מומי זפרן, מאמן העולה החדשה הפועל רמה"ש, לא נמצא במעגל המקורבים. חמש קבוצות הוא העלה ליגה במהלך קריירת האימון, אבל מעולם לא קיבל את הטלפון שיזניק אותו לתקציבים של עשרות מיליונים ופנקס פתוח. בכל זאת, כבר כמעט 20 שנה הוא לא מרים ידיים ומנסה פעם נוספת.
"אני אוהב את המשחק, את המתח", הוא מעיד. "היו כאלה שאמרו לי בזמנו 'מה אתה הולך לסכנין?' והייתי עונה להם: 'אם אין מתח ואין לחץ אני לא טוב'. חייב את המרכיבים האלה. מי שרוצה שלווה שילך לשחק גולף ויראה סרטים בסינמטק".
זפרן מודה שאף פעם לא היו לו חיים קלים. כשעלה עם סכנין לא יכול היה לשחק במגרש הביתי, השנה עם רמה"ש אותו הדבר, ובנוסף, יש שלוש יורדות ורבים מסמנים את שלו כאחת שלא תחזיק מעמד במים העמוקים. "כשבאתי לפה אמרו 'שים אותנו בפלייאוף העליון',
"באתי לסכנין וביקשו 'אל תסבך אותנו בתקציבים, שלא נתפרק'. עלינו. מה מפריע לי? שמאמן מגיע ביולי ויש לו חודש לעשות סיבולת לב ריאה, כוח פיזי, עומסים וגם כדורגל. אז איך אפשר לבנות קבוצה? פה שותלים בלילה ובבוקר רוצים לקבל עץ. אני רוצה שיבואו למאמן ויגידו 'קח קבוצה לשלוש-ארבע שנים ותראה תוצאות'".
מומי היה שחקן בהפועל עכו המיתולוגית, והיום בונה קבוצות בהרכבה. פה לוקח את אלן מסודי מהרצליה, שם מחזיר את ברוך דגו לחיים. הקריירה לימדה אותו לשרוד. "יש הבדל גדול בין שחקן למאמן. מאמן שמתחיל בליגה יותר נמוכה רואה מה זה בכלל. יכול להיות שהוא לא בנוי. קח את אבי נמני. תגיד לו לחזור, הוא לא חוזר. היו לי שיחות איתו. ראה כמה המקצוע כפוי טובה. השאלה אם אתה מתאים. אני כן".
את פליקס חלפון אני מכיר מאז שעלה לבוגרים בהפועל ת"א, בגיל 16.5. שחקן-שחקן. היום בגיל 39, אחרי 38 הופעות בנבחרת, סרט קפטן בקבוצה, מאסר, פציעה מירי וחתונה נוספת באופק, הוא עדיין מככב בליגה ג'. בעונה שעברה 18 שערים בנווה-גולן, השנה מתכוון לשחק בקבוצה החדשה מרמה"ש.
"עברתי לא מעט דברים בחיים והמשכתי לשחק," הוא אומר. "כדורגל הוא התרופה הכי טובה, יותר מאחלה פיזיותרפיה וכדורי וולטרן. עובדה, קרעתי את הרצועה הצולבת בראשל"צ בגיל 35. הרופאים אמרו 'תפרוש, מה אתה צריך ניתוח?'. חזרתי אחרי שלושה חודשים וחצי. החזיקו את הראש. אמרו שאני לא נורמלי, האיש הביוני. רק שאלוהים ייתן לי את הכוח להמשיך לרוץ".
פליקס אומר שהימים בכלא הורידו לו את האסימון כדי להבין מה יש ביד ועל מה הוא מוותר. היום הוא משחק בהתנדבות, לא רואה שקל. "מה זאת אומרת בשביל מה? בשביל מה להתחתן עם בחורה יפה וצעירה? במקום להיכנס לחדר כושר אני בכדורגל. כולה תחביב. היו שבועות שהייתי יוצא בחמישי בלילה, מבלה עד שש בבוקר ובאחת עשרה הייתי בא למגרש ונותן שלישיות, איך אתה מסביר את זה?".
בתמונות אתה נראה טוב.
"אני סוס, התרחבתי. אוהב לשחות. יש לי יתרון, הרי עם האף שלי אני יכול לקחת הרבה אוויר. אז תן לי שקט בחיים ואם אוכל לשחק עוד כמה שנים, אני אהיה מאושר".
