אנגלשטיין מתמרן בין שתי הקבוצות. פעם עוזר לאלה ופעם לאחרים. דקות קודם סיפר לילדים את סיפור חייו. ילד יפה תואר בן חמש שבדיקת דם שגרתית הנחיתה על ההורים ועליו שהוא חולה בסוכרת נעורים.
הילדים לא מאמינים כשהוא מספר על כך שהוא עומד בשער של קבוצת הנוער של מ.ס. אשדוד, ומשמש כשוער השלישי של הבוגרים. שואלים איך הוא מסתדר עם הסוכרת ומה הוא עושה עם משאבת האינסולין. גם ההורים מבקשים לדעת. גם כך הילדים רוצים לחיות הכי רגיל שאפשר, ללכת לכל החוגים שיש, ואמא ואבא לא תמיד יודעים איך לקבל את זה.
כשהמשחק נגמר ואלה שלא מחוברים למכשירים מתכוננים לעוד זריקת אינסולין, אנגלשטיין מרגיש סיפוק אדיר. כולם מחלקים לו כיפים ורוצים שהוא יכריז על עוד טורניר.
"זה הדבר שעושה לי הכי כיף בעולם," הוא מספר לי יומיים אחר כך, כשאנחנו
נפגשים בבית קפה לא רחוק מביתו שבחולון. "היום אני בן 19 וחצי, אבל גם אני הייתי פעם כמוהם. ילדים בני חמש, שבע ועשר שמגלים יום אחד שיש להם בעיה בלבלב וכל החיים יצטרכו לקבל אינסולין. אם אני הגעתי לפה, גם הם יכולים."
בשבוע הבא תפתח מ.ס. אשדוד את האימונים. גל אנגלשטיין יהיה שוערה השלישי. הוא כבר נחשב לחריג גיל בקבוצת הנוער, אבל ז'אן טלסניקוב, המנהל המקצועי של המחלקה, כבר הודיע לו ביום בו העונה הסתיימה שהוא רוצה אותו לעונה נוספת כשוער הראשון של הנוער
אימונים בבוגרים החל לעשות כבר לפני שנה וחצי, עוד בקדנציה הקודמת של יוסי מזרחי בקבוצה. באשדוד מעידים שמעולם לא עשו לו חשבון בגלל המחלה. "כשקנינו אותו בכלל לא ידענו שיש לו סוכרת נעורים," סיפר השבוע מנכ"ל הקבוצה רפי נידם.
הסיפור היה מוזר לכל החברים לקבוצה. בזמן שכולם עלו לשחק, סידרו את מגני העצם והכניסו את החולצה למכנס, אנגלשטיין היה מסדר את המשאבה ומחבר אותה בצינורית למדבקה שמסתירה מחט על הישבן. "אני מבין את כל השאלות," הוא מודה. "אנשים לא מבינים איך אפשר לשחק עם מכשיר בגודל ווקמן קטן צמוד לגוף. "בשבילם זה מוזר. אני כבר לא זוכר את עצמי בלי זה. עד גיל עשר, במשך חמש שנים, קיבלתי שלוש זריקות אינסולין במשך היום. כבר בגיל שש או שבע, הייתי מזריק אותן לעצמי.
זה אולי יותר נוח מאשר להסתובב כל היום עם מכשיר על הגוף, אבל זה היה מגביל אותי. כי אם הייתי הולך לשחק בחוץ עם חברים, הייתי צריך לחזור מהר הביתה כדי לקבל את הזריקה. "בגיל עשר חיברו אותי למכשיר הזה, ומאז הוא החבר שלי. צמוד אליי למכנסיים עם קליפס מיוחד. גם כשבתחילת הדרך שיחקתי בחולון כשחקן שדה, לא נרתעתי לרגע. הייתי רץ עם זה למרות שבגיל צעיר זה היה קצת כבד, אבל הסתדרתי." אנגלשטיין שיחק כחלוץ בילדים, אבל התאהב לבסוף דווקא בעמדת השוער. "פעם אחת נכנסתי לשער ומאז לא יצאתי. היה קשה מאוד לתת לי גול." בגיל 16 וחצי, כשהוא בקבוצה הצנועה של צפרירים חולון, קיבל זימון לנבחרת הנערים של טל בנין ובהמשך הוקפץ לנבחרת הנוער של אלי אוחנה.
בברנז'ת המבינים בדור הבא של הכדורגלנים אומרים שברק לוי, רם שטראוס ואנגלשטיין הם השוערים הצעירים הטובים בארץ. יוסי מזרחי מאמין שאפשר להוציא ממנו עוד הרבה יותר. "הוא צריך עוד ללמוד ולהתקדם, אבל כבר עכשיו רואים שעל הקו הוא שוער טוב מאוד," מחווה דעה המאמן שבעצמו היה שוער. "הוא התאמן אצלי כבר לפני שנה, עוד לפני שעברתי למכבי ת"א. אני לא אשכח שבאחד האימונים הוא קיבל גולים מוזרים. כאלה שלא מתאים לו לספוג. באנו אליו בסוף האימון, אני וחנן אזולאי, ושאלנו אם קרה לו משהו והוא סיפר שהמכשיר שמזריק לו אינסולין הוריד כנראה את רמת הסוכר אל המינימום ולכן הוא היה מטושטש וחלש. מאז זה לא קרה לו פעם נוספת."
