים של המדינה הזו. וגם זה היה כאשר קרואטיה היתה בכלל חלק מיוגוסלביה, ולרצון להוכיח ולהתבדל מהשלטון ומהתרבות המרכזיים של ימי טיטו, והם באו לידי ביטוי בעיקר בתחום הספורט.

אבל הנה, עושה רושם שהימים הטובים ההם חלפו, וקרואטיה העצמאית סוגרת פערים בצעדי ענק לכיוון הפיכתה למדינת ספורט נורמלית ושפויה. אם יוון המסכנה והאפורה של ימינו מקדימה אותה בעלייה ליורו מהמקום הראשון, והקרואטים ייאלצו להיאבק על מקומם בגמר בשני משחקי פלייאוף, זו עוד הוכחה לכך.

בקיצור, לישראל יש שחקני כדורגל טובים ואף איכותיים. הם רק זקוקים לסביבה מקצועית רצינית. פחות היסטרית. כזו שתתרכז רק בכדורגל. שזה אומר בחירת שחקנים שפויה ועניינית. כזו ששבוע לפני משחק רשמי נקבע בה הסגל, וההרכב על פי הכושר של אותה תקופה.


אין ספק שהשלד חייב להיות קבוע. לפחות שמונה ותשעה שחקנים, ומצדי גם כל ה‭,11-‬ שברור למאמן שאיתם הוא יוצא לא למלחמה אלא למשחק כדורגל. כזה שמבוסס על שיטת משחק מסוימת, שאותה השחקנים מכירים מהקבוצות שמהן הם מגיעים לנבחרת. שניהול המשחק יהיה שפוי, רגוע וענייני, ולא תחת לחץ של מאמן נוירוטי ומלחיץ.

זה לא הגיוני ולא מקצועי ולא שפוי שאין כאן איש מקצוע אחד שיודע מה היא שיטת המשחק של לואיס פרננדס. שמגן הוא מגן ובלם הוא בלם, קשר אחורי הוא קשר אחורי, קדמי הוא קדמי וחלוץ מטרה הוא אכן חלוץ מטרה ולא שחקן כנף סהרורי.

זה לא שאין מקום לשינוי מסוים, אחד, לא יותר, וגם הוא כפוי, בגלל נסיבות בריאותיות או טקטיות או משמעתיות, אבל תרבות המשחק והשיטה חייבת להישמר. מה שהופך לטבע שני אצל כל שחקן אירופי שמגיע מהקבוצה לנבחרת, הפך אצל פרננדס לשכונה.

המונח הזה, שכונה, הוא בדיוק מה שקרה לנבחרת בעידן פרננדס. כי לא תרבות היתה לנבחרת שלו ולא שיטה. במקום 70 שחקנים שזומנו לסגל בתקופת פרננדס ניתן היה להסתפק ב‭25-‬ גג. האיש הזה פשוט החזיר אותנו שנות דור לאחור, בדיבורים על מי הוא ומה הוא היה, כאשר דור שחקנים מדהים עובר מתחת ידיו מבלי שהוא מצליח להפיק מהם קמצוץ מהפוטנציאל.

פרננדס, כבר כתבתי זאת כמה פעמים, הוא איש האתמול בכדורגל של היום. הוא אולי פרשן מבוקש אבל לא היה לו מה להציע לכדורגלן הישראלי. כמו לכל הפרשנים באשר הם פרשנים. למה? כי הוא חפיפניק. כי הוא לא מעודכן. כי אין לו מושג מה דורש הכדורגל של היום. למזלו הרע הוא הגיע למדינת כדורגל עם שחקנים מעולים אבל עם ניהול פרימיטיבי ועסקנים פדרלים מעוותים.

כאלה שלא שואלים שאלות כי הם חושבים שאסור להם. שמאמני עבר מכובדים חוששים להביע את דעתם על ריבוי המוזמנים לסגל, שמא לא יקבלו הזמנות לאיזה תא כבוד בר"ג או בבלומפילד, שהכבוד הוא הדבר האחרון שקיים בתאים הללו. אולי חוץ מאווירת אכול ושתה כי מחר כבר לא נקבל הזמנה עם תו חניה ותלושים למזנון על שם ניקולאי צ'אושסקו ורעייתו הלנה.

בכלל, זה דבר נדיר מה שקורה כאן בשנים האחרונות. דור שחקנים מוצלח במיוחד מנוהל על ידי דור עסקנים חלול מנותק. כזה שחובה להעבירו מהעולם אם כי יותר הגיוני שהם, העסקנים, הם אלה שלפני שייעלמו מעולם הכדורגל שלנו, הם יעלימו את הכדורגל.

כי אין כדורגל בלי אבי לוזון. לא היה כדורגל בלי אבי לוזון ולא יהיה כאן כדורגל בלי אבי לוזון. ואם כבר אתם רוצים גלישה קצרה למחוזות שאינם קשורים רק במשחק עצמו, בשיטה ובסגל השחקנים, כדי להבין מה עוד השפיע על הכישלון של הנבחרת להעפיל ליורו ‭,2012‬ אל תחפשו את הסיבות אצל השחקן הישראלי.

