מגיעה לנו שיטה: איך לשקם את הנבחרת

פרננדס. על כדורגל אין מה לדבר עם הטיפוס הזה. האמת, אף פעם לא היה על מה להחליף אתו שתי מילים בנושאים מקצועיים.


מדובר בכלל באיש האתמול, שהיום מתברר שהסיבה העיקרית להזיות ולאובססיות שלן בנושא זימון השחקנים הבלתי נגמר לסגל, היתה אגואיסטי לחלוטין. יום יבוא ואנחנו נודה לו ואף נתפלש בעפר רגליו על עיניו המקצועיות החדות, על כך שהשאיר בבתי החולים ליולדות במתנה את ספר השמות לכל עדות ישראל.

אם היה לו כבוד עצמי הוא היה מתפטר אחרי ההפסד בקרואטיה, אבל הוא העדיף שלא לחזור לישראל ולהתמודד עם הביזיון שהוא האחראי העיקרי לו, ולברוח לצרפת לרגל עיסוקים אחרים. לא נורא, נעמוד גם בכך.

מצד שני, היות שמדובר באמת בטיפוס מיוחד, אז מי יודע, אולי הוא בכלל לא יחזור מצרפת ואת המשחק האחרון בקמפיין ינהל עוזרו המהולל טל בנין. אם כבר קומדיה צרפתית, אז עד הסוף. לפחות נתפקע מצחוק.

מרק רוסנובסקי. למעשה הנבלה של פרננדס כלפי הצוות הרפואי והמנהלתי לפני המשחק בזאגרב אין אח ורע בעולם הספורט התרבותי, ולכן אסור לעבור עליו לסדר היום. אם אני ד"ר רוסנובסקי, או כל איש צוות אחר שהושפל בבוקר המשחק, הייתי מתייצב אמנם לכל אימוני הנבחרת אבל תופס מרחק מפרננדס. לאנשי כבוד תן כבוד, ועם נבל תתנבל.

נוער. בסיום כל כישלון של נבחרות ישראל חוזרים לדבר אצלנו על הסיבות והגורמים לאותו כישלון. כולם חוזרים לאמירות הפופוליסטיות, אבל הלא רלוונטיות, על טיפוח נוער ועבודה מנטלית. שטויות. זהו שיח שאמור להיות פנימי במחלקות הנוער של המועדונים. את נבחרת ישראל חובה לבקר ולשפוט אך ורק בפרמטרים מקצועיים נטו.

הכנה, שיטה, ניהול משחק וכושרם של מי שנבחרו על ידי המאמן למשימה מסוימת בזמן נתון. מה לנו הדיבורים על נוער ומנטליות עם בניון, בן-חיים, אוואט, ברדה, ועוד כוכבים

מקומיים שאין עוררין על כישוריהם, ושכל מה שהם זקוקים לו הוא איש מקצוע רציני ואוירה ספורטיבית מתאימה למעמד המחייב.

התבטאויות על נוער, מנטליות, חוסר מקצוענות, או אמירות מהסוג שאין ולא היה ולא יהיה לנו כאן כדורגל לעולם, הן שמקבעות ומשרישות שיח מקצועי רדוד וילדותי. שלא לומר פרימיטיבי. כי מי משלם למאמן כדורגל מיליון דולר נטו לשנה, אם הסוף ידוע מראש, והרשות להפיל את התיק על הנוער האיכותי לא רק נתונה, אלא שיש מי שתופסים עליה טרמפ בדרך לכישלון הבא?

יוסי בניון. ויכוח אווילי סביב השחקן הטוב ביותר של ישראל. היות שאין עוררין על כישוריו, כל מה שצריך זה לעשות הכל כדי שהכישורים והפוטנציאל ימוצו על המגרש. פשוט ולעניין. מצפים מבניון שינהיג נבחרת וצעירים. גיבוב של מילים לריק.


מה לעשות, לבניון אין לא את האופי ולא את האישיות, וכנראה גם לא את הרצון, להיות מנהיג. בניון בקושי מנהיג את עצמו. תנו לו לשחק באגף, לכדרר, להשכיב מגינים, להתקרב לאזורים רלוונטים ברחבה, ותפסיקו לדרוש ממנו להפגין משהו שהוא לא מסוגל לספק.