את תפקיד המגן הימני, כרטיס הביקור, חלפון זנח בשנים האחרונות לטובת עמדת החלוץ היוקרתית. בנווה-גולן לא הפסיק להבקיע, בבית"ר יפו רשם 16 כיבושים ועדיין יש לו את הלהט להדביק את גרד מילר. "אומרים 'היית יכול לשחק בליגה יותר גבוהה', זה לא נכון", הוא מודה. "עם ארבעה אימונים בשבוע יהיה לי קשה להתאושש. הגוף לא מתפקד כמו פעם. היום אני 90 דקות עושה ספרינטים, מעביר, בועט ולוקחים אותי אישית, מינימום אלון מזרחי בשיאו. מה אתה חושב, שאין מלחמות אצלנו על המגרש, גליצ'ים ברגליים? שופטים עושים לי דווקא. לא שורקים לפנדלים".
בקצב של היום היית כבר קפטן בברצלונה.
"מה קרה לך? היום אתה נותן ארבעה פסים טובים ויש לך הצעה מפולין. מקפיץ יותר מחמישים פעם ואתה כוכב בבלגיה. אז היו צריכים חמש שנים רצוף בנבחרת ובהפועל ת"א ובסוף היו מסבירים לך שמצטערים, לא לוקחים מגנים. היום כל בלם קדמי הוא חצי מסי. להוריד בפניהם את הכובע".
פליקס מאמן כיום שחקני הגנה. מציע את עצמו למחלקות נוער, מבקש לשתף בידע שצבר על הדשא. "עד שאני אגיע להפועל ת"א, זו השאיפה", הוא מסביר. "בינתיים אלי טביב ודרור קשטן לא בדיוק רוצים אותי, אבל אני מאמין שאחזור. אין מה לעשות, כדורגל זה סיפור חיי".
הכי ותיק בקבוצת הבוגרים של מכבי ת"א, בלי מתחרים, הוא מנהל המשק בועז רימון. 47 שנים הוא מסתובב ליד האפסנאות, מכיר כל סט תלבושות שנכנס למתחם, כל קונוס שעובר את הדלת. השכר שלו צנוע, העניין ממוקש באהבה הגדולה לדגל ולצבע.
"בלי אהבה לא הייתי נשאר", הוא מבהיר. "עברתי ארבעה דורות של שחקנים. כשהגעתי היו הענקים שהערצתי. עסיס, טלבי, בכר, קרקו, שפיגל, רוזן ובלו. אחרי זה בא הדור של בני גילי ואז באו יותר צעירים - אלון נתן, דריקס, קלינגר - והדור הרביעי, אלה ממש בגיל של הילדים שלי, אפילו יותר קטנים. אז אני אוהב אותם, אבל לא יכול להעריץ את דור מיכה, ילד כישרוני וחמוד".
רימון, בן 57, גדל בשדרות נורדאו בת"א הישנה, מרחק יריקה מאיצטדיון המכביה, שם הקבוצה ערכה את אימוניה. מאיר מליקה, הסבא של מאיר השחקן, היה אז האפסנאי וזה שהציע לילד בן העשר להיכנס למחסן ולעזור לו לסדר את הציוד.
"במכבי דאגו שאכין שיעורים. ממש בדקו", רימון מספר. "מליקה היה קובע כל שבוע עם השרת הראשי של בית הספר שיאסוף עליי מידע, שאני בא ללימודים ומתנהג בסדר. ההורים ראו שבמקום להסתובב ברחובות אני מתעסק במשהו חיובי, וככה זה הלך לאורך השנים. כשאשתי הכירה אותי היא ידעה שהיא מגיעה על תקן הפילגש של הכדורגל".
"אני מכין את תוכנית ההצטיידות העונתית", הוא מספר. "קולט את הציוד, מתאים אותו לשחקנים, מסמן. הרי מספר הפריטים עלה פי כמה וכמה על ההתחלה. מה היה לך פעם? 16 שחקנים, חולצה לכל אחד. היום יש שתיים למשחק, מכל צבע. שרוול קצר, ארוך, טרנינגים".
רימון הוא מכביסט, אין הגדרה אחרת. עד היום לפני משחקים הוא מסתובב בחדר ההלבשה מתוח ועצבני, הכל מתואם לפי לוח הזמנים של המועדון.
אתה שונא את הפועל?