לכו אל כל המינויים הפדרליים של אבי לוזון בשנים האחרונות. זאביק זלצר ואברהם בכר, שתי אושיות כדורגל מוכחות בתחום המקצועי וברמה האישית, שהעפילו עם נבחרות הנוער כמעט לכל טורנירי הגמר של היבשת, סולקו מתפקידם לטובת מאמנים פדרלים כמו טל בנין, אלי אוחנה, אלון חזן, גיא לוזון ועופר פביאן.

שימו לב: להוציא את חזן, שהוא גם המוצלח מביניהם, כולם אימנו בעבר הלא רחוק את מכבי פ"ת. זה לא מקום לוועדת חקירה או התערבות של מבקר המדינה. זו בסך הכל תרבות ניהולית עכורה וחלולה. ממש חולנית.

מה פתאום גיא לוזון, על סמך מה אלי אוחנה? אז מה אם פרננדס רצה את טל בנין. עופר פביאן? האמת, לא נעים לי. עופר בחור טוב במובן הטוב של המונח. אבל הוא מאמן את הנערים, והוא גם העוזר של גיא לוזון. על סמך איזה רקורד?

אם כבר, אלו הם דברים שמחלחלים לתרבות הכדורגל שלנו ולתרבות המשחק. שאין צורך בכישורים, רק ברצון היו"ר. אלא אם כן יש לכם הוכחות שבוקר אחד התעוררו שטרן חלובה ואריאל שיימן ועוד כמה עסקנים דורשי טובתו של אבי לוזון, עם הארה שאלה הם המועמדים המתאימים והראויים לאמן את נבחרות העתיד של ישראל.

ועשו לי טובה. מספיק כבר עם התאוריה ההזויה הזו של בניית נבחרת או האמירות שגם בעוד 40 שנה לא נגיע לשום מקום כי אין כאן כדורגל. ובכן, אין כאן כדורגל אבל יש כאן כדורגלנים. והם מפוזרים ברחבי היבשת ברמות כאלה ואחרות.

והרמות האלה מספיקות כדי להעפיל לטורניר חשוב. נבחרת זה לא הצ'מפיונס ליג, שבו הכסף והמסורת והערים והכדורגלנים הטובים בעולם מתנקזים לשמונה עד עשר קבוצות שכמעט תמיד יגיעו לפחות לרבע הגמר.

יוון וקרואטיה הן שתי נבחרות שניתן היה לעבור אותן בדרך למקום השני. לפחות. וישראל לא עברה אותן כי היא הפסידה לשתיהן בכל ארבעת המשחקים. האם זו לא חזרה שנות אור ודור לאחור? האם מישהו רימה או הגזים כאשר טען שההגרלה היתה נוחה במיוחד? האם הרמה והתוצאות הסופיות אינן מוכיחות כי מדובר בפספוס מרגיז במיוחד?

מדוע לעשות הנחות לעניין המקצועי? למה לגלוש למגרשים אחרים? איך זה שיש לנו תיאטראות ואוניברסיטאות כה מוצלחות, חקלאות וטכנולוגיה מהליגה של הצ'מפיונס, ורק בכדורגל פתאום אנחנו מפגרים? ובכן, אנחנו מפגרים כי רמת האימון ורמת הניהול הם חובבנים ולכן פרימיטיבים.

בכדורגל הישראלי מתגלגלים כספים ברמות שאסטוניה וסלובניה ובוסניה וארמניה ומונטנגרו רק יכולים לפנטז עליהם. חלק מהנבחרות האלה כבר העפילו לטורנירים גדולים. חלק אחר מתמודד היום על מקום ביורו ‭.2012‬ פה ושם אתה צופה בנבחרות הללו ומגלה מצרך נדיר במקומותינו: סדר ומשטר קבוצתי, סגנון, אחריות שבתפקיד, רוגע והכנה מקצועית פר אקסלנס.

אין תירוצים כמו ספגנו מכדורים נייחים או שוב מגן או בלם איבדו כדור גורלי. כי כולם סופגים מכדורים נייחים וכולם מאבדים כדורים גורליים. רק ששם לא הופכים את התירוצים הקלושים הללו לאידיאולוגיה, ולסיבות העיקריות לכישלונות סדרתיים.

כאשר האמת היא שהתירוצים והעסקנים והמאמנים הכושלים הם לא רק סדרתיים, בעצם הם בלתי נגמרים. אני יודע שחלק מהדברים כבר קראתם כאן תחת חתימתי. אבל היום עת לסיכומים. בתקווה שאת המשחק מחר נגד מלטה נבחרת ישראל תפסיד, או לפחות לא תנצח, כדי שההלם והשוק יהיו כאלה שיפקחו עיניים מקצועיות ולא פוליטיות.

כי תחשבו על זה. שורו הביטו וראו. אולי אתם לא שמים לב, אבל אתם חווים היום את תהליך הדה לגיטימציה של אלי גוטמן. כבר הספקתי לשמוע אתמול את אבי לוזון אומר שלגוטמן יש הרבה מתנגדים. התאמינו? וזה ככה, על קצה המזלג, כדי לקבל פרופורציות באיזו מדינת כדורגל אתם חיים, ומי אחראי למדינת הכדורגל הזו, שהנבחרת שלה לא מצליחה להעפיל לטורנירים גדולים וחשובים.