גם השאלה אם בניון צריך להיכלל בסגל במוקדמות המונדיאל 2014 איננה במקומה. אם הוא ישחק בארסנל וגם יפגין יכולת טובה, אין שום איש מקצוע רציני שיוותר על פנטזיסטים שכמותו. אם לא, אין שום איש מקצוע רציני שירכיב שחקן בן 32 ומעלה רק כי קוראים לו בניון. בקיצור, בניון ואנחנו די תלויים בארסן ונגר, שגם הוא כבר תלוי בגיבוי ממעסיקיו.

טל בן-חיים. יכול להיות שצריך לוותר על שירותיו של אחד מגדולי הבלמים שצמחו כאן. גם כי הוא לא משחק באורח רציף, וגם כי כנראה שיש משהו פגום באופי ובאישיות שלו, שאינם ידידותיים במיוחד לסביבה, ובוודאי שלא לחדרי ההלבשה שבהם מתרכזים ספורטאים עם אגו לא פחות נפוח משלו.

העבירה הברוטלית של יום שלישי היא מקרה מוכח של טיפוס ארוגנטי, שכושרו ואישיותו חברו להם להרחקה שהיא מעבר למשחק המסוים.

אלי גוטמן. שייקח לו סגל ויבנה הרכב. שמונה ואפילו תשעה שחקנים בטוחים או כמעט בטוחים, ויריץ אותם בהתאם לכושרם בתקופת משחקים. אין לגוטמן ברירה: שיצהיר על ‭4-4-2‬ כשיטת המשחק הבסיסית שלו, וכבר מהיום הראשון לעבודתו ינחילנה.

שיהיה גוטמן של השנה-שנתיים האחרונות. שיעשה שיעורי בית. בלי פוליטיקות ובלי קומבינות. אמינות של מאמן היא פועל יוצא של אישיותו. שלא יהיה תזזיתי ושישמור על איפוק ומכובדות. שיישב עם שפיגל ויתייעץ עם גרנט. הוא לא חייב לקבל את דעתם אבל להבין, להשכיל לשמוע וללמוד הוא חייב.

עוזר מאמן. אבוקסיס? לא לפסול על הסף, אבל גם לא לאשר אוטומטית. סוף מעשה במחשבה תחילה. בעצם אחרי טל בנין, לך על זה אלי.

אבי לוזון. הכל הפוך אצל היו"ר הצבעוני של ההתאחדות שלכם. כאשר הוא היה אמור לשתוק, ולאפשר למערכת כולה לתפקד ללא הפרעות כלשהן, הוא לא הפסיק להתרברב. עכשיו, כשהגענו לסיום הקמפיין וראוי היה שמי שפטפט את עצמו לדעת גם יגיד כמה מילים, ואף יותר, על הביזיון המקצועי, על היחס לרופא הנבחרת ולאנשי הצוות האחרים, כבוד היו"ר נדם. כאילו שבלעה אותו האדמה.

והאמת היא שברוב המקרים, אם לא בכולם, אין טעם לקחת ברצינות את דבריו של אבי לוזון. מי כבר מתרגש מאיומים והפחדות של העסקן האולטימטיבי, או מי מתייחס ברצינות לדירוגים ההזויים שלו על מקומה של הליגה הישראלית במרחב האירופי והעולמי.

אבל הימים אמורים להיות ימיו של כל עסקן. לא בגלל משנתו אלא משום כוחו הפוליטי. אבי לוזון הוא לא עסקן מניפולטיבי, כי הוא לא זקוק למניפולציות כדי למנות מאמנים ולקזז קיזוזים. הוא מוקף בחבורת עסקנים חנפנים, שאומרים לו הן על כל מינוי והחלטה.

והימים, ימי מינויים והחלטות. דווקא עכשיו הוא נאלם ונעלם? מוזר. אולי כי עמוס עדיין מתלבט עם עצמו.