"תלוי מי נמצא שם. קשה לי לשנוא קבוצה שדרור קשטן מאמן, כי אני אוהב אותו. אין לי שנאה של אוהדים. בתוך עמי אני חי. יודע שהיום זו פרנסה של שחקן ולא כמו אז שראו במי שעובר בוגד. הקהל מקבל את זה. לפני שנתיים קיללו את ברק יצחקי ועכשיו הוא האליל, או יוסי שבחון שהקהל מקלל ובהתחלה היה רומן שחבל על הזמן. אגב, בחור חמוד בצורה בלתי רגילה".
כל דרך להבין את התשוקה של רימון לקומפלקס בקרית-שלום נועדה לכישלון. יכול היה לסיים יום עבודה במשרד, ללכת הביתה, מקסימום לשבת ביציע בדיוק כמוכם. במקום זה הוא עם הכדורים החדשים, בעיות של כביסה וציוד חדש לפיזיותרפיסט. "כל עוד אני אהיה בריא ואוכל לתרום אני אהיה כאן", הוא מבטיח.
מוטי חביב הוא חלק מפסקול החיים של חובב כדורגל בשנות ה-40 לחייו. גם אם אעצום עיניים אני יכול לשמוע אותו מקריא את ההרכב, עם הדגש הבלעדי והמוכר: "ובחוליית הקישור, מרדכי איוניר".
בגיל 59, אחרי 37 שנות שידור, חביב עדיין עם רגל על הגז. פעם "שירים ושערים", היום בעמדת השידור של "צ'רלטון". אבל מה שיותר מדהים, שאם תלכו לאיזה משחק זניח בליגה ב' עם שני צופים וכלב, סביר להניח שתראו אותו שם תופס את הראש.
"זה מסביר לך כמה אני חולה", הוא צוחק. "בימי שישי, אם אין משחק של ראשל"צ, אני הולך לראות את שעריים. הלכתי השנה לראות את מכבי שיכון המזרח. יש קבוצה אתיופית, בני יצ'אלאל, שמשחקת בקרית משה ברחובות. אני רואה גם אותם. ואני לא מדבר על הפועל אזור וכאלה. אין מגרש בארץ שלא הייתי בו. דימונה, כרמיאל, בית שמש. אתה יודע בכלל איפה המגרש של עמישב?".
חביב הוא מהכדורגלנים המתוסכלים שלא מצא את מקומו על הדשא, אז מצא דף ועט וכתב בתחילת שנות ה-70 על משחקי נוער עבור העיתון המיתולוגי "חדשות הספורט". בגלל מחסור בכתב בצפון העבירו אותו לחיפה. יום אחד נחמיה בן-אברהם, המנוח, אמר שאין מי שידווח לרדיו, ושאל אם הוא מוכן באופן חד-פעמי. הסכים. מאז הוא כנראה החד-פעמי הארוך בהיסטוריה.
"אני מת על העבודה", חביב מדגיש. "לפעמים לא מאמין על עצמי כמה אני מתלהב. זה אולי יישמע מצחיק, אבל אני מתייסר כשאין כדורגל בשבתות של יוני-יולי. לא זוכר שעשיתי הצגה בשידור, שהייתי מלאכותי, שסתם צעקתי. אין זיוף בשאגה של גול. וראיתי כבר את כל המקרים".
אני אומר למוטי שקשה להבין את ההתלהבות. חלק גדול מהמשחקים אפשר לקפל ולזרוק לפח ההיסטוריה. הוא הרי מכיר את הטענות על הרמה. "מרגיז אותי שאומרים 'באנגליה', 'בספרד', 'בגרמניה'", הוא כועס בחזרה. "גם שם יש משחקים רעים. בדרבי האחרון, בגביע הטוטו, היה סולד אאוט. כל המקטרים האלה באים. רק הריכוזיות של המשחק גרמה לאוהדים להתייחס אליו אחרת. פעם חיכית לעיתון לראות כמה יצאה הקבוצה האהודה עליך בליגה ב', היום אחרי דקה יש לך את זה באתר.
"אבל אני אגיד לך מה זו אהבה. סיפור אמיתי. בן אדם גדל במחנה יהודה. שירת בצבא, נסע לארה"ב, עשה כסף, חזר לחופשה. אני פוגש אותו והשאלה הראשונה שלו 'תגיד, כמה יצאה אתמול מחנה יהודה?'".
אתה רוצה להגיד שבא לך שהעונה כבר תיפתח?
"מה קרה לך, מת שתיפתח".
נא להמתין לטעינת התגובות