אנגלשטיין זוכר את המקרה ואומר כי זו היתה הפעם היחידה בה חש חולשה אמיתית בין הקורות. "באותו יום הגעתי לאימון בלי לאכול טוב לפני, ורמת הסוכר שלי היתה גם כך לא גבוהה. גם התרגשתי כי זה היה אחד האימונים הראשונים שלי בבוגרים. כנראה לחצתי יותר מדי על המשאבה והכנסתי לגוף הרבה מנות של אינסולין. המכשיר שאמור להוריד את רמת הסוכר ולווסת אותה הוריד אותה יותר מדי ולכן הרגשתי לא כל כך טוב.
"מאז, במשך שנה וחצי, הכל בסדר ואני בכלל לא הולך בתחושה שאני חולה. זה לא מעסיק אותי ביום-יום. אני ממלא את המשאבה באינסולין פעם בשלושה ימים ושוכח שהיא שם. נכון שזה מכשיר די גדול, אבל הוא חלק מהגוף שלי. אני תופס אותו עם קליפס מיוחד לגומי של המכנס וזהו."
החולשה הרגעית היתה כנראה יוצאת דופן, כי בארבע השנים האחרונות אנגלשטיין לא הפסיד משחקים ואימונים. הבעיה הבריאותית מאפשרת לו לשחק גם בלי המכשיר, אבל הוא כבר התרגל. "כמו שאני מתקלח או שוחה בבריכה בלי המכשיר, הייתי יכול גם לעמוד במשחקים בלעדיו. אבל הוא כבר כל כך לא מפריע לי ולא מגביל אותי, שאני אפילו לא חושב על לשים אותו בצד."
אימונים הראשונים שלו בבוגרים, השחקנים היו בטוחים שהוא מתחבר למכשיר שמסדר לו מוזיקה באוזניים. הקפטן משה אוחיון היה מאוד מופתע. "אף פעם לא ראינו דבר כזה ולכן זה סקרן את כולם," סיפר אתמול. "כשהבנו שזה מכשיר שאמור לשמור על הבריאות שלו, זה הפך את גל לדמות שעוד יותר מעריכים.
"מעבר לזה שהוא ילד מקסים שתמיד דואג לנו לשוקולדים כי אבא שלו יבואן של דברי מתיקה, מדובר בבחור נעים
שכולם בקבוצה אוהבים. הוא עוד לא משחק איתנו בליגה, אבל אני משוכנע שגם יומו יגיע כי הוא שוער מאוד מוכשר. עבורי הוא סמל לכל מי שחולה במחלה, וגם סמל לכל ספורטאי בריא שלפעמים מרים ידיים או סתם מתעצל. כשאתה רואה איך בחור כזה עשה את כל הדרך לבוגרים, נותר לך רק להצדיע."
טלסניקוב, שיודע דבר אחד ושניים מעבר לספורט גרידא, חולם שאנגלשטיין יגיע הכי רחוק שאפשר. "זה בחור מקצוען, שמעולם לא עשה פוזות או צרות. תמיד מדבר בנימוס, תמיד חביב על הבריות. בשבילי הוא דוגמה ומופת לכל ספורטאי ואני אעשה הכל כדי שהוא יהיה יום אחד שוער ראשון בליגת העל.
אני משוכנע שהוא מספיק טוב." לאנגלשטיין אין בכלל ספק שזה יקרה. "ברור שעכשיו זה יותר קשה כי אני בבוגרים. תמיד הייתי הבולט בכל הקבוצות בהן שיחקתי. לא עשיתי את הדרך הארוכה הזו כדי לסיים את הכדורגל בגיל .20 אין לי בכלל ספק שאהיה שוער לגיטימי בליגת העל. כולם שואלים גם על הגובה כי אני רק מטר שמונים, אבל זה בדיוק הגובה של וינסנט אניימה. הוא המודל לחיקוי. אני לא יכול להתחבר לבופון, אבל אניימה וגם ואלדס של ברצלונה הם השוערים שאליהם אני צריך לשאוף.
"אני גם לא יכול להרים ידיים, כי אני חש שאני מחזיק על הגב לא מעט ילדים חולים בסוכרת נעורים שאחד כמוני יכול לתת להם תקווה. גם לילדים וגם להורים שלא ממש יודעים בהתחלה איך להתמודד עם המחלה. "ההורים שלי, למשל, ממש לא דאגו. כשהייתי מאוד צעיר הם הבינו שצריך לתת לי לעשות מה שאני רוצה ולא להגביל. כשאני מוזמן לכנס של האגודה או לאיזו הרצאה בפני ילדים, אני מרגיש שהם שואבים ממני הרבה כוחות. אני חושב שכולם צריכים לשאוב מזה השראה ולעשות את מה שהם הכי אוהבים. כדורגל, טניס, אפילו ג'ודו. לא צריכה להיות שום בעיה כי הכל בראש."
נא להמתין לטעינת התגובות
